חזרזירה קטנה ובהמית
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שישי, 22 יולי 2005 בשעה 16:24
"קומי, קומי כבר". אמא שלי ניסתה לנער אותי בבוקר.
אני, מתוך תרגולת רבת שנים בהן סירבתי לקום לבית הספר, סיננתי לה "עזבי אותי", והרמתי את השמיכה מעל ראשי.
"קומי, כבר מאוחר", היא ניסתה שוב את מזלה. ללא תוצאות.
"יש המון מבצעים בקניון, הנחות של חמישים אחוז", כמעט לחשה באוזני.–
תוך עשר דקות כבר הייתי על הרגליים לבושה ומוכנה ללכת.
שופינג זה עניין כל כך מעייף. זה מוזר אבל אני מעדיפה לעשות שופינג כאן בקניון בפרברים מאשר בתל אביב. אולי יש לזה קשר לארנק של אמא.
היו תקופות בהן לא הייתי מסוגלת לקחת מההורים שלי כסף. פעם הייתי מגיעה לחרפת רעב רק כדי לדעת שאני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי ולהתקיים על מלפפונים וויסקי אם אני צריכה.
היום, למדתי קצת לקבל, בדרך עקיפה- קניות.
אחרי שחזרתי מחו"ל (שם שהיתי תקופה) ועברתי לדירה השנייה שלי לבד, למדתי שאני לא צריכה להיות כל כך קשה עם עצמי והרשיתי להם לעזור לי כשהייתי צריכה. אני חושבת שבעיקר הייתי צריכה להוכיח לעצמי שגם אם לא היתה לי את התמיכה הזו, הייתי מסתדרת.
עדיין יש בארון הבגדים שלי שמעטס מהשוק ובגדי מעצבים בערבוביה והאמת היא שככה זה הכי נחמד. אני אוהבת ללבוש שמלה בחמישים שקל ונעליים שעולות פי שמונה.
אחרי הקניות הלכתי למרוט גבות. אלוהים כמה שכאב לי. אני שונאת לעשות גבות, הפעם כבר הגעתי למצב של חד גבה עד שהתחילו להעיר לי.
אני גם שונאת למרוט את שערות הרגליים השחי והערווה, זה כל כך מייסר ומייגע והכי גרוע, הכל אחר כך צומח חזרה. כלומר, מה הטעם.
אני שונאת את כל הסידורים הנשיים האלו. אני גם לא ממש אוהבת להתקלח או לצחצח שיניים. לקח לי שנים להכריח את עצמי להתקלח פעם ביום ולצחצח שיניים בוקר וערב. לזה דווקא עזרה הדלקת חניכיים שקיבלתי. ואם אני כבר טורחת לשים לק אז הוא נשאר עד שהוא מתקלף לגמרי.
אז אני בהמה.
מה לעשות.. אני חזרזירה קטנה.
אני לא רוצה לחזור לאמרה השחוקה אבל לגברים כל כך הרבה יותר קל. לא צריכים למרוט שערות, להתאפר, להתחבט שעה מול המראה אם המכנס עושה להם תחת גדול. הם רק צריכים להתקלח בקביעות,להתגלח, לשים דאודורנט ולגזור ציפורניים. בכלל באופן כללי גברים הם יצורים פחות יפים מאתנו ונראה לי שזה בעיקר בגלל זה. אנחנו בדרך כלל (אלא אם כן אנחנו פמיניסטיות מיליטנטיות)
כל כך עסוקות בטיפוח עצמי, מוציאות על זה כל כך הרבה כסף וזמן, לא פלא שאנחנו מרוויחות באופן ממוצע פחות מהמקבילה הגברית לנו. גם אם היינו מרוויחות שכר שווה היינו מוציאות ממנו חלק ניכר על תעשיית היופי. (אגב, בנושא, אפשר לקרוא את "מיתוס היופי" של נעמי וולף. ספר שכל אשה צריכה לקרוא. כרמל ויסמן כתבה עליו ביקורת.
ולנושא אחר לחלוטין, אך הכרחי לקיומנו- מזון.
אכלתי היום רוסטביף מושלם שאבא שלי עשה. כזה ורוד ורוד בפנים שכיף לקרוע אותו עם השיניים.
אחר כך אני ואמא שלי ישבנו ושתינו יין לבן. הלבן של קופולה.
נתקלתי ביינות מן היקב של פרנסיס פורד קופולה עוד בשהותי בארה"ב. לא ציפיתי להרבה אבל מסתבר שהדם האיטלקי בהחלט עושה את שלו ביקב. היינות טעימים נורא. חלקם עדינים ומתוחכמים, וחלקם פשוטים יותר, כמו הלבן "ביאנקו" ששתינו היום, מאד ביתיים, פשוטים ובסיסיים, קצת גסים אפילו אבל מושלמים לארוחה קלה בצהריי יום. המחיר גם סביר מאד. עם היין נשנשנו את הקממברט הישראלי של "יעקבס", שאני חושבת שהוא הישראלי הכי מוצלח שטעמתי עד כה, ותפוח גלילי.
היה נפלא.
עכשיו כל מה שאני צריכה זה סיגריה ותנומה קלה.
בערב אנחנו הולכים למשפחה של חבר שלי, אני שונאת לאכול ארוחות אצל משפחות זרות. אני אף פעם לא מרגישה לגמרי בנח. אני לא הכי טובה עם ילדים, כלומר כשאני מתקשרת איתם הם מחבבים אותי, אבל אני תמיד מרגישה נבוכה לידם.
ואני אף פעם לא יודעת אם לעזור לפנות או אם כשאומרים לי שלא צריך, באמת מתכוונים לכך.
ואני שונאת לשבת אחר כך בסלון שלהם מול הטלויזיה המטופשת ולראות ערוץ שתיים או משהו כזה.
הכל נראה לי בורגני מדי ואני מרגישה לא במקום.
טוב, לא הכל הנאות בחיים.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.