נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 3 ספטמבר 2005 בשעה 22:03
משום מה לא הצלחתי להעלות פוסט במשך הרבה זמן, לכן הפוסט של בוע שעבר הועלה רק היום.
הרבה קרה בשבוע הזה. יש לי עבודה חדשה, התקבלתי לאוניברסיטה ו.. זהו בעצם . אבל זה חדשות די גדולות.
ואני חוזרת לנגן בסקסופון. החלטתי . כבר מספיק זמן לא ניגנתי וזה מאד מאד חסר לי.
זו הוצאה די גדולה יחד עם הלפ טופ, שכר הלימוד והאוטו החדש. אבל אני אנסה לדחוס את זה..
ההורים שלי רוצים לקנות לי אוטו אבל אני עדיין מתלבטת אם לא לקנות קטנוע במקום. למי יש כח לחפש חניה ועוד באוניברסיטה?
הם לא מוכנים וגם החבר חושב שאני מעופפת מדי בשביל אופנוע אבל בסופו של דבר זה תלוי בי ויש לי כמה לבטים בנושא.
אתמול בערב היינו בהופעה של ערן צור בבארבי ממתי בכלל יש תפריט אוכל בבארבי?
היתה הופעה נחמדה אבל אני יותר אוהבת את ההופעות האינטימיות שלו בתאטרון תמונע. בצעד גאוני, ולאור המחירים המופקעים דאגנו להביא בוטנים מהפיצוציה הסמוכה, ויחד עם הגולדסטאר מהחבית זה יצא אחלה.
אחר כך הלכנו למסיבה אבל פשוט היינו הרוגים, אכלנו בביג מאמא פיצה והלכנו לישון.
הבר החדש שאני עובדת בו הוא ממש מגניב. קטן ושכונתי כמו שאני אוהבת, הקהל יחסית מבוגר אבל זה אומר שהוא שותה הרבה ומשאיר טיפ נכבד. יש לקוח קבוע שאני נורא אוהבת. הוא מבוגר, בן שבעים פלוס, מגיע תמיד עם בוקסר וגופיית סבא. שעליו היא פשוט גופיה לבנה, גורמט זהוב על צווארו. הוא תמיד בא שותה שתי בירות והולך. וכמעט תמיד יש לו סבר פנים כעוס. טיפוס כזה. בכלל זה מקום כזה נטול פוזה שאין בו קוקטיילים, לדעתי צריך רק להריץ שם טורנירי שחמט ויהיה מגניב.
מחר יש את החתונה של הזוג מהחינה בשבוע שעבר. הולך להיות מגניב. הרבה אלכוהול יזרום, זה בטוח.
יש לי שמלה של יוסף ועכשיו רק נשאר לעשות מחר סיבוב ולקנות נעליים. הרבה זמן לא הייתי בחתונה של חברים. אני אפילו קצת מתרגשת.
קטגוריות: אוכל, שתייה,בלילות כאלו,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 3 ספטמבר 2005 בשעה 16:41
ביום חמישי בערב, אני וחבר שלי הלכנו לחינה של הבוסית שלו שהיא גם חברה מאד קרובה. לפני החינה קפצנו לקנות מתנה בקניון גבעתיים, זה היה הביקור הראשון שלי בקניון והתרשמתי לטובה. אחלה חנויות, לא לארנק שלי כמובן. אני אצטרך להביא לשם את אמא שלי.
יש שם חנות של בית היין עם חדר סיגרים אז נכנסנו וקנינו כמה. אצלו זה תחביב חדש, אני גדלתי ליד סיגרים, לאבא שלי יש אוסף די מכובד. אז כשהוא מעשן אני גונבת לו קצת והוא מתבאס ומספר לי כמה זה לא מחזה יפה לראות אשה מעשנת סיגר. ואני מלוננת שיפסיק להרטיב את הסיגרים שלו ושזה לא מוצץ.
בכל מקרה משם הגענו לחינה, זו היתה החינה השניה שלי בחיי. הראשונה היתה כשאחי התחתן עם בחורה מרוקאית. הפעם הכלה פולניה והבעל מרוקאי. החינה נערכה בבית של הורי הכלה בהרצליה פיתוח והם אפילו הזמינו חברת אירועי חינה שהביאה אוהלים אותנטיים ומחסן תלבושות. מה שנקרא "חינה צפונית".
האמא של הכלה היתה נורא מצחיקה, היא סיפרה בנאום שאם מישהו היה אומר לה לפני שנה שהיא תערוך טקס חינה בביתה היא היתה אומרת שהוא נפל על הראש. אחר כך היא סיפרה לצד הלא מבין, את משמעות החינה שהיא כמובן חקרה בספרי אנתרופולוגיה.
האמת היא שהיה נורא מרגש. הזוג ממש זרח ואפילו אני, עם כל הציניות שלי, עם כל זה שאני נגד מוסד הנישואים ומתעבת את מוסד הרבנות. יחד עם העובדה שאני חושבת שטקסי הנישואים הישראליים הבומבסטיים הם וולגרים וטיפשיים. . אני התרגשתי עד דמעות. לראות את הזוג הזה ולהבין כמה זה נדיר למצוא חיבור כזה קירב מאד אותי ואת בן זוגי והעלה בנו עוצמות רגשות שלא חווינו כבר זמן מה.
גם היתה שם איזו סבתא בימים רגילים בקושי הולכת אבל בחינה היא ממש רקדה דיסקו.
אבל לא כל הטקס סבב סביב ההתרגשות שלי. היה שם גם איזה בקבוק ג'וני ווקר- וויסקי שאנחנו לא ממש אוהבים. אבל בכל זאת, הבקבוק היחיד שהיה. אני והוא דאגנו לחסל אותו ביחד פחות שתי כוסות לחתן ולכלה, להם דאגנו לאספקה בלתי פוסקת של משקאות, כמו שנאמר "מוכרחים להיות שמייח".
בטקס החינה עצמו, האמא שאלה, "מה אני עושה עם זה, מורחת? אויש אני לא רגילה ללכלך". יש יותר פולני מזה?
אחרי כמה ריקודי בטן סוערים (לקחתי כמה שיעורים במכון כושר) עזבנו, היינו במצב רוח כזה טוב, (על מי אני עובדת היינו אחרי בקבוק וויסקי וכמה כוסיות וודקה סטנדרט ובמצב רוח טוב) למרות שהיתה לי עבודה בבוקר, החלטנו לעבור בבית ולנסוע לאומן 17, היתה איזה מסיבה עם די ג'י מחו"ל. אין לי ממש מושג.. בבית הורדנו שוט בחרובקה ושוט סמירנוף וניל, החלפנו בגדים ונסענו למסיבה. את הכניסה אני זוכרת אבל אחר כך הטיפש הזה קיבל וודקה רד בול חינם ונתן לי, מה שהוא לא טרח לאמר לי זו שזו היתה וודקה מאד זולה. עכשיו לי, אין לי בעיות שתיה ועירבוב, אנחנו שנינו שתיינים ושותים וודקה בירה ווויסקי כמעט בכל יציאה אבל רק ממשקאות משובחים, אף פעם לא זולים.
משם והלאה שנינו בבלק אאוט, הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי מתעוררת בשמונה, מתלבשת לעבודה, רואה את הבגדים שלנו מפוזרים בבית, קיא על המיטה ותחזיקו חזק. חרא בכיור. לא סתם בכיור, בכיור של המקלחת של חדר השינה.
אני המשכתי לעבודה שם המנהלת סירבה להאמין יל שאני לא מרגישה טוב, היות שזה יומי האחרון לעבודה. כשאמרתי ללקוח לחכות רגע ורצתי החוצה להקיא, היא הבינה שאני באמת לא מרגישה טוב אבל עדיין לא שחררה אותי. אחרי שעת סבל נוספת פשוט שחררתי את עצמי, הלכתי לשירותים והקאתי את תכולתה המלאה של קיבתי.
לא היה לי בלק אאוט מגיל 15 ובחיים לא הקאתי יום אחרי שתיה.
הגעתי הביתה מבולבלת לגמרי כדי לשמוע שהאידיוט נתן לנו וודקה זולה, האידיוט הוא גם זה שניקה את כל הבלגן אז בסך הכל אני מצאתי את כל הסיפור נורא משעשע. כלומר שמישהו יהיה כל כך שיכור שהוא יחרבן בכיור, זה די מצחיק.
אז אתמול אחרי הערב המטורף החלטנו להיות רגועים והלכנו לאכול בטפאו. התחלנו עם ספר ריבס ומנת חצילים ביוגורט ומנת זיתים שהיו מצוינים. הברמנית נתנה לנו לטעום מרגריטה פסיפלורה. אני בדרך כלל לא שותה קוקטיילים אבל בגלל שלא רציתי אלכוהול והקוקטייל היה עם פרי טרי הזמנתי. המשכנו עם טונה צרובה מעולה וסלט שרימפס עם אבוקדו שהיה לא רע למרות שחתיכות השרימפס היו מעטות מדי לטעמי. לקחנו גם פטריות ממולאות שהיא טעימות. הזמנו טאטפאס דיונונים שהיה מלוח עד בלתי אכיל והדיונונים היו קשים נורא, צמיגיים ובכלל לא הרגישו טריים, החזרנו את המנה. הזמנתי מרגריטה ליצי'י שהיתה לא טעימה והחזרתי גם אותה וביקשתי את אותו קוקטייל מרגריטה פספלורה שהכינו לי קודם רק שהפעם היה ממש ממש לא טעים. החזרתי גם אותו. בן זוגי החליט להזמין קלמרי עם שעועית שחורה, מנה שהוא בדרך כלל מאד אוהב ושוב היא היתה מלוחה עד בחילה. כשביקשנו להחזיר אותה הברמן האדיב בעל המבטא הספרדי משהו נכנס לאמוק התנפל עלינו ואמר לנו שאי אפשר להחזיר כל כך הרבה שזה בחיים לא קרה ושהוא יקרא למנהל ונדבר איתו. אמרנו לא צריך, תודה. וחשבון. המנהל הגיע עם החשבון, אמר שהוא ביטל את המנה, הוא טעם אותה ושהוא מתנצל. כשבאנו לשלם הברמן אמר לנו שהוא ישמח אם לא נשאיר שירות. היינו המומים, הרי לא אמרנו מילה אחת רעה לאף אחד מהברמנים, לא ט
קטגוריות: אוכל, שתייה,גבר, אשה,ראשי