סטודנטיאלי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום רביעי, 2 נובמבר 2005 בשעה 01:37
את הספורט של הבוקר אני עושה במדרגות של תחנת הרכבת הצמודה לאוניברסיטה. יחד עם הריצה לאוטובוס המעבורת, אני חושבת שזו פעילות אירובית מתונה ומאומצת.
ארוחת הבוקר שלי כללה תזונה מאוזנת של קפאין וניקוטין ואת הקלמנטינה שהיתה לי בתיק, לא היה לי כח לקלף. ממתי פרי הדר הולך עם קפה?
אני אוהבת את הדקות הארוכות בהן חדר ההרצאה מתמלא לאט לאט והופך לאולם גדוש בתלמידים. את הצחוק הכללי הנשמע לאחר משפט שכנראה לא היה אמור להיות מצחיק ואת הפרצוף הספק נוזף, ספק נעלב, ספק מבולבל של המרצה המצחיק בעל כורחו.
יש אנשים שמרגע בו הם מתיישבים מתחילים לסרוק את החדר מלמטה למעלה, מחפשים, אולי, פרצוף מוכר, משביעים את יצר הסקרנות שלהם, מעבירים את הזמן הנותר עד תחילת השיעור.
אני אוהבת את העובדה שאני לא מכירה אף אחד. הכל חדש, בתולי, נקי. בלי קשרים חברתיים, בלי מחויבויות, בלי מורכבות.
יש במקום הזה אוסף מושלם של ניגודים. אני עדיין לא החלטתי מאילו צדדים אני נהנית. והשעות שיכולות לעבור ביעף, פתאום נתקעות. יש לי תוכנית ברורה שמלווה בניחוח לוואי של פחד מכישלון.
כבר הגיע הזמן להבין שהכישלון הוא לא סופי. שתמיד אפשר לנסות שוב ושזמן ההספק לא חשוב, כלומר להאמין שדברים מגיעים בזמנם.
זוהי דרך מחשבה מאד נוחה. היא יכולה להקל על חרדות, שקרית ככל שתהיה. וכמו שאנשים אחרים מאמינים באלוהים, אני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף. אולי לא בצורה שאני רוצה שהם יסתדרו, אבל יסתדרו באופן משביע רצון, או באופן טוב.
כל כך ברור לנו לפעמים מה טוב לנו או מה אנחנו צריכים שאנחנו שוכחים שקיימות אפשרויות אחרות, שיש אלטרנטיבות לא פחות טובות. אנחנו בוחרים לעצמו מטרות ומתמקדים בהם ומתמקדים בהם. מתוך שיקולים מעשיים, בגלל הפחד מההימור…
לא גדולות מצפות לי בשנים הבאות, אלא ניצחונות קטנים. אני, כמעט כמו דון קישוט, נלחמת בהרגלים הרעים שלי ומקווה שחרב הרצון שלי תהיה מספיק חזקה כדי לנצח את תחנות הרוח המונעות מכח ההרגל.
כמה חזק הוא, הכח הזה המונע באופן שקט ושיטתי. גלגלים משומנים היטב שנעים מכח תנועתם. אין בהם חריקות, לא דרוש כח רב. המנגנון מעוצב לגמרי. אם אהיה נאמנה לעצמי בחצי ממידת המסירות של סנצ'ו פנצ'ו אני מאמינה שאצליח.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.