שם שנון לבלוג

Too Much Information

וידויים לשנה חדשה.

נכתב על-ידי Compulsive ביום יום חמישי, 5 ינואר 2006 בשעה 23:08

שנה חדשה. יש
לי עבודה חדשה. כלבה חדשה ואוטו חדש.

אימצנו את
ניקיי, בוקסרית מדהימה שסובלת מבעיות בריאותיות והזנחה וזקוקה להמון אהבה. קראנו
לה ניקיי על שם ממד הבורסה היפנית בו השקענו כסף ובתקווה, בזכותו נטוס לקובה.

קניתי פיאט
פונטו חמודה ולבנה, הידועה גם בשם פיפי,פיפי הפיאט. בעקבות הכינוי החדש הסיאט של
החבר קיבל את הכינוי בובו. נראה לי שהוא
קצת דלוק על פיפי.

העבודה נחמדה
ובעיקר מתאימה ללו"ז הלימודים שלי.

הלימודים אגב
בסדר. הפילוסופיה במיוחד. שפינוזה למשל. הוא בסדר. החלטנו. אני ונ', חברתי לספסל
הלימודים הוא החתן היהודי המושלם. גם יהודי, גם מלטש עדשות, דהיינו בעל מיקצועו,
וגם פילוסוף מפורסם. הבעיה היחידה שכולם החרימו אותו ואת תורתו וגם עוד פרט קטן-הוא לא בין החיים.

היה לי שבוע
תרבותי משהו. ביום שלישי הלכתי להקרנת הבכורה של פיצ'חזדה: שנת אפס. אני יכולה
לאמר, ללא הסתייגויות שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי. מבחינה תסריט, ויז'ואל
וסאונד. עמיר לב מלווה שם חלק ניכר מן הסרט.(אני חולה על עמיר לב). הסרט פורש מספר סיפורים של אנשים שונים שחולקים קווים
מקבילים, רצופים ומתנגשים. הגיבורה (המשוחקת מעולה) היא אם חד הורית צעירה הנזרקת
מדירתה ונאבקת על קיומה. זוג בורגני עם נשואים מתפוררים. טכנאי סאונד ברדיו,
פנקיסט מזדקן, עיוור הוליסט (מוני מושונוב) ופושע מיסתורי (דן תורן).

הסרט מרגש,
מצחיק, עצוב מקורי ובעיקר כל מה שסרט צריך להיות.

היום ראיתי
את "חרקירי של קובישי. סרט מתח, מעניין. מתקופת "הגל החדש" היפני
שעוסק בנקמת אב את מותו של בנו. הסרט כמובן שחור לבן וכתוביות באנגלית, מה שמקשה
על הצפייה. יחד עם זאת הוא שווה את המאמץ. נחמד להתגנב לסרטים של החוג לקולנוע….

מבחינה
רגשית, אני עדיין באבל. יצאנו בסילבסטר. התחלנו לשתות ב12 בצהריים היינו אצל
חברים, בקפה ברזילי (בחמש אחה"צ!) ובברקפסט קלאב. היה נחמד אבל אני עדיין לא
מוכנה לחגיגות. הכל נראה כל כך מת חיוור ושטחי.

חשבתי לצאת
היום ופתאום הבנתי שאין טעם.

אחרי הקרנת
"שנת אפס" אני ונ' הלכנו לסטאוט.גיליתי ל' את נפלאות הבירה הגרמנית
"ווינשטפן" ואני המשכתי עם הגינס שלי. נכנסו לערב הופעות. היה נחמד. היה
נחמד לשבת ולהעיר הערות על כמה שהם גרועים. לדוגמא:

"אולי כדאי שהיא תלך ללמוד ברימון?"

" לא
חבל על הכסף?"

הופעות הלכו ונהיו גרועות אז החלטנו לפרוש.
השארנו לברמן פסנתר אוריגאמי מנייר וסגרנו את הערב.

אני בכל מקרה
לא יכולה לצאת היום. אני עובדת מחר בבוקר. אני שונאת לעבוד בימי ששי. זה מוציא את
כל העוקץ מהסופשבוע.

לא כתבתי כאן
הרבה זמן, לא היה לי ממש זמן. אני קצת מתגעגעת האמת. אולי אני אצליח שוב להתמיד.

ויש לי גם
מנוי חדש למכון של האוניברסיטה, מקווה שגם שם אני אצליח להתמיד.

      0 תגובות

      קטגוריות: אוכל, שתייה,בלילות כאלו,העבודה היא חיינו,ראשי

אין תגובות

אין תגובות.‏

כתיבת תגובה

XHTML: באפשרותך להשתמש בתגים אלה ‏:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

This is a blog At.CorKy.Net

אודות

קוראים לי א.א ואני לומדת פילוסופיה וב"א כללי על הדשא של גילמן. מנסה להתכחש לשורשי הבורגנים ולהתנער מהמטענים

הפסיכוטיים-אומנותיים שלי.
בעצם מנסה לחיות בלי לסבול תוך אהבה גדולה לספרות, פילוסופיה, סקס, אוכל ומידע הרבה מידע, יש שיגידו שיותר מדי.

תגובות אחרונות