שם שנון לבלוג

הדביקות של
הקיץ מלווה אותי גם אחרי שאני שוטפת עצמי

העייפות עוקבת
אחרי ממרחק של ימים אחר לילות בהם נשארתי

כשהייתי צריכה
ללכת.

עוד ערב עובר
והשהייה לפני השינה אוחזת יותר מדי בדידות ופיתויים מכדי שאוכל להתעלם ממנה

אני מדמיינת
ידיים אוחזות בי. אני מדמיינת תשוקה שלא חשתי מזה זמן רב ומשום מה לא צמאתי אליה

עד עכשיו.

אני מפסיקה
לאכול ומתחילה לשתות ולעשן ולהמריץ, להכניס לגוף רעלים שיוציאו את כל הסביאה ממעגל
יומי.

מחזרים עיקשים
לא פוסקים בהצעות. בהודעות טקסט, במחשב,בטלפון. דווקא זה שרציתי שיתקשר נעלם. רק בזכות
זה, אני רוצה אותו יותר. בסתר לבי, אני
יודעת שברגע שהוא ירצה אותי, זה כבר לא יהיה כל כך מעניין.

ככה באוויר,
במחשבה, זה עוד מותר, עדיין מוסרי, לפי כללי האתיקה המשתנה שהנהגתי לי..

בית גדול,
חלונות גדולים, מיטה ריקה ועפעפיים שמסרבים להיסגר לפני שמצצו מהיום את לשדו.

השגרה היא
הכרחית אך היא מתחמקת מידיד שוב ושוב, כמו הרגשת הנקיון והרעננות שאיני מצליחה
למצוא מסוף חודש מאי.

האם זה מה שמחכה
לי לקיץ הקרוב?

השיא שלי בשתיית גינס הוא ששה חצאים. זה לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על זה, אלו 3 ליטרים של בירה כהה וכבדה. סיימתי אותם תוך שעתיים וקצת.

לפני שבוע הגיעה לארץ חברה של המשפחה שיש לה חמארה בוינה. חמרה למי שעוד לא יודע זה בית מרזח פשוט. כמו למשל "מתי המקלל" בדרום תל אביב. מקום שבדרך כלל יגיש סוג בירה אחת, (בארץ זה גולדסטאר, פעם זה היה נשר) ומזטים כמו מטיאס, קבנוס ומה שבא ליד באותו יום.

לאשה הזו יש קיבולת שתייה מרשימה ביותר, היא כבת ששים, נראית רזה ושברירית ושותה כמו קוזאק מגודל בערב חתונתו.

החמארה שלה בוינה פתוחה מ6 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, לא פלא שכבר נמאס לה.

תמיד יש לי חשק ללכת ולשתות בירה באיזו חמארה אבל אני לא עושה את זה, כי אני בחורה, החמארות הן מקום של גברים. הם שותים ומקללים ומתנהגים בגסות.

אבל זה המקום לשתות בו, אולי המנזר הוא סוג של חמארה, אבל גם במנזר יש יותר מדי פוזה של חוסר פוזה. בחמארה אתה מגיע עם גופית סבא , שרשת זהב, מכנס קצר ולוגם בירות על שפת המדרכה. אומרים שהפיח משפר את הארומה….

זה כנראה הייתה המחשבה של חברה שלי כשהיא החליטה ביום ששי להתיישב בשדרות רוטשילד בין שני קיוסקי הקפה. על שני פסי הדשא הצר בין הכביש למרכז השדרה התיישבו צעירים על שמיכות כדי להקשיב לרביעיית הג'ז הדי חובבנית שניגנה שם ולשאוף את פיח האוטובוסים יחד עם האייס קפה והסנדביץ.

רבותי, מה קרה לכם? אין פארקים בתל אביב, אין ים? אתם מתיישבים על הדשא ליד הכביש, כמו מנגליסט ביום העצמאות שמתיישב ליד אי תנועה.

הכריחו אותי לשבת איתם, להיות חלק מהעדר. כולם הולכים ביום ששי לרטשילד, כולם הולכים ביום ששי לשינקין (לשם כבר מגיעים מהפריפריה), כולם הולכים לים.

ביום ששי אני הכי אוהבת להישאר בבית, או לנסוע להורים ברחובות, ביום בו כולם נוהרים לתל אביב אני מתה לברוח.

אני רוצה את הרחובות שלי כמעט ריקים, את האנשים מהלכים בעצלתיים בפינות המוצלות, את הנערות חושפות הבשר בבית הספר, ואת הקשקשנים ועובדי הבטל בבתי הקפה.

אני אוהבת מקומות שמכירים אותי בשם, או לפחות בפנים, שעושים לי הנחה סתם כי חייכתי. מקומות בהם הכלבה שלי לא מעוררת פחד פרימיטיבי.

לפני שבוע הלכתי לצלם בנווה שאנן במסגרת קורס הצילום. זה היה שיעור בתקשורת וחוויה מאלפת. הכרתי כמה פעולים בולגרים (האנשים הכי חביבים בעולם, הבולגרים האלו) והם הזמינו אותי לבוא לשתות שם ביום ששי, לגלות את חיי הלילה האמיתיים של תל אביב. לשתות גולדסטאר בששה שקלים וליהנות מבליל הטורקית-בולגרית-בוכרית-רוסית-רומנית ושאר שפות אסיאתיות. היכן שנמצא הייאוש הכי גדול, שם החגיגה הכי מפוארת.

תמונות בהמשך.

v

לכולנו יש
יום כזה בשבוע,היום העמוס, היום שאיכשהו כל הדברים נדחים או נדחסים לתוכו. יום בו
יוצאים מפתח הבית בבוקר וחוזרים אליו לפנות לילה.

יום רביעי
הוא היום העמוס שלי. ואיכשהו אני הצלחתי להפוך אותו ליותר עמוס ממה שהוא.

בין הרצאה,
תור אצל הרופא, ושיעור הצילום, נזכרתי ששכחתי לפתח את סרט הצילום בו היו שיעורי
הבית שלי. מלאת בעתה מהרעיון שכולם יציגו את פרי עמלם ורק אני לא אזכה לקבל ביקורת
בונה (ועדיף מתפעלת) , רצתי לעבר החניה הקבועה שלי . רק כשהגעתי אליה נזכרתי שהחבר
שלי לקח את האוטו היום.

"אני לא
אקח את האוטו שלך, אני אסע במניות", אני הייתי מוכר את האוטו גם אם לך לא
היה", "ברגע שאני אמצא עבודה אני אקבל אוטו". אלו היו ההבטחות
ששמעתי כשהבטתי בעיניים מודאגות בבן זוגי לפני כמה שבועות, כשהוא קיבל במפתיע הצעת
מחיר נהדרת על רכבו.

מיותר לציין
שהיום אני מקבלת נזיפות על כמה שאני אגואיסטית ולא מסוגלת לשתף כשאני רק פוצה פה
בקשר לתסכול שלי.

לא הייתה לי
ברירה ולקחתי מונית למעבדת צילום
המקצועית הכי קרובה באוניברסיטה, מול גן העיר באבן גבירול. כמובן שגם שם אף אחד לא הבין מה זה "פול
פריים" ו"קונטקט ענק" אבל אני בעצמי בקושי מבינה מה זה ,אז מה זה
משנה בכלל.

בארבע ורבע
מסרתי התמונות, בחצי שעה בהן התמונות היו אמורות להתפתח טיילתי לכיוון חנות שתמיד
רציתי להיכנס אליה כדי לגלות שאין שם פריט שעולה פחות מ300 שקלים. כמה כיף להיות
סטודנט במשרה חלקית…

בדרך חזרה
עצרתי בפיצה פצה, החלטתי שאני אנצל את עשר הדקות הפנויות שלי כדי לאכול ארוחת
צהרים. הזמנתי פוקצ'ה עם בשר טחון, רוטב פיצה, מוצרלה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. אחת
המנות הכי טעימות ביקום.

לקח להם עשר
דקות לחמם אותה.

נכנסתי לחנות
והצצתי בתמונות שיצאו לי (רובן לא מוצלחות)ואצתי רצתי החוצה לתפוס מונית. השעה
הייתה עשרה לחמש וממש לא רציתי לאחר.

נכנסתי
למונית מסוג מרצדס והתיישבתי במושב העור
השחור, הנחתי את התיק הענק שלי מתחת לרגלי. לאחר החלפת מילים מנומסת עם הנהג שלפתי
את השקית המהבילה שלי.

"מצטער,
אסור לאכול כאן".

"מה זאת
אומרת?!"

אני לא רוצה
שיאכלו ה זה משאיר ללכלוך ודביקות"

"אני
אשים מפית" ניסיתי

"תראי,
אם את רוצה את יכולה לרדת מהמונית ולתפוס חרת את לא חייבת לשלם לי על המרחק
שעברנו"

השעון הראה
שבע דקות לחמש, ממש לא היה לי זמן לחפש עוד מונית.

נכנעתי.
המשכנו לנסוע ומבד לשקית הירקרקה ומבעד למעטה הנייר והאלומיניום עלו אדים וריח לא
יתואר. ריח של בזיליקום, ושל מוצרלה מותכת, של בולונז, של לחם חם, שחום בעל קרום
דק ופריך שיצא לפני מספר דקות מהטבון. ריח שהרטיט את נחירי והעלה רוק בחלל פי
שכמעט נזל בעצירה פתאומית על סנטרי.

חשבתי שאני
אמס באותו רגע מתוך השתוקקות. הנסיעה ארכה נצח ואני פתחתי את החלון כדי שהריח יצא
קצת החוצה.

"פוקצ'ה
נאצי" חשבתי לעצמי. אני אנקום בו, אני ארשום את מספר המונית שלו ואפרסם אותו כנהג הפוקצ'ה נאצי. אני אתפוס
אותו בנסיעה אחרת ואכניס פרי חצי אכול מתחת למושבו.

אבל הנהג לקח
אותי עד השער וויתר לי על חמישה שקלים. כנראה שגם הוא חש אשמה שהותיר רעבה
ומשתוקקת עם שקית פוקצ'ה ביד.

נכנסתי
לאוניברסיטה והריח נדף השקית חזק מאי פעם. לא יכולתי לחכות עוד רגע. הוצאתי את
הפוקצ'ה קיפלתי את קצוות מעטפת הנייר ביראת קודש ונגסתי בבליל הכל טוב הזה. מזל
שנכנסתי בשער האחורי. הלכתי, צעד, ביס , צעד , ביס. דבר לא יפריד אותי מהמאפה הזה
עכשיו. הלכתי במתחם הנדסת החשמל, עתודאים ונערים חיוורים עם משקפיים בעלי מסגרת
דקה בהו בי, בבחורה עם החצאית והמגפיים, הלבושה בהתאמה צבעים מושלמת, הנוגסת בבצק
הזה כאילו אין מחר.

נכנסתי
לבניין השעה הייתה חמש ותשע דקות. התיישבתי בקפיטריה והתמסרתי לה. נותנת לגבינה
להימרח על לחיי, לרוטב להכתים את אפי ולחתיכות בשר להיתלות בשולי שפתיי.

אפילו המבט
לא הפריעו לי. אה, סטודנטים רזים הניזונים מאוכל קפיטריה דלוח, הביטו בי ולימדו
החיים מהם.

פתירת תרגילי
פיזיקה מסובכים לא יביאו אתכם לעולם לעונג הצרוף הזה, לתאוות חושים הזו.

הבצק נגמר
ובתחתית מעטפת הנייר עוד היו שאריות הבלילה, ללא בושה, ולאחר מבט חטוף סביבי,
הכנסתי את אצבעותיי ודליתי אוצרות מוצרלה ובשר שברחו מעיפת הבצק. שיתסכלו.

חמש ועשרים
השיעור התחיל מזמן, נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי ופניי. הבגדים היו נקיים.רק
ליידי יודעת לאכול כמו חזירה ולא להכתים את בגדיה (או מישהי שאין לה כסף לניקוי
יבש).

נכנסתי
לשיעור, המורה דיבר על סוגי עדשות ועומק שדה.

חצי שעה
לקראת סוף השיעור הראנו את התמונות שצילמנו. רק חצי מכתה הספיק לפתח. הבטתי והגבתי
על שאר התמונות בסבלנות, עוד מישהו הראה ועוד מישהי ואני עמדתי מחזיקה את תמונותיי
ביד מצפה לרגע בו ייפרשו במרכז השולחן ויזכו לתגובות.

יש עוד מישהו
? שאל סוף סוף המורה לאחר שכולם מלבי הראו, "כן אני", אמרתי, המורה הביט
בשעון, תשע ועשרה. "מצטער נגמר לנו הזמו, נראה את שלך בפעם הבאה".

כעבור שבוע,
בשיעור הבא, שכחתי להביא אתי את התמונות.