שם שנון לבלוג

הוא מוכן לקפוץ תהום אי השפיות רק כשרגליו אוחזות חזק בקרקע השגרה

בהתרסקות של מכונית מבחן הוא בובת הדמה שעמוד שדרתה העצי נצלף קדימה ואחורה בכרוניקה ידועה מראש
היכן מפרקתה תעצור והאם היא תישבר לנוכח ספר החוקים,
זאת איש אינו יודע.
בהתנגשות ישתרר השקט הממשי של האי נמנעות
הציפייה לרגע המיוחל בו הגורל מתחדד לעץ או פלי

בובת דמה משוקללת
מכונה הסתברותית משוכללת
בריקוד עיוור של גפיים ראשים מהנהנים, שוללים וערופים מכל שורש של זהירות והיגיון
היא תתפרק בשלווה מול קיר השיגעון

יום האשה הבינלאומי הגיע ואני בכלל לא שמתי לב. ראיתי על חנות פרחים שלט קטן בכתב יד "יום האשה היום". מן שלט סמלי לאופן בו הופכים דברים עם פוטנציאל ערכי גבוה לעוד קד"מ. גם חנות פרחים קטנה ושכונתית תפסה את הטריק.
יום האשה האחרון היה מלווה בתסיסה פוליטית ומודעות תקשורתית להטרדות מיניות. בתור סטודנטית שלומדת גם מגדר אני לא יכולה להיות שמחה יותר.
לעיתים אני שוכחת שאני אשה, עצם זה שזה קורה מעיד על איזושהי התקדמות של החברה המערבית, כשהיית במצרים לא יכולתי לשכוח לרגע אחד את המין שלי. למרות שהתלבשתי באופן צנוע הייתי צריכה לאחוז בידו של אחד הגברים שהיו איתי כדי שלא יטרידו אותי, לא שזה מנע את המבטים הפולשניים. בערב האחרון אזרתי אומץ והלכתי לבד ברחוב במשך כחצי שעה, אמרתי לעצמי שזה כמו ללכת בתחנה המרכזית וזה סתם עוד כמה ערסים שצועקים לי, אבל זה לא באמת הרגיש ככה. המבטים אולי היו אותם מבטים והקריאות אותן קריאות אך מה שהיה שונה הוא היכולת שלי, הכח שלי לצעוק: תעוף לי מהעיניים, עזוב אותי בשקט, והשקט הנובע מידיעה שהם לא יעזו לעשות לי דבר.
אני לא זוכרת שאני אשה כשאני הולכת לראיון עבודה, גם לא כשאני כותבת מבחן באוניברסיטה אך הצפייה בנתוני השכר והבכירים במשק מזכירה לי שאני לא שווה, שפוטנציאל השכר של נמוך מראש. כרגע זה לא מדכא אותי, אני בתחילת הדרך ואין לי עוד משוכות גבוהות בעתיד הקרוב מלבד סיום התואר, אבל זה מהדהד שם באחורי ראשי.
הרבה מכרים גברים אומרים עליי "היא חושבת כמו גבר", הם אומרים את זה בקונוטציה חיובית ואני מנסה להבין מה זה באמת אומר. יש בי אלמנטים שלא עונים לסטריאוטיפ הנשי העדין, המתיפייף הפוריטאני, אני בהחלט לא רואה במין איזשהו 'נכס' שאני נותנת ואת ה'כבוד' שלי כמשהו שיש לנצור. בכלל קשה לי עם ההפרדות המגדריות הסטריאוטיפיות האלו.
אני שמתי לב שמאז שהתחלתי לשכב גם עם נשים המיניות שלי השתנתה, אני מוצאת עצמי לפעמים מתייחסת למאהבות כמו אל מאהבים ולהפך ואני באמת חושבת שככה זה צריך להיות. הרי אנשים הם אנשים, אינטימיות זו אינטימיות והדינאמיקה העדינה שמתחוללת במפגש משתנה כל כך בקשרים שונים. אני יודעת שיש פמיניסטיות שנמנעות מלשכב עם גברים כמחאה על הרצח המיני שהם מבצעים בהם כל הזמן (ראו קתרין מקינון) http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=642584&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
אני בהחלט חושבת שזו הגזמה קיצונית ומופרכת .אני, אם כבר, שוכבת עם נשים לא מתוך מחאה על דיכוי נשים אלא מתוך מחאה על הפרדה סטריאוטיפית. מי קבע שאשה צריכה להיות פסיבית, שאשה צריכה להיות המחוזרת שאשה צריכה לשכב עם גברים?
אני חושבת שאחת הבעיות הבסיסיות שלא עסקו בהן בעקבות משפטו של רמון היא הגבר כמחזר, מצפים מהגבר שיזום, הוא אמור לנחש או להרגיש מתי הוא רצוי. אף פעם אין שיח לפני כן. הדימוי הרומנטי של הגבר שתופס את האשה בסנטרה ומנשקה הוא הוא תפיסת הכוחניות הגברית. אני לא רוצה להתחסד ולהוציא עצמי מחוץ לתפיסות החברתיות-מיניות האלה, אני חיה באותו מקום וניזונה מאותם הקשרים מיניים תרבותיים. אני מודעת לכך שיש אלמנטים מיניים שתפישתית הם שגויים בעיני אך עדיין מושכים אותי, אבל עצם המודעות היא התחלה של שחרור.
אני יוצאת מנקודת הנחה שגברים ונשים הם אכן שונים אבל בכל זאת חושבת שככל שהגבולות ילכו ויטשטשו ייוותר יותר מקום לאינדיבידואליות ופחות מקום לדיכוי חברתי מכל מין שהוא.

היה לי ערב הזוי, הייתי הלומת וויסקי ונינוחה ולראשונה, אולי אולי לראשונה מזה זמן רב, נתתי לצעמי לשתוק, לעכל את המילים לתוך תוכי ולא לתת להם להיזרק לאוויר, לחלל השיחה. היום אני מרגישה שהרעיונות התעברו, התעשרו וגדלו ובמקום הסיפוק הרגעי מביטוי מחשבות חולפות, הקשבתי לפרי מוחם הקודח והלום הוויסקי של בני שיחי.
זה היה מקאלן 10 שנים, הוא היה חזק, כל כך כבד וסגור שגם המים המינרלים לא פתחו אותו, אחרי שתי כוסות נשברתי והעריתי לתוכי ויסקי אירי זול, בשלבים האלו זה יכל היה גם להיות שרף ולא הייתי מרגישה.
דיברנו אל תוך הלילה ושקענו אל תוך הבוקר כבשרקע טום וייטס החליד אל החלל בקולו.

בתחילת הערב הקיוסקאי נתן למ' שני כדורים צהובים, הוא הוציא אותם מתוך כיס הג'ינס שלו, הקיוסקאי השני פרס בורקס תורכי לריבועים והציע לי חתיכה, זה היה קר בפנים. קנינו "מעיין" ואמרתי לו שאני כותבת שם, הוא שאל איפה ואמרתי לו בעמד' 63. במחי ניחוש הפכתי ל"מיטל ניסים" ועד עכשיו אין לי מושג אם היה שם שיר טוב. הקיוסקאי אמר שזה נחמד, מעולם לא חשבתי שארכוש בקיוסק שירה וכדורים צהובים.

את זה כתבתי בערך בין הוויסקי השלישי לריבעי:

התקרנפות

בכרטיס קופת חולים חילקנו שורות
של כותנות משוגעים
והם לא אמרו דבר על ההדפסים החדשים
שכיסו את דש חולצתם
הם התקרנפו לתוך עצבותם הבלתי מתורגמת
ונגחו בקרנות החדר,
היכן שנתלו קורי השינה שלא הגיעה אל עצמה.

ולרגע הזמן לא עצר, ולרגע התקליט לא פסק
והרעש הסטטי סטטי סטטי מילא את נפשותינו
האבקה נחה בצלחת קרמית וקצוותיה התקמרו
בהבנה שקטה- שזה מה שצריך להיות

ביום רביעי הייתי במסיבה בברזילי ב1984, לצערי היה ערב אייטיז פלאף ולא אייטיז אפל. פלאף, מסתבר זההאיטיז היורטראשי הנוראי ששלט על רחובות הריקודים, ממדונה ועד וויאג' וויאג', אחרי עשר דקות אני וזק נשברנו והלנו לבר ליד, בר עם הופעה חיה של מוזיקה מזרחית. מקום די קטן, בר מצומצם, אנשים מאותגרים אופנתית ומוזיקה מגניבה. היה זמר ואורגנית ששימשה כלהקה ואני, בג'ינס, חולצת טריקו ונעליי גברים התחלתי לנענע כאילו שהאגן שלי מקורו בלבנט ולא בערבות דרום רוסיה. היה מצחיק וכיפי, החוויה כללה הכל הגברים השיכורים שמתחילים להתנגח אחד בשני, נשים בטיית רוקדות על שולחנות, הזמר האורח שמגיע לשיר שיר אחד.
זק, שהוא בכלל זמר בלוז מטקסס אמר שהמקום הזה יותר מזכיר לו את הבית מכל מקום אחר בתל אביב.
בסוף הערב, אחרי שהגברים (וגם זק) הציפו אותי בשוט וודקה וכידוע גברת לא לא מסרבת לוודקה (סוג של נימוס רוסי), ואחרי שרקדתי מול הזמר במרכז מעגל גברים מוחאי כפיים. התחילו שירי הנשמה, המילים אולי פחות מדברות אליי, יש שם יותר מדי אלוהים, אבל הנשמה, הרגש.אני נשבעת שגם אני וגם זק כמעט בכינו.
אחרי שאני וזק רקדנו לצלילי הזמר המזרחי הנוגה קפצנו חזרה לברזילי לקצת מוזיקה אלקטרונית, היינו ארבעה אנשים על הרחבה. אני אוהבת רחבות ריקות של סוף המסיבה.

במהלך ההקשבה לשירים העצובים כתבתי שיר מסרון, זה ז'אנר חדש שממתפתח אצלי. זה התחיל מלכתוב שורות שעלו לי בראש בsms כשלא היתה ליאפשרות לכתוב על דף והמשיך בשירים שלמים ועצמאים שנכתבים בשפה משלהם.

יא אלוקים שלי
עזור לנערה המנומרת לחזור אל חזי
איני יכול לעמוד בזה
המדרכה עקומה
והכאב בבית חזי יוצא בעין שטומה.

האורגנית מנגנת עו*ד והסיטאר מסונתז
אל תפגע בכבודי, הוא נרמס אצל האחר
תן לאבסולוט לזרום ולוריד להשתחרר
ולבעור מבעד למצח שחור.

הערת אגב: אתמול שמתי לב שנערות בבר היו לבושות בכל תכתיבי האופנה: סקיני ג'ינס, טייצים ונעלי בובה שטחות. לפני כשנה וחצי לפני שפשה בכל הארץ זה היה מראה מאד נפוץ בבניין מקסיקו (הפקולטה לאומניות), מה נראה לכם שזה אומר?

לאחרונה עברתי לצפון הישן של תל אביב, ליתר דיוק לאיזור בזל. כן, אני יודעת זה אזור פלצני אבל השותפה של,י שהיא גם חברה טובה, רוצה למצוא בעל עמיד והיא החליטה שהאוכלוסיה באיזור הזה יותר מתאימה לה. אני תמיד רציתי לגור ליד חוף מציצים ובלבי שמורה נוסטלגיה לתל אביב הישנה אז הסכמתי. (וגם בגלל הקירבה לאוניברסיטה).
הדבר הראשון שאני עושה כדי להמתקם במקום חדש, אחרי פריקת החפצים, הוא למצוא את הברים השכונתיים שלי. לבר השכונתי שלי צריכים להיות כמה קריטריונים:
1. צריך להיות שם ברז גולדסטאר ו/או גינס.
2. חייבת להיות "שעה שמחה", בכל זאת סטודנטית ענייה…
3. המוזיקה צריכה להיות טובה ומקורית, בבקשה בלי פינק פלויד, בוב דילן, נירוונה, בלדות רוק ניינטיזיות, לא שיש לי משהו נגד, גם לי יש את השירים האלו על המחשב וזו בדיוק הסיבה שאני רוצה לשמוע משהו אחר.
a. הווליום צריך להיות ברמה שמאפשרת שיחה.
4. על הצוות להיות נחמד במידה ובשום פנים ואופן לא נחמד מדי, חתיך מדי ושירותי מדי. ואל תשאלו אותי עם "הכל בסדר", אני על הבר אחרי יום עבודה, (אולי לפני יום עבודה, אולי בלי עבודה) לפעמים הלקוח רק רוצה לשתות את הבירה שלו בשקט.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל אלו קווי המתאר הכלליים. בדרום העיר הברים אהובים עלי הם המנזר, ריף ראף, אברקסס ושאול (שזו בכלל חמרה).

אז אחרי שאני גרה כאן חודשיים, הנה הממצאים מהברים שדגמתי באיזור:

רוזה פארקס- ירמיהו פינת דיזינגוף.
צפוני פלצני מעצבן ומגעיל. האוכלוסיה מונה את אנשי בזל, רמת אביב והרצליה,אני חושבת שזה אומר הכל. אם אנחנו רוצים להימנע מהכללות גיאו-חברתיות נאמר שהמקום מתחזה לבר שכונתי. המוזקה (הרועשת) בו היא רוק ישראלי ישן או סתם רוק ישן וקלישאתי, אין נברשות נובורושיות, עיצוב הבר הכללי שכולל קורות עץ גס על הקיר בהחלט מזמין.. אבל -וזה אבל גדול- תמיד הומה מדי. המקום לא חברותי בעליל חוץ משורת הפיק אפ המזדמנת והאנרגיות שם זועקות- אני פיק אפ צפוני אופנתי, הבחורות המרירות באות בילט אין.
לשם הסתייגות בערב אחד באמת נהניתי שם, הלכתי עם חברים והפכנו את המקום לרחבת ריקודים דיסקו- סליזית כשברקע עיניים פעורות וחיוכים מגחכים של הסובבים. אבל זו לא חוכמה עם האנשים האלה אני נהנית בכל מקום.

הלובי- רחוב בזל.
הלובי הוא הבר היחיד במתחם בזל וכמו שמו כן הוא, מלא בספות כאילו ישנות בריפוד טאפטי מבריק, מנורות קריאה כאילו משוק הפשפשים ושאר זוטות אופנתיות. במתחם המרכזי בר מלבני סטנדרטי, ולצדו ובמתחם נפרד קטן שלל ספות, שולחנות ושרפרפים. האווירה היא פרווה לחלוטין, אם ברוזה יש אווירת סקס קרירה, שם אין בכלל. לזכותו יאמר שהאווירה שם הרבה יותר נינוחה, יושבי המקום הם באמת דרי הסביבה. המוזיקה כל כך סטנדרטית שלא נראה לי שאני ממש זוכרת מה היה שם חוץ מכמה שירי רוק ניינטיזים רגילים, ערב אחד הם אפילו השמיעו את "היהודים". אין שם בירת גולדסטר רק טובורג וסטלה והמחירים בכלל די יקרים. אם תזמינו פיצה תראו את השליח מגיע ובידו קרטון לבר שזה קצת ביזארי.
דבר אחד עובד לטובת המקום, וזהו הדבר היחיד שגורם לי לחזור לשם שוב ושוב: הוא קרוב להחריד, הוא כמעט מתחת לבית ובערבים של גשם, עצלנות או סתם דייט אני מוצאת את עצמי שם.

לילי רוז- אבן גבירול מול בזל
לילי מבחינתי היא המנצחת הגדולה של האיזור. בר קטנטן ואינטימי, לדעתי אין שם יותר מ12 מקומות ישיבה על הבר. המויזקה תמיד איכותית ומפתיעה, יש שם בדרך כלל די ג'יי ולא פליי ליסט, זכור לי ערב אחד שהשמיעו רוק משנות החמישים ושירי קברט- היה נפלא.
הקהל שם חביב וידידותי והברמנים בסדר גמור, למרות קוטנו של המקום לפעמים רוקדים שם ונתקעים בברכיים של אנשים הישובים על כיסאות בר, דבר כיפי כשלעצמו. יש שם גולדסטאר לא זולה במיוחד ואין שם "שעה שמחה" אבל אם אני רוצה לשתות בירה ובאמת להסיר ממני את אבק היום לשם אני הולכת.

ארמדילו סרווסה- אבן גבירול בין ארלוזורוב לבן גוריון
הייתי שם רק פעם אחת במין סוג של דייט אז אני עדיין לא יכולה ממש לשפוט, אבל אני פחות אוהבת אותו מארמידלו. אולי זה מין אנטי מובנה אצלי נגד רשתות אבל הוא באמת קצת חסר נשמה, מן העתק יותר מעוצב של הארמידלו באחד העם , גם הקהל נראה יותר מעוצב. הארמדילו החדש יצר סביבו הייפ, אני שונאת ברים שכונתיים עם הייפ, ברור לי שצריך להיות בהתחלה הייפ כדי שיכירו את המקום ואחר כך צפיפות האוכלוסין תרד בהדרגה אבל בכל זאת…
המוזיקה היתה בסדר, במיוחד לקראת הסוף כשהתרוקן הם שמו מן ג'אז של סוף הלילה שהתאים לתחושה הכללית (אולי בעצם יצר אותה). יש שם מבחר מרשים של בירות מהחבית כולל גינס. משום מה אין שם גולדסטאר. עוד לא כל כך ברור לי אם יש שם אווירה פיק אפית לי כי הייתי בהרכב זוגי אבל יש ליה הרגשה שזה קיים שם הרבה יותר מאשר בארמדילו המקורי. אל תבינו אותי לא נכון אני אוהבת אווירה של סקס וזימה אבל בבר השכונתי צריך להיות אלמנט מרגיע ולאו דווקא מרגש.

טוב, חזרתי. עברה תקופה די ארוכה. והדברים מתוך טבעם השתנו.
אני לומדת כבר שנה שנייה פילוסופיה ושנה ראשונה ב"א כללי, שזה בעצם אומר שאני לומדת הכל: היסטוריה, ספרות, היסטריה,מדעי המדינה, כלכלה ומגדר. בעצם אפשר לאמר שלקחתי את השיטה של הקולג' האמריקאי ועשיתי לה המרה לאוניברסיטה הישראלית.
אני גם מתאמנת בחדר הכושר של האוניברסיטה, שהוא לא מוצלח או נח במיוחד אבל הוא זול, מאד זול.
במלתחות של חדר הכושר הקודם שלי, חוץ מסאונה יבשה, סאונה רטובה וג'קוזי היו גם תאי החלפה פרטיים לביישניות שבינינו. אני מעולם לא החלפתי בגד שם, זה גרם לי להרגיש מטופשת. מצד שני כולנו יודעים שכמה שנתהלך חופשיים ( או שמא עליי לאמר חופשיות ) בעירום במלתחות, תמיד יהיו את הבחורות שמתלבשות "מתחת למגבת" וגם אלו שלא יהיו מודעות תמיד לאיברי גופן, לחלקים שהמגבת מכסה והיכן היא מנגבת. עם כזו אי נוחות תודעתית לא עדיף כבר להיכנס למלתחה פרטית?
הפריווילגיה הזו לא קיימת במכון הכושר של האוניברסיטה, מי שרוצה להחליף באופן פרטי יכולה לעשות זאת בתא השירותים הקטן והמעופש, אני עוד לא נתקלתי בנשים שעשו זאת. נדיר למצוא בחורות ערומות מהלכות באופן חופשי לגמרי במלתחה/מקלחת הקטנה. גם אלו שכן, ואני ביניהם, לא ירגישו בנח וימהרו להתלבש או לפחות לעטות על עצמן חזייה ותחתונים כמה שיותר מהר.
בשבוע שעבר הגעתי לחדר כושר בדיוק כשנגמר שיעור שחייה לנערות בגילאי 12-13, הן נכנסו כולן למקלחות ויצאו משם ערומות לחלוטין, ברובן פשטו ניצנים של התבגרות מינית ולמרבה פליאתי, הן לא מיהרו להתכסות, הן הסתובבו ערומות, מפטפטות באופן מאד נינוח, אחת מהן עם שיער ערווה כבר מלא, עמדה עם גבה אל הקיר וייבשה את שיערה. אני מוכנה להישבע שהיא הייתה מלאה גאווה בסימני הנשיות שלה שהקדימו את כולן. אף אחת מהן לא הייתה רזונת ולאף אחת מהן לא היה גוף נשי לחלוטין אבל בכל זאת הן היו בוגרות כמו נשים קטנות ומשוחררות עם גופן כמו ילדים, או מבוגרים בחוף נודיסטי.
המחזה הזה, שאני נחשפתי אליו במשך כמה דקות גרם לי לתהות, מתי איבדנו את זה? את השלמות עם גופינו, הנינוחות שבעירום פומבי (עם אותו מין כמובן). איפה התחיל התהליך שגרם לנו להרגיש אשמה נוראית עם כל קילוגרם עודף, עם כל סימן צלוליט, כל דבר שסוטה מהדמויות המרוטשות הנפוצות בתרבות היופי המודרנית. אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי בנח עם הגוף שלי, כל כך בנח שלא עלה בדעתי שיכולה להיות בעיה, קל וחומר בעיה שמובילה למחלות נפשיות.
אני מניחה שאצלי זה התחיל בגיל 13, התפתחתי מאוחר, והתביישתי שעוד לא צמחו לי ניצני שדיים כמו לשאר הבנות בכתתי.חוסר היכולת לעמוד בסטנדרט החברתי, ההרגשה שהגוף שלנו צריך להיות דומה לכל הגופים סביבנו היא זו שגורמת לאי נוחות. הפער בין מה שאני למה אני אמור להיות.
אנחנו אנשים כל כך שונים, הרי אף אחד לא חושב שצריך להיות לו אופי כמו של חברו, אנחנו אוהבים להיות שונים ומיוחדים ובעלי קווי אישיות מובהקים, ואישיות כמו שכולנו יודעים מורכבת גם מצדדים יפים יותר ויפים פחות. אז למה, אם כך, אנחנו שואפים אל אותה שבלונה פיזית? למה כולנו רוצות להיות שדופות, חלקות, עם חזה גדול ומותניים צרים?
מה יש במימד הפיזי שבשונה מהמימד הנפשי גורם לנו לרצות להיות דומים?
את אותה הנינוחות שמצאתי בנערות הצעירות אני רואה לעיתים גם אצל הנשים המבוגרות, נשים אחרי לידה, עם שומן צלוליט וצלקות, נשים שלכאורה רחוקות יותר מהאידאל הרווח, מרגישות יותר בנח עם עירומן מנשים צעירות. אולי אחרי כל כך הרבה שנים באותו גוף, אחרי כל כך הרבה טרנספורמציות הן התרגלו אליו, אולי הן מרגישות שבגילן פחות מצופה מהן להיות אותה "הכוסית" מהמגזין ואולי, הן גדלו בדור שונה שלא העלה למזבח את פולחן הגוף הבלתי אפשרי.

כל הבעיות שהיו לי עם עירום נפתרו אחרי ביקורי הראשון בחוף נודיסטי, ההבנה שגוף זה גוף זה גוף והוא שונה אצל כל אחד. ההתהלכות העירומה על החוף, אחרי שמסננים קיבעונות חברתיים, היא הרבה יותר טבעית מבגדי לייקרה לא נוחים ומגוחכים.
הלוואי וכולנו היינו נודיסטים, אם לא מבחינת טקסטיל, לפחות מבחינת תפיסה.

בפיירפוקס רואים אותה בסדר. באקספלורר צריך ללחוץ עליה כדי לראות את כולה

זה מחולל מחולל מחולל

ואתה פולשני דורסני ובזוי

מתגלגלת ממדרגה למדרגה

אל התחתית שבעמקי בטני

אני מוטחת, אני מתחת לכלי

האונים הדורסני.

בכפות ידייך ביקשת למלוק צווארי.

ואני לא יכולה עוד לזהות את פרצופך

במאגר תווי הפנים

שפתיים עקומות, גבות מעוקלות

וידיים גדולות

מעמקי המדרגות.

אני לא בשר ודם

אני נדפקת כמו דפנות שעון אורלוגין

על קיר טפט אופנתי

וארור, ארורה, ארורים,

הכרסים השמנות של הגברים התאוותנים

המנסים לכסות עליי לכסות אותי

והנשים ששואלות כיצד העזתי

להתקרבן בעידן שכזה,

זה כל כך שנה שעברה להיתקף מינית בשירותים של מועדון

גבר שיכור ואלים זה השחור הנצחי.

אני כועסת, אני כל כועסת והזעם שבי נתקל שוב שוב בהבנה שזהו מצב הדברים הקיים.

חברה שלי הותקפה על ידי בחור שהיא יצאה איתו, גם אני הותקפתי בעבר, כמעט כל החברות שלי הותקפו לפחות פעם בחייהם על ידי גבר.

הוא נראה כמו שידוך מושלם, "חומר לחתונה", כמו שהיא קוראת לזה. צעיר, מושך, בעל דירת גג עם בריכה במרכז תל אביב, בעל חברה, אמיד מאד ומקסים.

היא הכירה אותו במסיבה שערך בביתו והם החליפו מספרי טלפון ונפגשו לדייט ראשון במסעדה. היא הייתה באקסטזה. לא הייתה לה כזו כימיה עם מישהו מזה הבה זמן. חלפה מעל לשנה מאז הקשר הרציני האחרון שלה והיא מאד רצתה שיתפתח ביניהם קשר משמעותי.

בדייט השני הם יצאו לבר סואן, שתו הרבה והכל היה נפלא, עד שהוא ראה את האקסית שלו. הוא ביקש ממנה שתעזוב אותו לרבע שעה כי הוא רוצה לדבר איתה והלך לכיוון השירותים,היא עלתה אחריו ואמרה לו שזה לא מקובל עליה, שהם הגיעו ביחד ושזה ממש לא במקום לבקש ממנה דבר כזה. הוא אמר לה בגסות תעזבי אותי, היא התעקשה ולא עזבה, הא תפס אותה בפרק היד חזק , היא צעקה מה לעזאזל אתה עושה, הוא עזב את ידה, תפס אותה בצווארה ודחף אותה, מאחוריה היו מדרגות והיא מעדה. הוא הביט בה שרועה על המדרגות והלך.

היא קמה , יצאה החוצה ונכנסה למונית. במונית היא התחילה לבכות ולרעוד, הנהג הבין שקרה לה משהו וקרא למשטרה. כעבור כמה דקות הגיעו שני שוטרים, כמה חכם, הרי הדבר הראשון שבחורה רוצה לראות אחרי שהיא הותקפה זה שני גברים במדים. רגישות זה לא משהו שמשטרת ישראל שמעה עליו.

הם רצו שהיא תיכנס ותזהה אותו. היא סירבה וביקשה שיעזבו אותה בשקט, ויתנו לה לנסוע הביתה. השוטרים קראו למארחת של המקום שתשכנע אותה. המארחת בעלת המודעות החברתית והרגישות הנשית אמרה לה "אם לא תעשי א זה הוא יתקוף מישהי אחרת" תני לי כרגע לדאוג לעצמי ולא לאחרות סיננה חברתי. רק כעבור שעה הם ויתרו ונתנו לה לנסוע הביתה. היא הגיעה לביתה ולאחר שדיברה עם הוריה ונרגעה קצת הלכה להגיש תלונה המשטרה, שם צילמו את החבורות על צווארה ועל פרק ידה ולקחו ממנה הצהרה.

אני מאד מקווה שיפתח לו תיק, ושהוא לא ימצא עורך דין ממולח מספיק שיוציא אותו נקי.

הכעס שלי הוא לא רק כלפי הבחור, הכעס שלי הוא שזה המצב, זו הסטטיסטיקה נשים מותקפות כל הזמן, אם זו אלימות או התקפה מינית. אני עברתי הטרדה מינית בגיל מאד צעיר והותקפתי על ידי שני גברים, עם אחד מהם זה היה באמצע דייט. לשניהם החזרתי. אחד יצא בשן ועין השני הוציא אותי בשן ועין אבל לפחות לא הרגשתי כמו קורבן אחר כך. ( אני באמת לא יודעת מה עדיף. לחטוף מכה ולא לזוז או להחזיר ולקבל עוד כמה.) למזלי אני בחורה לא קטנה עם הרבה אגרסיות מודחקות. לרב הנשים אין כזה "מזל".

אני מזהה את מה שעובר על חברה שלי, ההשפלה, חוסר האונים , התסכול, ההלם. גם אני חוויתי אותם על בשרי.

היה כזה הייפ תקשורתי סביב האונסים במועדונים כאילו שזה לא קורה כל הזמן ובכל מקום.

נשים מותקפות וסובלות מאלימות , נשים הותקפו וסבלו מאלימות וכל עוד נישאר חברה שוביניסטית ואלימה הן יותקפו ויאנסו.

אחרי ששמע מה שקרה ידיד שלי שאל אותי, "איפה הן מוצאות את האנשים האלה?"

איפה הן מוצאות? הרי ברור שזו אשמתן, אם הן היו יודעות לבחור אותם יותר טוב זה ל
א היה קורה להן, אם הן היו מתלבשות יותר צנוע אז לא היו אונסים אותן, אם הם היו יודעות את מקומן ושותקות לא היו תוקפים אותם.

לא צריך למצוא אותם, הם בכל מקום, זה לא בעיה נפשית של מספר בודדים, זו מחלה חברתית של חברה שרואה נשים כחלשות ונחותות, כאוביקטים מיניים , שנותנת לגיטמציה להתקפות מיניות.

תעשו ניסוי ותנסו לספור את מספר דיווחי האונס, הטרדה המינית והתקיפה רק השבוע בעיתונות, אני התייאשתי באמצע. המספרים היממו אותי, למרות המציאות הידועה מראש, שחור על גבי לבן זה נראה אחרת.

תעשו חיפוש למילה אונס או הטרדה מינית באחד משלושת אתרי החדשות וקבלו חומר קריאה לשבוע רק משבעת הימים האחרונים.

יש הרבה דברים שמטרידים אותי בתור אשה, דימוי הגוף הנשי, תרבות הצריכה שמעודדת נשים לשאוף למראה לא מציאותי. שכר לא שווה בתפקידים מקבילים, מעמד האשה בחברה ועוד ועוד.( אגב אני ממליצה לכל אחת לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף. הוא מאלף.)

אבל כשקורים מקרים כאלה אני מבינה שיש מלחמות הרבה יותר גדולות להילחם עליהן, כמובן שהכל קשור אחד בשני. אבל כשזה קורה פה, לי, מתחת לאף שלי, וזה קורה במידה שווה בשכבות הנמוכות והגבוהות של החברה, אני מבינה שהשאיפות שלי הן הרבה יותר בסיסיות משוויון , הן שאיפות להגנה על החיים, הגוף והכבוד של האשה.

אני אפתח בהזדהות עם הפוסט הזה .

היו תקופות שהייתי מעלה פוסט כל יום- יומיים. בחודשים האחרונים זה פעם פעמיים בחודש. (אם יש בכלל מישהו שנכנס לכאן ומודע לכך.)

אני בתקופת מבחנים ותקופה מוזרה בעבודה. אני מחליפה חוג אחד בלימודים ולא שלמה לחלוטין עם העניין הזה.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא מצליחה מפאת חוסר זמן ועצלנות.

השגרה שלי שגרתית מאד. לימודים עבודה, והקלישאות הרגילות של החיים בתל אביב. לילינבלום- רוטשילד ,ערבי שירה, הופעות רוק בברים מעושנים, וגיחות חד פעמיות לדאדא ולקלרה, שני מקומות שלא אחזור אליהם בקיץ הקרוב. אני אוהבת לטבל את הלילות שלי במעט ביזאר. קהל הומוגני מהרצליה שבא כדי "להתחכך" וסמי ידוענים שמושכים מבטים אלכסוניים די משעמם אותי.

לפני כמה לילות סחבו אותי (הפעם באמת סחבו אותי-נמאס לי מהמקום לפחות עד לחודש הבא), לברקפסט, מולי על הבר ישבה נערה יפה ושיכורה מחובקת בזרועות נלוזות של איש שהיה בגיל העמידה לפני עשור.

"איזה שוגר דדי" אמר בן זוגי

"תראה כמה היא מסטולה" עניתי

"היא חיבת להיות כדי לסבול את הגיפופים האלה"

עברנו לרחבה שם מישהו חיכה שאשאר רגע לבד בשביל להציע לי ג'וינט. אמרתי לא תודה. ונדהמתי שוב מהזמינות. בתור בחורה אני מקבלת הצעות להריץ/להסניף/לשאוף/לבלוע כמעט כל סם בלתי חוקי שקיים.

אני תמיד אעדיף מישהו שינסה לשכר אותי בדרך הישנה והקלאסית. אני לא חושבת שיש עוד סם שמעלה כל כך את מפלס החרמנות ובו בזמן מערפל את המחשבה הבהירה עד שלא נותר לה זכר חוץ מניצני התפכחות עם קרני שמש ראשונות בתוך מיטה זרה. אם יש, ספרו לי.

על הרחבה הזקן והנערה רקדו, שניהם היו לבושים לבן ופשוט לא יכולתי להוריד מהם את העיניים. ריחמתי עליה ואז כעסתי על עצמי, הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. והרחמים האלו גובלים בהתנשאות.

השורה התחתונה היא שהעניין שלי בהם נבע ממקום מאד מציצני ולמרות שזה אולי קצת לא בסדר, תופעות כאלה הופכות את המקום למעניין.

בחודשים האחרונים יש כמה בלוגים שאני מכורה אליהם. הבלוג של וולווט הוא אחד מהם, בעקבות החשיפה של זהות הכותבת המסתורית תהיתי אם לחשוף את שמי, למרות שאני בטוחה שיש כמה שכבר יודעים. יש משהו מאד נוח בלכתוב בעילום שם, סוג של חופש מסוים לחשוף פרטים אישיים בלי לגמרי לחשוף את עצמך. מצד שני הרצון הזה להסוות ולא להסגיר פרטים מזהים מגביל אותי, יש דברים שאני רוצה לדבר עליהם ולא יכולה.

אז בעצם מה המטרה של הבלוג הזה? למה פתחתי אותו בכלל?

למה יש לי באינטרנט אתר עם יצירות כתובות, שני אתרים עם גלריית תמונות ושני בלוגים אנונימיים? מה הטעם? אולי כדאי לאחד את כולם למקום אחד?

האם זה באמת מעניין מישהו, האם זה משרת מטרה מסוימת חוץ מהמטרה הפרטית שלי לשים את מחשבותיי/ יצירותיי על גבי הרשת?

הרי יש כל כך הרבה בלוגים וגלריות, אז אולי אני צריכה לחדש ולעשות משהו אחר שיבדיל אותי מכולם?

ובשביל מה להתאמץ בעצם, מאיפה מגיע היצר הזה לחשוף לפרסם לכתוב.

אין לי תשובה ועד שלא תהיה לי אחת טובה אני מניחה שאמשיך להעלות פוסט אחת לחודש, לצאת מידי חובה.

הדביקות של
הקיץ מלווה אותי גם אחרי שאני שוטפת עצמי

העייפות עוקבת
אחרי ממרחק של ימים אחר לילות בהם נשארתי

כשהייתי צריכה
ללכת.

עוד ערב עובר
והשהייה לפני השינה אוחזת יותר מדי בדידות ופיתויים מכדי שאוכל להתעלם ממנה

אני מדמיינת
ידיים אוחזות בי. אני מדמיינת תשוקה שלא חשתי מזה זמן רב ומשום מה לא צמאתי אליה

עד עכשיו.

אני מפסיקה
לאכול ומתחילה לשתות ולעשן ולהמריץ, להכניס לגוף רעלים שיוציאו את כל הסביאה ממעגל
יומי.

מחזרים עיקשים
לא פוסקים בהצעות. בהודעות טקסט, במחשב,בטלפון. דווקא זה שרציתי שיתקשר נעלם. רק בזכות
זה, אני רוצה אותו יותר. בסתר לבי, אני
יודעת שברגע שהוא ירצה אותי, זה כבר לא יהיה כל כך מעניין.

ככה באוויר,
במחשבה, זה עוד מותר, עדיין מוסרי, לפי כללי האתיקה המשתנה שהנהגתי לי..

בית גדול,
חלונות גדולים, מיטה ריקה ועפעפיים שמסרבים להיסגר לפני שמצצו מהיום את לשדו.

השגרה היא
הכרחית אך היא מתחמקת מידיד שוב ושוב, כמו הרגשת הנקיון והרעננות שאיני מצליחה
למצוא מסוף חודש מאי.

האם זה מה שמחכה
לי לקיץ הקרוב?