שם שנון לבלוג

השיא שלי בשתיית גינס הוא ששה חצאים. זה לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על זה, אלו 3 ליטרים של בירה כהה וכבדה. סיימתי אותם תוך שעתיים וקצת.

לפני שבוע הגיעה לארץ חברה של המשפחה שיש לה חמארה בוינה. חמרה למי שעוד לא יודע זה בית מרזח פשוט. כמו למשל "מתי המקלל" בדרום תל אביב. מקום שבדרך כלל יגיש סוג בירה אחת, (בארץ זה גולדסטאר, פעם זה היה נשר) ומזטים כמו מטיאס, קבנוס ומה שבא ליד באותו יום.

לאשה הזו יש קיבולת שתייה מרשימה ביותר, היא כבת ששים, נראית רזה ושברירית ושותה כמו קוזאק מגודל בערב חתונתו.

החמארה שלה בוינה פתוחה מ6 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, לא פלא שכבר נמאס לה.

תמיד יש לי חשק ללכת ולשתות בירה באיזו חמארה אבל אני לא עושה את זה, כי אני בחורה, החמארות הן מקום של גברים. הם שותים ומקללים ומתנהגים בגסות.

אבל זה המקום לשתות בו, אולי המנזר הוא סוג של חמארה, אבל גם במנזר יש יותר מדי פוזה של חוסר פוזה. בחמארה אתה מגיע עם גופית סבא , שרשת זהב, מכנס קצר ולוגם בירות על שפת המדרכה. אומרים שהפיח משפר את הארומה….

זה כנראה הייתה המחשבה של חברה שלי כשהיא החליטה ביום ששי להתיישב בשדרות רוטשילד בין שני קיוסקי הקפה. על שני פסי הדשא הצר בין הכביש למרכז השדרה התיישבו צעירים על שמיכות כדי להקשיב לרביעיית הג'ז הדי חובבנית שניגנה שם ולשאוף את פיח האוטובוסים יחד עם האייס קפה והסנדביץ.

רבותי, מה קרה לכם? אין פארקים בתל אביב, אין ים? אתם מתיישבים על הדשא ליד הכביש, כמו מנגליסט ביום העצמאות שמתיישב ליד אי תנועה.

הכריחו אותי לשבת איתם, להיות חלק מהעדר. כולם הולכים ביום ששי לרטשילד, כולם הולכים ביום ששי לשינקין (לשם כבר מגיעים מהפריפריה), כולם הולכים לים.

ביום ששי אני הכי אוהבת להישאר בבית, או לנסוע להורים ברחובות, ביום בו כולם נוהרים לתל אביב אני מתה לברוח.

אני רוצה את הרחובות שלי כמעט ריקים, את האנשים מהלכים בעצלתיים בפינות המוצלות, את הנערות חושפות הבשר בבית הספר, ואת הקשקשנים ועובדי הבטל בבתי הקפה.

אני אוהבת מקומות שמכירים אותי בשם, או לפחות בפנים, שעושים לי הנחה סתם כי חייכתי. מקומות בהם הכלבה שלי לא מעוררת פחד פרימיטיבי.

לפני שבוע הלכתי לצלם בנווה שאנן במסגרת קורס הצילום. זה היה שיעור בתקשורת וחוויה מאלפת. הכרתי כמה פעולים בולגרים (האנשים הכי חביבים בעולם, הבולגרים האלו) והם הזמינו אותי לבוא לשתות שם ביום ששי, לגלות את חיי הלילה האמיתיים של תל אביב. לשתות גולדסטאר בששה שקלים וליהנות מבליל הטורקית-בולגרית-בוכרית-רוסית-רומנית ושאר שפות אסיאתיות. היכן שנמצא הייאוש הכי גדול, שם החגיגה הכי מפוארת.

תמונות בהמשך.

v

לכולנו יש
יום כזה בשבוע,היום העמוס, היום שאיכשהו כל הדברים נדחים או נדחסים לתוכו. יום בו
יוצאים מפתח הבית בבוקר וחוזרים אליו לפנות לילה.

יום רביעי
הוא היום העמוס שלי. ואיכשהו אני הצלחתי להפוך אותו ליותר עמוס ממה שהוא.

בין הרצאה,
תור אצל הרופא, ושיעור הצילום, נזכרתי ששכחתי לפתח את סרט הצילום בו היו שיעורי
הבית שלי. מלאת בעתה מהרעיון שכולם יציגו את פרי עמלם ורק אני לא אזכה לקבל ביקורת
בונה (ועדיף מתפעלת) , רצתי לעבר החניה הקבועה שלי . רק כשהגעתי אליה נזכרתי שהחבר
שלי לקח את האוטו היום.

"אני לא
אקח את האוטו שלך, אני אסע במניות", אני הייתי מוכר את האוטו גם אם לך לא
היה", "ברגע שאני אמצא עבודה אני אקבל אוטו". אלו היו ההבטחות
ששמעתי כשהבטתי בעיניים מודאגות בבן זוגי לפני כמה שבועות, כשהוא קיבל במפתיע הצעת
מחיר נהדרת על רכבו.

מיותר לציין
שהיום אני מקבלת נזיפות על כמה שאני אגואיסטית ולא מסוגלת לשתף כשאני רק פוצה פה
בקשר לתסכול שלי.

לא הייתה לי
ברירה ולקחתי מונית למעבדת צילום
המקצועית הכי קרובה באוניברסיטה, מול גן העיר באבן גבירול. כמובן שגם שם אף אחד לא הבין מה זה "פול
פריים" ו"קונטקט ענק" אבל אני בעצמי בקושי מבינה מה זה ,אז מה זה
משנה בכלל.

בארבע ורבע
מסרתי התמונות, בחצי שעה בהן התמונות היו אמורות להתפתח טיילתי לכיוון חנות שתמיד
רציתי להיכנס אליה כדי לגלות שאין שם פריט שעולה פחות מ300 שקלים. כמה כיף להיות
סטודנט במשרה חלקית…

בדרך חזרה
עצרתי בפיצה פצה, החלטתי שאני אנצל את עשר הדקות הפנויות שלי כדי לאכול ארוחת
צהרים. הזמנתי פוקצ'ה עם בשר טחון, רוטב פיצה, מוצרלה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. אחת
המנות הכי טעימות ביקום.

לקח להם עשר
דקות לחמם אותה.

נכנסתי לחנות
והצצתי בתמונות שיצאו לי (רובן לא מוצלחות)ואצתי רצתי החוצה לתפוס מונית. השעה
הייתה עשרה לחמש וממש לא רציתי לאחר.

נכנסתי
למונית מסוג מרצדס והתיישבתי במושב העור
השחור, הנחתי את התיק הענק שלי מתחת לרגלי. לאחר החלפת מילים מנומסת עם הנהג שלפתי
את השקית המהבילה שלי.

"מצטער,
אסור לאכול כאן".

"מה זאת
אומרת?!"

אני לא רוצה
שיאכלו ה זה משאיר ללכלוך ודביקות"

"אני
אשים מפית" ניסיתי

"תראי,
אם את רוצה את יכולה לרדת מהמונית ולתפוס חרת את לא חייבת לשלם לי על המרחק
שעברנו"

השעון הראה
שבע דקות לחמש, ממש לא היה לי זמן לחפש עוד מונית.

נכנעתי.
המשכנו לנסוע ומבד לשקית הירקרקה ומבעד למעטה הנייר והאלומיניום עלו אדים וריח לא
יתואר. ריח של בזיליקום, ושל מוצרלה מותכת, של בולונז, של לחם חם, שחום בעל קרום
דק ופריך שיצא לפני מספר דקות מהטבון. ריח שהרטיט את נחירי והעלה רוק בחלל פי
שכמעט נזל בעצירה פתאומית על סנטרי.

חשבתי שאני
אמס באותו רגע מתוך השתוקקות. הנסיעה ארכה נצח ואני פתחתי את החלון כדי שהריח יצא
קצת החוצה.

"פוקצ'ה
נאצי" חשבתי לעצמי. אני אנקום בו, אני ארשום את מספר המונית שלו ואפרסם אותו כנהג הפוקצ'ה נאצי. אני אתפוס
אותו בנסיעה אחרת ואכניס פרי חצי אכול מתחת למושבו.

אבל הנהג לקח
אותי עד השער וויתר לי על חמישה שקלים. כנראה שגם הוא חש אשמה שהותיר רעבה
ומשתוקקת עם שקית פוקצ'ה ביד.

נכנסתי
לאוניברסיטה והריח נדף השקית חזק מאי פעם. לא יכולתי לחכות עוד רגע. הוצאתי את
הפוקצ'ה קיפלתי את קצוות מעטפת הנייר ביראת קודש ונגסתי בבליל הכל טוב הזה. מזל
שנכנסתי בשער האחורי. הלכתי, צעד, ביס , צעד , ביס. דבר לא יפריד אותי מהמאפה הזה
עכשיו. הלכתי במתחם הנדסת החשמל, עתודאים ונערים חיוורים עם משקפיים בעלי מסגרת
דקה בהו בי, בבחורה עם החצאית והמגפיים, הלבושה בהתאמה צבעים מושלמת, הנוגסת בבצק
הזה כאילו אין מחר.

נכנסתי
לבניין השעה הייתה חמש ותשע דקות. התיישבתי בקפיטריה והתמסרתי לה. נותנת לגבינה
להימרח על לחיי, לרוטב להכתים את אפי ולחתיכות בשר להיתלות בשולי שפתיי.

אפילו המבט
לא הפריעו לי. אה, סטודנטים רזים הניזונים מאוכל קפיטריה דלוח, הביטו בי ולימדו
החיים מהם.

פתירת תרגילי
פיזיקה מסובכים לא יביאו אתכם לעולם לעונג הצרוף הזה, לתאוות חושים הזו.

הבצק נגמר
ובתחתית מעטפת הנייר עוד היו שאריות הבלילה, ללא בושה, ולאחר מבט חטוף סביבי,
הכנסתי את אצבעותיי ודליתי אוצרות מוצרלה ובשר שברחו מעיפת הבצק. שיתסכלו.

חמש ועשרים
השיעור התחיל מזמן, נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי ופניי. הבגדים היו נקיים.רק
ליידי יודעת לאכול כמו חזירה ולא להכתים את בגדיה (או מישהי שאין לה כסף לניקוי
יבש).

נכנסתי
לשיעור, המורה דיבר על סוגי עדשות ועומק שדה.

חצי שעה
לקראת סוף השיעור הראנו את התמונות שצילמנו. רק חצי מכתה הספיק לפתח. הבטתי והגבתי
על שאר התמונות בסבלנות, עוד מישהו הראה ועוד מישהי ואני עמדתי מחזיקה את תמונותיי
ביד מצפה לרגע בו ייפרשו במרכז השולחן ויזכו לתגובות.

יש עוד מישהו
? שאל סוף סוף המורה לאחר שכולם מלבי הראו, "כן אני", אמרתי, המורה הביט
בשעון, תשע ועשרה. "מצטער נגמר לנו הזמו, נראה את שלך בפעם הבאה".

כעבור שבוע,
בשיעור הבא, שכחתי להביא אתי את התמונות.

אין לי איך
להסביר את זה אולי זה החורף. אולי זה מוות שעוד שולח אליי גרורותיו ממרחק הזמן
וההשלמה.

אני נוחה
לבכות. מאד נוחה לבכות, מספיק קטע מרגש בסרט כדי שאפרוץ וארגיש את הכאב מתכווץ
במרכז חזי.

אני מבודדת
את עצמי. כמה שאפשר לבודד את עצמך כשיש לך חבר ושתי חברות. האמת שזה מספיק לי.

אני קוראת
הרבה ספרים, בעיקר באנגלית, עכשיו, אולי כי כל העברית שאני קוראת מוקדשת
לפילוסופיה.

מן דרך
להפריד בין קודש לחול.

אני כותבת
המון בתקופה הזו בעיקר בשיעורים משעממים או אחרי שמשהו שקראתי מעורר בי רטט.

החברות שלי
עם נ' מאד טובה לי, סוף סוף יש מישהו שאי יכולה לחלק איתו חוויות מספרים, מסרטים
ממוזיקה שאני אוהבת. מישהו שאני יכולה
להקריא לו את הברים שאני כותבת ולשמוע ביקורת טובה.(ולא: יפה, את מוכשרת)

מישהו שאומר
לי שאני משוררת. אני יודעת את זה כבר מזמן, אני חושבת שבגלל זה הפסקתי להקריא,
כאילו כבר הבנתי שאין לי אתגר. ברב המקומות שהקראתי בהם הייתי הכי טובה או שלפחות
נתתי את השואו הכי טוב.

ועדיין
באירועי תרבות פעמים שואלים אותי זרים אם אני מקריאה היום וזה די מרגש אותי. כאילו
יש לי קהל מאזינים.

פעם רציתי
לפרסם ספר, מצאתי בית הוצאה שהיה מעוניין הכל, אבל היום כאילו מספיק לי שמישהו אחד
קורא ואני באה על סיפוקי. משהו בדרייב שלי השתבש.

אני מנסה
להתרכז בלימודים, ללמוד טוב, לסיים את התואר הזה בהצטיינות, לעשות משהו כמו שצריך
ועד הסוף לשם שינוי. אם יש דבר אחד אני מאמינה בו זה האינטלקט שלי, ומנגד העצלות
שלי מתעלה עליו כמעט תמיד.

אני מרגישה
סוג של ריקנות, אבל זו לא באמת ריקנות כי בפנים יש ליבה ,משהו שגועש ורוחש בשקט.
כמו מערבולת בים שקט ביום אפרורי.

אני לא מנסה
לגעת במקום הזה כי זה מפחיד אותי. מפחיד אותי לגלות מה יש שם? אולי עצב, אולי
טירוף, אולי ספק גדול בעצמי.

ומזה אני
מנסה להימנע, מניתוח עצמי כי שום דבר טוב לא יוצא מזה.

סיימתי אתמול
את הספר almost transparent blue של ריו מורקאמי, היה שם קטע שהם נוסעים מסוממים
בתחתית. הקטע הזה הזכיר לי חוויה שעברה עליי בברלין, רציתי לכתוב על הטיול הזה כאן
בבלוג ואני זוכרת שהטיוטה נמחקה לי. אז אני אכתוב על הטיול בכל זאת כאן, רק מזוית
קצת אחרת

ברכבת התחתית
בברלין, מגן החיות לאנטנת הטלויזיה

אנחנו
מתגלגלים, עוד שיכורים מהלילה.

הפנים
הגרמניות האדמדמות מביטות בי

ואני מרגישה
כמו עכברוש שיכור בתוך מחילה שלא נגמרת.

הקרון מתנדנד
קדימה ואחורה ובטני מטלטלת איתו.

אני מרגישה
את פני מאדימות מהקור והשיכר.

הקור חודר
שכבות, מעלים צעיפים וכפפות

ואני מתפשטת,
כל כך חם לי.

אני בכלל
תיירת מאנטארטיקה, הקור שלכם קטן עלי.

תנעצו בי
מבטים כשאשב בחולצה דקה.

איפשהו במוח
קול אומר לי שזה רק כלי הדם שמתרחבים

שבעצם לגוף
שלי קר מאד.

אבל אני
לא מרגישה את הקור, ולא את הקולות
שלוחשים לי.

חייבים להגיע
לצ'ק פוינט צ'רלי, חייבים לאכול, אולי עוד בירה.

הנסיעה
מסתיימת ואנחנו עולים במעלית לראש המגדל

אני חסרת
מנוחה, הצלחת העגולה עושה לי בחילה,

לחץ האויר
מסחרר אותי. מבט חטוף ולברוח, למצוא שירותים

במכון סניטרי
גרמני, בין שירותים מחוטאים ומקלחת למטייל

אני מקיאה את
נשמתי ומרגישה את עיניי מתגלגלות לאחורי ראשי.

כמה כיף
להקיא במכון שירותים מבהיק מניקיון.

במראה עיני
מאבדות את הגבול בין השחור לאפור והרקע הלבן מרושת

בקווים אדומים.

הקלה מעטה
מתפשטת, עכשיו נלך לאיבו במזרח גרמניה, בין בנינים

אפרוריים
נטולי זהות.

שנה חדשה. יש
לי עבודה חדשה. כלבה חדשה ואוטו חדש.

אימצנו את
ניקיי, בוקסרית מדהימה שסובלת מבעיות בריאותיות והזנחה וזקוקה להמון אהבה. קראנו
לה ניקיי על שם ממד הבורסה היפנית בו השקענו כסף ובתקווה, בזכותו נטוס לקובה.

קניתי פיאט
פונטו חמודה ולבנה, הידועה גם בשם פיפי,פיפי הפיאט. בעקבות הכינוי החדש הסיאט של
החבר קיבל את הכינוי בובו. נראה לי שהוא
קצת דלוק על פיפי.

העבודה נחמדה
ובעיקר מתאימה ללו"ז הלימודים שלי.

הלימודים אגב
בסדר. הפילוסופיה במיוחד. שפינוזה למשל. הוא בסדר. החלטנו. אני ונ', חברתי לספסל
הלימודים הוא החתן היהודי המושלם. גם יהודי, גם מלטש עדשות, דהיינו בעל מיקצועו,
וגם פילוסוף מפורסם. הבעיה היחידה שכולם החרימו אותו ואת תורתו וגם עוד פרט קטן-הוא לא בין החיים.

היה לי שבוע
תרבותי משהו. ביום שלישי הלכתי להקרנת הבכורה של פיצ'חזדה: שנת אפס. אני יכולה
לאמר, ללא הסתייגויות שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי. מבחינה תסריט, ויז'ואל
וסאונד. עמיר לב מלווה שם חלק ניכר מן הסרט.(אני חולה על עמיר לב). הסרט פורש מספר סיפורים של אנשים שונים שחולקים קווים
מקבילים, רצופים ומתנגשים. הגיבורה (המשוחקת מעולה) היא אם חד הורית צעירה הנזרקת
מדירתה ונאבקת על קיומה. זוג בורגני עם נשואים מתפוררים. טכנאי סאונד ברדיו,
פנקיסט מזדקן, עיוור הוליסט (מוני מושונוב) ופושע מיסתורי (דן תורן).

הסרט מרגש,
מצחיק, עצוב מקורי ובעיקר כל מה שסרט צריך להיות.

היום ראיתי
את "חרקירי של קובישי. סרט מתח, מעניין. מתקופת "הגל החדש" היפני
שעוסק בנקמת אב את מותו של בנו. הסרט כמובן שחור לבן וכתוביות באנגלית, מה שמקשה
על הצפייה. יחד עם זאת הוא שווה את המאמץ. נחמד להתגנב לסרטים של החוג לקולנוע….

מבחינה
רגשית, אני עדיין באבל. יצאנו בסילבסטר. התחלנו לשתות ב12 בצהריים היינו אצל
חברים, בקפה ברזילי (בחמש אחה"צ!) ובברקפסט קלאב. היה נחמד אבל אני עדיין לא
מוכנה לחגיגות. הכל נראה כל כך מת חיוור ושטחי.

חשבתי לצאת
היום ופתאום הבנתי שאין טעם.

אחרי הקרנת
"שנת אפס" אני ונ' הלכנו לסטאוט.גיליתי ל' את נפלאות הבירה הגרמנית
"ווינשטפן" ואני המשכתי עם הגינס שלי. נכנסו לערב הופעות. היה נחמד. היה
נחמד לשבת ולהעיר הערות על כמה שהם גרועים. לדוגמא:

"אולי כדאי שהיא תלך ללמוד ברימון?"

" לא
חבל על הכסף?"

הופעות הלכו ונהיו גרועות אז החלטנו לפרוש.
השארנו לברמן פסנתר אוריגאמי מנייר וסגרנו את הערב.

אני בכל מקרה
לא יכולה לצאת היום. אני עובדת מחר בבוקר. אני שונאת לעבוד בימי ששי. זה מוציא את
כל העוקץ מהסופשבוע.

לא כתבתי כאן
הרבה זמן, לא היה לי ממש זמן. אני קצת מתגעגעת האמת. אולי אני אצליח שוב להתמיד.

ויש לי גם
מנוי חדש למכון של האוניברסיטה, מקווה שגם שם אני אצליח להתמיד.

הכלבה שלי בבית החולים. היא קיבלה אתמול התקף נוירולוגי, שזה אומר שהיא
התעלפה והתחילה לפרכס כמו חולה אפילפסיה. בהתחלה חשבו שזו תגובה לחיסון שהיא
קיבלה. עכשיו אנחנו יודעים שכמעט בטוח שזה סרטן עם גרורות בריאות ובמוח. אנחנו לא
יודעים אם היא תתעורר. אם כן, לא ישאר לנו הרבה זמן איתה, אנחנו רק לא רוצים שהאי
תסבול.

אנחנו כבר כמעט יממה בסיוט מתמשך שלא נגמר. אני חושבת שקל להבין צער כזה
אבל האהבה שלנו אליה היתה גדולה מדי, אהבנו אותה והערצנו אותה כאילו היא היתה
הילדה שלנו. לא קראנו לה כלבה שלנו אלא חברה שלנו. חברה חכמה אנושית מדהימה
ומקסימה. אני כבר מדברת עליה בלשון עבר..זה אומר שאני מתחילה להשלים. הצלחנו להירדם
אתמול אחרי כמה כוסות וויסקי אבל השינה היתה טרופה ולא החזיקה מעמד הרבה זמן.
אנחנו רק סופרים את השעות עד שנחזור לבית החולים.

אני מרגישה חלולה. חסרת חיים. אין לי דמעות יותר.

ההבנה הזאת שהעולם הוא כל כך הפכפך שבשנייה החיים יכולים להתהפך. רגע אחד
יש לך כלבה ערנית מצחיקה ומאושרת רגע שני היא מפרכסת על המדרכה.

אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לחזור למדרכה ההיא.

אני מתחילה מחר עבודה חדשה ויש לי לימודים ועבודות להגיש ואני פשוט לא רואה
איך אני מתפקדת.

הצער אוכל אותי כאילו הלב שלי החליד ועכשיו הוא לאט לאט מתפורר.

יש בי זיק תקווה שאולי הם טועים
ואני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. הסיכוי הוא כל כך קטן ובכל זאת.

אתמול כשביקרנו אותה בלילה היא התחילה לנשום לא טוב. ליטפנו אותה ודיברנו
אליה והיא ניסתה להגיב בבכי קטוע כמו הנשימה שלה. אז חיברו אותה למכונת הרדמה
שתישן בלילה. לפחות היא לא סובלת.

בלילה חלמתי שהיא מתה. הרבה פעמים חלמתי שקורה לה משהו ואז התעוררתי בהקלה.
עכשיו אין ממה להתעורר החיים הפכו לסיוט שאף אחד לא יכול להבין חוץ ממנו וממני.

ניסית לדבר עם אמא שלי והיא אמרה לנסות לווסת את הצער. שזה כלב. היא פשוט
לא מבינה שזה לא סתם כלב. זה חבר. היא משמשת חלק כל כך מרכזי בחיים שלנו.

היא ישנה איתנו גם כשאנחנו לא מרשים. היא מחכה שנירדם ואז קופצת למיטה
ובבוקר אנחנו קמים צמודים לקיר והיא פרושה לרוחב עם הראש על הכרית.

היא מלווה אותנו בכל מקום בבית. אנחנו יוצאים להליכות איתה לטיולים איתה.
היא הנחמה שלנו. כשאנחנו עצובים אנחנו קוראים לה והיא מחבקת ומנחמת. ועכשיו אנחנו
כל כך צריכים נחמה והמקור שלנו הוא הסיבה.

יש לנו רק אחד את השני. ואנחנו מתחבקים ובוכים ותוהים מתי הסיוט הזה יגמר.

אני עייפה. אין לי כח לכלום. בשוע שעבר התחלתי לעבוד בחנות ספרים בנתב"ג. זה היה סיוט. משמרות של 16 שעות ביום, עם הפסקה באמצע, הסעות שמבריזות, שעמום נוראי והכי גרוע להמליץ רק על ספרים שמקבלים עליהם עמלה, ספרים שאני לא הייתי נוגעת בהם.

ספרים ואלכוהול הם שניים מהדברים שאני הכי אוהבת בחיים ובעוד כל אלכוהול הוא אלכוהול טוב. בנוגע לספרים זה רחוק מלהיות ככה. אחרי שכמעט קרסתי, הברזתי ממשמרת ועזבתי. לפחות הספקתי לקרוא שני ספרים מהספרייה של העובדים.

יש לי מחשב נייד חדש והוא כזה חמוד, כסוף כזה למרות שהוא קצת גדול. קצת גדול מכדי לקחת אותו איתי לאוניברסיטה. חוצמזה נראה לי שאני מעדיפה דף ועט

לאט לאט אני מכירה אנשים ובינתיים יש לי מספר טלפון של אדם אחד לפחות מכל הקורסים שזה פרקט, מעבר לזה שזה נחמד.

היום לראשונה בקריירה האוניברסיטית הצעירה שלי , נמרחתי על הדשא תחת קרניה השוזפות של השמש וקראתי ספר לא לימודי.

היה מאד נחמד, הציפורים צפצפו, החתולים עקבו אחרי יושבי הדשא מצפים לאוכל ואם לא הייתי נשואה בטוח הייתי עושה שם עיניים למישהו.

הבנתי שזו יתרונו הגדול של הקמפוס. הבטלה על הדשא. שעות חלון רבות עוד אעביר שם. בינתיים אני חוזרת לעסקי הברים, השכר מפתה מדי..

את הספורט של הבוקר אני עושה במדרגות של תחנת הרכבת הצמודה לאוניברסיטה. יחד עם הריצה לאוטובוס המעבורת, אני חושבת שזו פעילות אירובית מתונה ומאומצת.

ארוחת הבוקר שלי כללה תזונה מאוזנת של קפאין וניקוטין ואת הקלמנטינה שהיתה לי בתיק, לא היה לי כח לקלף. ממתי פרי הדר הולך עם קפה?

אני אוהבת את הדקות הארוכות בהן חדר ההרצאה מתמלא לאט לאט והופך לאולם גדוש בתלמידים. את הצחוק הכללי הנשמע לאחר משפט שכנראה לא היה אמור להיות מצחיק ואת הפרצוף הספק נוזף, ספק נעלב, ספק מבולבל של המרצה המצחיק בעל כורחו.

יש אנשים שמרגע בו הם מתיישבים מתחילים לסרוק את החדר מלמטה למעלה, מחפשים, אולי, פרצוף מוכר, משביעים את יצר הסקרנות שלהם, מעבירים את הזמן הנותר עד תחילת השיעור.

אני אוהבת את העובדה שאני לא מכירה אף אחד. הכל חדש, בתולי, נקי. בלי קשרים חברתיים, בלי מחויבויות, בלי מורכבות.

יש במקום הזה אוסף מושלם של ניגודים. אני עדיין לא החלטתי מאילו צדדים אני נהנית. והשעות שיכולות לעבור ביעף, פתאום נתקעות. יש לי תוכנית ברורה שמלווה בניחוח לוואי של פחד מכישלון.

כבר הגיע הזמן להבין שהכישלון הוא לא סופי. שתמיד אפשר לנסות שוב ושזמן ההספק לא חשוב, כלומר להאמין שדברים מגיעים בזמנם.

זוהי דרך מחשבה מאד נוחה. היא יכולה להקל על חרדות, שקרית ככל שתהיה. וכמו שאנשים אחרים מאמינים באלוהים, אני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף. אולי לא בצורה שאני רוצה שהם יסתדרו, אבל יסתדרו באופן משביע רצון, או באופן טוב.

כל כך ברור לנו לפעמים מה טוב לנו או מה אנחנו צריכים שאנחנו שוכחים שקיימות אפשרויות אחרות, שיש אלטרנטיבות לא פחות טובות. אנחנו בוחרים לעצמו מטרות ומתמקדים בהם ומתמקדים בהם. מתוך שיקולים מעשיים, בגלל הפחד מההימור…

לא גדולות מצפות לי בשנים הבאות, אלא ניצחונות קטנים. אני, כמעט כמו דון קישוט, נלחמת בהרגלים הרעים שלי ומקווה שחרב הרצון שלי תהיה מספיק חזקה כדי לנצח את תחנות הרוח המונעות מכח ההרגל.

כמה חזק הוא, הכח הזה המונע באופן שקט ושיטתי. גלגלים משומנים היטב שנעים מכח תנועתם. אין בהם חריקות, לא דרוש כח רב. המנגנון מעוצב לגמרי. אם אהיה נאמנה לעצמי בחצי ממידת המסירות של סנצ'ו פנצ'ו אני מאמינה שאצליח.

הייתי אתמול בספורטק. רצתי ורצתי עד שנתפסו לי ארבעה שרירים ונמתח לי גיד אחד. גם כשאני לא בכושר אני חייבת לתת ספרינטים. זו הרגשת החופש המוחלטת, אתה, המרחבים וכמות הכח המתפרץ בשרירי הרגליים שלך. לעקוף את כולם להיכנס לקצב, להתעלם מהכאבים בצד הבטן בשרירים בגידים עד שאי אפשר יותר, עד שחייבים לעצור, עד שהגוף מסרב להקשיב למח. ואז ללכת עד שהנשימה חוזרת ושוב.

אחרי הספורטק הלכנו לאכול בשיפודי איציק הגדול, השיפודיה הכי טובה בתל אביב לדעתי. לא היה לי תאבון. אצלי זה דבר נדיר. נדיר מאד אפילו. אני אכלנית מטבעי. הסתפקתי בכבד אווז ובקושי נגעתי בסלטים. לא הייתי מסוגלת להנות מהאוכל.

גם היום בצהריים, הלכנו עם ההורים של החבר ל"שאול". שאול זו מסעדה תל אביבית מיתולוגית ברחוב אילת, הלקוחות שם קבועים ושתיינים. יש שם אחלה גולדסטאר מהחבית. היום היה שם אירוע מיוחד, מתי מהחמארה של מתי, הגיע. מי שמכיר יודע שזה ביקור מיוחד. שאול המקורי, שהוא כבר מנוח הסתכסך עם מתי לפני שנים.

מתי איש מבוגר, יש לאמר מזדקן. בשולחן חיכו לו ולפמלייתו שלא היה בה חבר אחד מתחת לגיל 80 בקבוק וודקה, שנעלם תוך זמן לא רב. מספרים עליו, על מתי, שידוע גם בכינויו "מתי המקלל" (אין צורך לנחש למה) שהוא שותה בקבוק וודקה אחד ביום. ממספר הביקורים שלי שם אני נוטה להאמין לזה.

גם שם לא היה לי ממש תאבון הסתפקתי בשתי כוסות בירה, שפונדרה ומעט זנב שור. (כן כן , גם אני עשיתי פרצוף, אבל זה באמת טעים.)

משם נסעתי למספרה, החלטתי שלרגל הלימודים והעבודה החדשה אחדש את מחלפותיי, אני שונאת להסתפר, אני שונאת פנים, אני שונאת טיפוח נשי. מזל שאני אוהבת בגדים, אם לא זה אני בהחלט יכולה לראות שהייתי טיפוס מוזנח לחלוטין. מספיק להתבונן בציפורניי ידי, כסוסות ומלוכלכות כדי להבין שזו לא כוס התה שלי. אולי עכשיו כשאני כבר לא אעשה עוד עבודה שחורה (בבר) הן יראו יותר טוב.

אני הולכת לעבוד בשדה התעופה. אמא שלי נורא שמחה לשמוע. "אולי תמצאי לך איזה איש עסקים עשיר מחו"ל". כרגיל העובדה שיש לי חבר לא מפריעה לה….

אמא שלי אוהבת לשקוע בפנטזיות שידוכים לבת שלה, במיוחד כשמדובר על אנשי עסקיים צעירים ועשירים. פמיניזם? בטח. כשמדובר בי- תשכחו מזה.

קיבלתי מחשב נייד חדש. האמת היא מרב אתחולים למחשב הנוכחי כבר אין לי כח לבנות מחשב חדש. להתקין את כל התוכנות להעביר את המסמכים, שלא לדבר על כמה עשרות גי'גה של מוזיקה, עד שהתרגלתי למחשב המקרטע והחולה הזה, מגיע חדש.

טוב לפחות עכשיו אוכל לגלוש בבתי קפה. בשביל זה בעצם יש מחשבים ניידים, לא?

הייתי חולה כמה ימים. שנינו בעצם. סימן שהחורף מגיע מס' 1: אנגינה. הפסדתי את יום הולדתה השני של האחיינית שלי. אני דודה רעה. סימן שהחורף מגיע מס' 2: עושים פיקניקים ביער.

אני במשא ומתן מתקדם על קניית רכב. אני ממש גרועה בהתמקחות, אני שונאת להתמקח זה נראה לי וולגרי. בשווקים אני אף פעם לא מתמקחת, גם לא כשצריך אני פשוט קונה או לא קונה.

חבר שלי הוא אומן במשא ומתן. במספר הפעמים שיצא לי לראות אותו מתמקח, הוא הוריד את המחיר בדיוק למחיר שאמר שהוא יוריד ואני לא האמנתי. אני חושבת שחסכנו כמה אלפי שקלים בריהוט הבית בזכות יכולות המיקוח שלו.

אני, לעומת זאת נוראית, אף פעם לא בדיוק יודעת מה לאמר וקשה לי להתמודד עם רגשנות וקריאות כמו, "אני ממש מפסיד כסף ככה". יש משהו נורא לא נח בלשוחח על כסף בעיניי. חברה שלי חיייבת לי 1000 ₪ ואני אפילו לא מדברת על זה, זה נראה לי קטנוני ומגעיל. המחשבה שלי היתה שהיא תחזיר לי בעצמה, בלי לדבר הרבה. עברו כבר חודשיים ואני עדיין לא מזכירה את זה.

אני שונאת להתחשבן. עצם זה שיש לי חבר שמתחשבן איתי לפעמים, גורם לי לי לפעמים להתחשבן איתו ואני שונאת את עצמי על כך. אני באמת לא מייחסת לכסף הרבה חשיבות אבל גם מעריכה אותו באותו זמן, זה איזון עדין שלקח לי הרבה זמן לפתח ואני מניחה שהוא יתאזן יותר עם השנים, שיגיע שלב ואני אוכל להתמקח כמו סוחרת ממולחת.

אמא שלי אומרת שאין לנו את זה בגנים, את העסקנות הזו, הכישורים לעסקים. אף אחד בשושלת המשפחה שלנו לא היה סוחר, כולם היו שכירים, חלק פועלים במפעל, חלק רופאים, חלק מרצים אבל אף אחד לא היה עצמאי, משני הצדדים.

אני לא יכולה לדמיין את כל חיי כשכירה כמו ההורים שלי, יש בזה המון הטבות יציבות והנאות כלכליות. אבל לא מתעשרים מזה, לא לוקחים סיכונים, לא עוסקים במשהו שבאמת שייך לך וקרוב ללבך.

אני לא רוצה להתעשר, גם אין בי תאוות בצע, אבל אני יודעת שיום אחד ארצה לראות את עצמי מקימה משהו משל עצמי.

אני כנראה אפשוט רגל.

J

לפחות אדע שניסיתי.

סימן שהחורף מגיע מס' 3: שנת הלימודים מתחילה אוטוטו. ואני מתרגשת, כמעט כמו ביום הראשון לכתה א'.

אני אוהבת התחלות חדשות.

אני גם צריכה למצוא עבודה חדשה, כזו שתשלב עם הלימודים שלי.

כל כך הרבה חידושים בכל כך מעט זמן, לשם שינוי, בא לי קצת יציבות.

בואו נדבר
קצת על קארמה.

ביום ראשון
ישבתי לכתוב את הפוסט הקודם, הזכרתי שם מועדון רוסי ביפו.

ביום שני
בערב הזמינו אותי לערב פאנק רוק, ערב הופעות במועדון שנקרא "הכליף" ביפו
ונחשו מה.. מדובר באותו מועדון. משועשעת קלות ומסחוררת קלות מהשתיה שהפסקתי להוריד
בבית (הדברים שעושים כדי לחסוך כסף). נכנסתי פנימה.

האמת היא
שהיה מדליק. לראות כמה הופעות ולהנות ממוזיקה טובה תמורת 80 ₪ זו באמת מציאה טובה.

היה שם תומר
יוסף שהיה בעיקר תומר יוסף כלומר בסדר. מצחיק, זיהיתי את כל חברי הלהקה כלקוחות
קבועים בבר שעבדתי בו בפלורנטין.

אחר כך עלו
איזבו , עלו זו הפרזה בהתחשב בכך שהם איחרו בחצי שעה, כשהם סוף סוף הואילו בטובם
לעלות, מישהו הוציא בקבוק סאוטרן קומפורט ענק מתנפח וזרקו אותו מקצה אחד לקצה שני
של הקהל עד שהוא נשכב על הבמה. זה היה די סוריאליסטי. הם התחילו מקאבר שזה נחמד
אבל קצת מעצבן, אם הייתי רוצה לשמוע את השיר הזה הייתי מאזינה למקור בבית..אחר כך
התחילו עם חומר מקורי . הם לא רעים בכלל אבל אחרי כמה שירים זה התחיל להישמע אותו
דבר. עליתי לגג. אין דבר יותר טוב מלרקוד על גג שצופה לים ביפו העתיקה.. בעצם יש
לרקוד על גג שלא מלא בצנוניות. אני לא יודעת מה היה לקהל אבל הם ממש לא היו בקטע
של לרקוד ולהשתולל, לאיזה רגע חשבתי שאני במועדון אופנתי בניו יורק רק ששם לפחות
שותים קוקטייל עם התזוזה מרגל לרגל.

אחר כך ירדתי
להופעה של טרי פויזן, שבעיקרון אני מתה עליהם. אני אפילו יותר מתה על הגימיק מאשר
עליהן אבל משום מה הקהל לא ממש מילא את האולם והמקום נראה קטן עליהן. אומנם הן סוג
של להקה חתרנית אבל מועדון האומן הרבה יותר הלם את מידותיהן. שם הן נראו גדולות
מהחיים.

אחרי סיבוב
חוזר בגג הלכנו לראות את המלכה האמיתית של הערב. Mc קרולינה
ולהקת פנסט. היה נפלא. יש לה אחלה קול והמוזיקה היתה מצוינת, כמו שנאמר: הזיזה את
האגן. .

אותו ערב
החבר היה עייף ונשאר בבית. הלכתי עם החברה שצירפנו פעם למיטתנו. היא שאלה אותי אם
אני חושבת עליה לפעמים.. שיקרתי ואמרתי לה שאני חושבת עליה לפעמים. היא סיפרה לי
שהיא מפנטזת עלי. אמרתי לה שהיה נחמד לו היינו רק שתינו . זה נראה לי לא מוסרי,
היא אמרה בהתחשב בכך שאת חברה של ידיד שלי. חייכתי. באיזשהו מקום אני נמשכת אליה
ובאיזה שהוא מקום לא. אני מניחה שהעובדה שהיא נמשכת אלי מדליקה אותי.

התנשקנו
פעמיםם אותו ערב אבל זה לא היה באמת זה היה קצת מאולץ אפילו. מצד שני כן רציתי
אותה. היא הציעה לי לבוא לישון אצלה איזה ערב והמחשבה הזו ממש מרתיעה אותי. שאני
אלך לישון בבית של אשה אחרת למטרות סקס…. ואם אני אפתח אליה רגשות? אני בכלל
מסוגלת לפתח רגשות כלפי אשה? אני בכלל דו מינית או שאני סתם אוהבת להתנסות. כל
הסיטואציה הזו די מעמידה אותי במבוכה.

ניסיתי
להתקשר אליה יום אחרי אבל היא לא ענתה. היא לא ענתה גם לחבר שלי.

היום קראתי
ספר נפלא של בוקבסקי “Ham on rye” מהספרים האלה שאתה פשוט מתבאס כשאתה מסיים לקרוא. אני כל כך אוהבת את הכותב
הזה. משהו במשפטים שלו חותך לך את הגרון, משהו בהומור שלו גורם לך לאהוב אותו
והאנושיות שלו גורמת לך להזדהות איתו.

אם הייתי חיה
אז.. בהחלט הייתי שוכבת איתו.