שם שנון לבלוג

הייתי אתמול בספורטק. רצתי ורצתי עד שנתפסו לי ארבעה שרירים ונמתח לי גיד אחד. גם כשאני לא בכושר אני חייבת לתת ספרינטים. זו הרגשת החופש המוחלטת, אתה, המרחבים וכמות הכח המתפרץ בשרירי הרגליים שלך. לעקוף את כולם להיכנס לקצב, להתעלם מהכאבים בצד הבטן בשרירים בגידים עד שאי אפשר יותר, עד שחייבים לעצור, עד שהגוף מסרב להקשיב למח. ואז ללכת עד שהנשימה חוזרת ושוב.

אחרי הספורטק הלכנו לאכול בשיפודי איציק הגדול, השיפודיה הכי טובה בתל אביב לדעתי. לא היה לי תאבון. אצלי זה דבר נדיר. נדיר מאד אפילו. אני אכלנית מטבעי. הסתפקתי בכבד אווז ובקושי נגעתי בסלטים. לא הייתי מסוגלת להנות מהאוכל.

גם היום בצהריים, הלכנו עם ההורים של החבר ל"שאול". שאול זו מסעדה תל אביבית מיתולוגית ברחוב אילת, הלקוחות שם קבועים ושתיינים. יש שם אחלה גולדסטאר מהחבית. היום היה שם אירוע מיוחד, מתי מהחמארה של מתי, הגיע. מי שמכיר יודע שזה ביקור מיוחד. שאול המקורי, שהוא כבר מנוח הסתכסך עם מתי לפני שנים.

מתי איש מבוגר, יש לאמר מזדקן. בשולחן חיכו לו ולפמלייתו שלא היה בה חבר אחד מתחת לגיל 80 בקבוק וודקה, שנעלם תוך זמן לא רב. מספרים עליו, על מתי, שידוע גם בכינויו "מתי המקלל" (אין צורך לנחש למה) שהוא שותה בקבוק וודקה אחד ביום. ממספר הביקורים שלי שם אני נוטה להאמין לזה.

גם שם לא היה לי ממש תאבון הסתפקתי בשתי כוסות בירה, שפונדרה ומעט זנב שור. (כן כן , גם אני עשיתי פרצוף, אבל זה באמת טעים.)

משם נסעתי למספרה, החלטתי שלרגל הלימודים והעבודה החדשה אחדש את מחלפותיי, אני שונאת להסתפר, אני שונאת פנים, אני שונאת טיפוח נשי. מזל שאני אוהבת בגדים, אם לא זה אני בהחלט יכולה לראות שהייתי טיפוס מוזנח לחלוטין. מספיק להתבונן בציפורניי ידי, כסוסות ומלוכלכות כדי להבין שזו לא כוס התה שלי. אולי עכשיו כשאני כבר לא אעשה עוד עבודה שחורה (בבר) הן יראו יותר טוב.

אני הולכת לעבוד בשדה התעופה. אמא שלי נורא שמחה לשמוע. "אולי תמצאי לך איזה איש עסקים עשיר מחו"ל". כרגיל העובדה שיש לי חבר לא מפריעה לה….

אמא שלי אוהבת לשקוע בפנטזיות שידוכים לבת שלה, במיוחד כשמדובר על אנשי עסקיים צעירים ועשירים. פמיניזם? בטח. כשמדובר בי- תשכחו מזה.

קיבלתי מחשב נייד חדש. האמת היא מרב אתחולים למחשב הנוכחי כבר אין לי כח לבנות מחשב חדש. להתקין את כל התוכנות להעביר את המסמכים, שלא לדבר על כמה עשרות גי'גה של מוזיקה, עד שהתרגלתי למחשב המקרטע והחולה הזה, מגיע חדש.

טוב לפחות עכשיו אוכל לגלוש בבתי קפה. בשביל זה בעצם יש מחשבים ניידים, לא?

הייתי חולה כמה ימים. שנינו בעצם. סימן שהחורף מגיע מס' 1: אנגינה. הפסדתי את יום הולדתה השני של האחיינית שלי. אני דודה רעה. סימן שהחורף מגיע מס' 2: עושים פיקניקים ביער.

אני במשא ומתן מתקדם על קניית רכב. אני ממש גרועה בהתמקחות, אני שונאת להתמקח זה נראה לי וולגרי. בשווקים אני אף פעם לא מתמקחת, גם לא כשצריך אני פשוט קונה או לא קונה.

חבר שלי הוא אומן במשא ומתן. במספר הפעמים שיצא לי לראות אותו מתמקח, הוא הוריד את המחיר בדיוק למחיר שאמר שהוא יוריד ואני לא האמנתי. אני חושבת שחסכנו כמה אלפי שקלים בריהוט הבית בזכות יכולות המיקוח שלו.

אני, לעומת זאת נוראית, אף פעם לא בדיוק יודעת מה לאמר וקשה לי להתמודד עם רגשנות וקריאות כמו, "אני ממש מפסיד כסף ככה". יש משהו נורא לא נח בלשוחח על כסף בעיניי. חברה שלי חיייבת לי 1000 ₪ ואני אפילו לא מדברת על זה, זה נראה לי קטנוני ומגעיל. המחשבה שלי היתה שהיא תחזיר לי בעצמה, בלי לדבר הרבה. עברו כבר חודשיים ואני עדיין לא מזכירה את זה.

אני שונאת להתחשבן. עצם זה שיש לי חבר שמתחשבן איתי לפעמים, גורם לי לי לפעמים להתחשבן איתו ואני שונאת את עצמי על כך. אני באמת לא מייחסת לכסף הרבה חשיבות אבל גם מעריכה אותו באותו זמן, זה איזון עדין שלקח לי הרבה זמן לפתח ואני מניחה שהוא יתאזן יותר עם השנים, שיגיע שלב ואני אוכל להתמקח כמו סוחרת ממולחת.

אמא שלי אומרת שאין לנו את זה בגנים, את העסקנות הזו, הכישורים לעסקים. אף אחד בשושלת המשפחה שלנו לא היה סוחר, כולם היו שכירים, חלק פועלים במפעל, חלק רופאים, חלק מרצים אבל אף אחד לא היה עצמאי, משני הצדדים.

אני לא יכולה לדמיין את כל חיי כשכירה כמו ההורים שלי, יש בזה המון הטבות יציבות והנאות כלכליות. אבל לא מתעשרים מזה, לא לוקחים סיכונים, לא עוסקים במשהו שבאמת שייך לך וקרוב ללבך.

אני לא רוצה להתעשר, גם אין בי תאוות בצע, אבל אני יודעת שיום אחד ארצה לראות את עצמי מקימה משהו משל עצמי.

אני כנראה אפשוט רגל.

J

לפחות אדע שניסיתי.

סימן שהחורף מגיע מס' 3: שנת הלימודים מתחילה אוטוטו. ואני מתרגשת, כמעט כמו ביום הראשון לכתה א'.

אני אוהבת התחלות חדשות.

אני גם צריכה למצוא עבודה חדשה, כזו שתשלב עם הלימודים שלי.

כל כך הרבה חידושים בכל כך מעט זמן, לשם שינוי, בא לי קצת יציבות.

בואו נדבר
קצת על קארמה.

ביום ראשון
ישבתי לכתוב את הפוסט הקודם, הזכרתי שם מועדון רוסי ביפו.

ביום שני
בערב הזמינו אותי לערב פאנק רוק, ערב הופעות במועדון שנקרא "הכליף" ביפו
ונחשו מה.. מדובר באותו מועדון. משועשעת קלות ומסחוררת קלות מהשתיה שהפסקתי להוריד
בבית (הדברים שעושים כדי לחסוך כסף). נכנסתי פנימה.

האמת היא
שהיה מדליק. לראות כמה הופעות ולהנות ממוזיקה טובה תמורת 80 ₪ זו באמת מציאה טובה.

היה שם תומר
יוסף שהיה בעיקר תומר יוסף כלומר בסדר. מצחיק, זיהיתי את כל חברי הלהקה כלקוחות
קבועים בבר שעבדתי בו בפלורנטין.

אחר כך עלו
איזבו , עלו זו הפרזה בהתחשב בכך שהם איחרו בחצי שעה, כשהם סוף סוף הואילו בטובם
לעלות, מישהו הוציא בקבוק סאוטרן קומפורט ענק מתנפח וזרקו אותו מקצה אחד לקצה שני
של הקהל עד שהוא נשכב על הבמה. זה היה די סוריאליסטי. הם התחילו מקאבר שזה נחמד
אבל קצת מעצבן, אם הייתי רוצה לשמוע את השיר הזה הייתי מאזינה למקור בבית..אחר כך
התחילו עם חומר מקורי . הם לא רעים בכלל אבל אחרי כמה שירים זה התחיל להישמע אותו
דבר. עליתי לגג. אין דבר יותר טוב מלרקוד על גג שצופה לים ביפו העתיקה.. בעצם יש
לרקוד על גג שלא מלא בצנוניות. אני לא יודעת מה היה לקהל אבל הם ממש לא היו בקטע
של לרקוד ולהשתולל, לאיזה רגע חשבתי שאני במועדון אופנתי בניו יורק רק ששם לפחות
שותים קוקטייל עם התזוזה מרגל לרגל.

אחר כך ירדתי
להופעה של טרי פויזן, שבעיקרון אני מתה עליהם. אני אפילו יותר מתה על הגימיק מאשר
עליהן אבל משום מה הקהל לא ממש מילא את האולם והמקום נראה קטן עליהן. אומנם הן סוג
של להקה חתרנית אבל מועדון האומן הרבה יותר הלם את מידותיהן. שם הן נראו גדולות
מהחיים.

אחרי סיבוב
חוזר בגג הלכנו לראות את המלכה האמיתית של הערב. Mc קרולינה
ולהקת פנסט. היה נפלא. יש לה אחלה קול והמוזיקה היתה מצוינת, כמו שנאמר: הזיזה את
האגן. .

אותו ערב
החבר היה עייף ונשאר בבית. הלכתי עם החברה שצירפנו פעם למיטתנו. היא שאלה אותי אם
אני חושבת עליה לפעמים.. שיקרתי ואמרתי לה שאני חושבת עליה לפעמים. היא סיפרה לי
שהיא מפנטזת עלי. אמרתי לה שהיה נחמד לו היינו רק שתינו . זה נראה לי לא מוסרי,
היא אמרה בהתחשב בכך שאת חברה של ידיד שלי. חייכתי. באיזשהו מקום אני נמשכת אליה
ובאיזה שהוא מקום לא. אני מניחה שהעובדה שהיא נמשכת אלי מדליקה אותי.

התנשקנו
פעמיםם אותו ערב אבל זה לא היה באמת זה היה קצת מאולץ אפילו. מצד שני כן רציתי
אותה. היא הציעה לי לבוא לישון אצלה איזה ערב והמחשבה הזו ממש מרתיעה אותי. שאני
אלך לישון בבית של אשה אחרת למטרות סקס…. ואם אני אפתח אליה רגשות? אני בכלל
מסוגלת לפתח רגשות כלפי אשה? אני בכלל דו מינית או שאני סתם אוהבת להתנסות. כל
הסיטואציה הזו די מעמידה אותי במבוכה.

ניסיתי
להתקשר אליה יום אחרי אבל היא לא ענתה. היא לא ענתה גם לחבר שלי.

היום קראתי
ספר נפלא של בוקבסקי “Ham on rye” מהספרים האלה שאתה פשוט מתבאס כשאתה מסיים לקרוא. אני כל כך אוהבת את הכותב
הזה. משהו במשפטים שלו חותך לך את הגרון, משהו בהומור שלו גורם לך לאהוב אותו
והאנושיות שלו גורמת לך להזדהות איתו.

אם הייתי חיה
אז.. בהחלט הייתי שוכבת איתו.

אוי ואבוי
זרקו עלי מקל.

נורא קשה לי
למצוא משהו שאף אחד לא יודע עלי כי אני פטפטנית ופתוחה מעל ומעבר להגיון הבריא.

אני רוצה
לשחק לפי הכללים ולגלות משהו שבאמת אף אחד לא יודע.

1. בגיל 14-15 בערך בכתה ט,. הלכתי עם חברה
   רוסיה שלי למועדון רוסי. היה לה חבר בצבא שלא סבל אותי. אני והחברה רקדנו
   למטה בזמן שהוא מהקומה למעלה השקיף עלינו וסיפר לחברו, אתה רואה את זאתי. זאת
   עם השמלה האדומה והאודם האדום (כן, החלטתי שאם כבר מועדון רוסי, מראה הזונה
   הרוסיה ילך), אז זאתי מוצצת.

אחרי כמה דקות ניגש אלי בחור והתחיל לרקוד אותי, הוא
מצא חן בעיני ואחרי כמה שירים יצאנו החוצה. זה היה ביפו העתיקה והתנשקנו על הגשר .

לאמר עלי שאני מוצצת היה קצת מופרך בהתחשב בעובדה
שצרפתית ומזמוזים מעל החזיה היה הכי רחוק שהגעתי אליו.

לימים הבחור ההוא הפך להיות החבר הראשון שלי, זה שהתחיל
איתי כי אמרו לו שאני מוצצת.

כעבור שנה ההבטחה מומשה.

1. זה לא סוד שביסודי הייתי הילדה הכי לא
   מקובלת. זאת שהרביצו לה באופן קבוע .

מה שאף אחד לא יודע זה איך נמנעתי מלהיכנס לבית חולים
מהכאות חברי לכתה.

בהפסקתי צהריים אחד אחרי שהרגזתי מישהו כי העזתי להחזיר
לו קללה הוא ניגש אלי מלווה בכמה מחבריו, כן בערך כמו במאפיה.

באותה שניה קינחתי את אפי, הרמתי את ראשי כדי לראות את
שלושת המאפיונרים מתקרבים אלי בצעדים נמרצים. הבטתי לצדדים, לא היה לאן לברוח,
בידי היתה מונחת ממחטה מגואלת בנוזל ירקרק. החלטתי שזה יהיה הנשק שלי. בצעד חסר
תקדים הרמתי את הממחטה המגעילה ונפנפתי בה כמאיימת. גוון פניהם הפך מזועם לאדום
לירקרק בעוד הם סבו על עקבותיהם ואני רודפת אחירהם עם הממחטה כמנצחת.

מיום זה והלאה כינויי הפך ל"נזלת". אפילו
המציאו עלי שירים אבל לא לא היה אכפת. אני- ניצחתי בקרב.

1. בחיים שלי הלכתי מכות, על אמת, ארבע פעמים.
   פעם אחת בכתה ח' ערסית הרביצה לי כי מישהו הפליל אותי שהלשנתי עליה. הפעם
   השניה היתה באותה שנה כשניסיתי להגן על חברה שלי ממכות. הערסית וחברותיה שוב
   הרביצו לי. אותה פעם פניתי למשטרה. לא נפתח תיק.

הפעם השלישית היתה בכתה טי כשנשורת מהחבורה הנ"ל,
כלומר שתי בנות שהצליחו לעלות כתה מתוך העשר ניסו להרביץ לי, אני כבר לא הייתי
קטנה רזה ושברירית כמו קודם. והחזרתי- חזק. זה היה במחששה וגם כיביתי על אחת מהן
סיגריה. אחר כך למנהלת נודע ואני הגעתי לשימוע לבושה כמו ילדה טובה והפרחות, טוב,
הן תמיד נראות פרחות. הן נאלצו להתנצל
בפומבי.

הפעם הרביעית, כעבור שנה, לא היתה ממש תגרה אלא פשוט
דאבל דייט שנגמר ברע. חברה שלי יצאה עם מישהו והוא הביא חבר שלו. יצאנו כולנו לפאב
, אחרי כמה משקאות הוא איים חצי בצחוק שיביא לי סטירה, אני לא ממש זוכרת
למה. "תביא, אם אתה גבר" אמרתי לו (על מה לעזאזל חשבתי, אה כן שגברים לא
מרביצים לנשים). "נו, אם יש לך ביצים תביא, אני מחכה" למרבה הפתעתי הוא
הביא וחזק.
בדיוק שבוע לפני זה אחי לימד אותי איך נותנים איגרוף.
אז יישמתי את זה עליו.
הוא הסתובב שבוע עם פנס בעין.

עכשיו אני זורקת מקל בתקווה לא להוציא לאף אחד עין: אור ומעיין הסוציאליסטים (קיבוצניקים) ונועה הפיוטית.

חברה טובה שלי מזה כמה שנים עברה לא מזמן לת"א .. בגיל 24 היא עברה עם חבר שלה לדירה חמודה לא רחוק ממני. הוא זמרת והיא מפיק מוזיקלי, בחדר הממ"ד שלהם הם בנו אולפן מהחלומות בו הם מחברים, מחלינים ומקליטים מוזיקה. מיותר לאמר ששניהם מאד מוכשרים. כל אחד בתחומו שלו.

בארבע השנים האחרונות חברתי, נקרא לה א' עבדה כסיעת גננת ברשת המת"נסים. עובדה לא מתגמלת בלשון המעטה. לטפל בזאטוטים זו עבודה מעייפת, במיוחד כשמשלמים לך בקושי מעל מינימום ומלינים לך שכר בעקבות גרעונות בעירייה.

אחרי ארבע שנים של זבי חוטם היא אמרה שלא עוד ויחד עם המעבר שלה לתל אביב החליטה שהיא רוצה להחליף תחום עבודה. לפחות עד שתפרוץ לשוק המוזיקה הישראלי כמובן…

בזכות היותה אמנית איפור היא קיבלה עבודה כמוכרת קוסמטיקה באחת מהרשתות במרחק שעה נסיעה מביתה. לאחר כמה חודשים פיטרו אותה ללא כל סיבה נראית לעין. היא החליטה לחפש תחום אחר.

היא מובטלת מעל לחודשיים. נכון, תגידו שלבחורה צעירה בת"א לא חסרות עבודות. מוכרת בקניון, מלצרית, ברמנית קופאית.. מה לא.

עבודות לא מקצועיות לא חסרות פה. יש רק בעיה אחת- א' שמנה.

א' חרשה את כל רחובות העיר בחיפוש אחרי כל משרה שרק תעזור לה לכסות את שכר הדירה שלה וגורנישט.

כן, היא קיבלה כמה הצעות כמו להיות מוכרת בבזאר בתחנה המרכזית בת"א ולהיות אופר למשפחה עשירה שמוכנה לשלם לה את הסכום הנדיב של 15 ₪ לשעה עבור החלפת חיתולים בישול וניקיון. משום מה היא החליטה לוותר עליהן.

אף חנות בגדים סוג ז' שמכבדת את עצמה או בית קפה שחושב את עצמו לא מוכן להעסיק בחורה שמנה.

א' היא בחורה נאה ומזכרונותי הלא רחוקים של ימי הרווקות שלנו אני זוכרת אותה כבחורה די מבוקשת. יש לא מעט גברים שאוהבים נשים מלאות שופעות ובעלות חמוקיים נדיבים.

א' לא יכולה לקבל משרה נחשקת כקופאית בסופר מרקט עירוני בגלל שמאיישות אותו בחורות דקיקות שכנראה יהיו יותר נעימות לעין בזמן שהן מעבירות את הגבינה הלבנה מעל לברקוד.

לא' יש עוד בעיה קטנה. אינטילגנטית ככל שתהיה אין לה תעודת בגרות והנסיבות הן שלא באשמתה אבל לא ניכנס לזה עכשיו. לאף אחד אין כח לשמוע סיפורים טראגיים.

שתשלים אתם אומרים? ובכן כדי להשלים בגרויות צריך כסף ולמי שאין הורים עשירים עבודה מסתמנת כפתרון היחיד.

מסתבר שגם כדי להיות מוקדנית בשירות לקוחות או טלמרקטינג נדרשת בגרות מלאה.

כן, עלי לציין שכל נותן שירות טלפוני שנתקלתי בו היה אינטילגנטי להפליא. מעולם לא התחשק לי להטיח את השפופרת בפניו האנונימיות של מוקדן שירות בכבלים/ סלולר/ אינטרנט.

אבל בשניה שנזכרתי שאין סיכוי שהוא כזה אטום ומטומטם כי הרי יש לו תעודת בגרות, נרגעתי והבנתי שהוא בטח מבין יותר טוב ממני.

אז ככה בחורה אינטילגנטית יצירתית בעלת גישה לאנשים לא יכולה להתקדם מעבר לעשירי לחודש. היא שמנה.

אה, שתעשה דיאטה?

איך היא לא חשבה על זה קודם.

פרחים ורודים
מתפרצים לתוך חלל המחשבות שלי. לפעמים אין סיבה נראית לעין למה מראה או דימוי
מסוים מתפרץ למחשבות שלך, לפעמים אלו פרחים או סוג של סצינה מתוך ארגז הזכרונות המאובק אליו לא ניגשת מזה
זמן רב.

אצלי הופיעו
מסיבה כלשהי פרחים ורודים, דומים לסחלבים.

הימים שלי
מקוטעים בזמן האחרון וקשה לי לקום, קשה לי לחשוב, קשה להתרגש אבל קל כל כך להרגיש.
כל מצב רוח רע או טוב של אדם שיושב בחברתי משפיע עלי… כל הלך רוח, כל מבט עקום
ששולחים לעברי מכניס אותי לתהיות קיומיות איומות.

אני תלויה
במן סוג של חלל ביניים. כאן אבל לא כאן. שם אבל לא בעצם פה.

מקוונת אבל
לא מכוונת.

והכיוון שלי
לכאורה ברור.

יש אנשים
שאני רוצה לדבר איתם ולא מוצאת דרך. יש אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם ומנתקת קשר.

עד שמגיע זמן
בו בא לי לדבר איתם שוב ואני לא מוצאת את השביל חזרה.

ישבתי היום
בשני בתי קפה הומים ואני באמת לא יכולה להבין את התרבות הזו.

לשבת עם
הפנים לרחוב, לאכול ולשתות משהו. לשוחח עם חברים.

מבחינתי לשבת
על ספסל ברוטשילד עם בקבוק בירה נראה הרבה יותר הגיוני מלשלם על קפה.

במיוחד מאז
שיש לי מכונת אספרסו בבית.

אני מוכנה
לשבת בבר שכונתי ולשתות בירה כל היום זה בכלל לא מפריע לי. תדמית הבוקובסקי הולמת
אותי מאד, לפחות לדעתי.

אני נורא
רוצה שדרה מתחת
לבית, אליה אוכל לרדת ולקרוא ספר. לקרוא
ספר בשדרה או בים הרבה יותר קוסם לי מלקרוא ספר במיטה.

או במרפסת.
או בסלון.

מתחשק לי
לטייל ברחובות בלילה ומשעמם אותי לטייל ברחובות בלילה. אני צריכה חברה מאד הזויה
בשביל זה.

פעם טיילתי
עם מסטול שיכור ברחובות סן פרנסיסקו לפנות בוקר. חיפשנו סיגריות. לא מצאנו. מצאנו
בירה באיזה בר עם לקוח אחד שלא הסכים שאני אשנורר ממנו. מצאנו סיגריות במרחק עשר
רחובות וחזרנו לשתות גינס.

אלו היו
לילות.

היום יקר מדי
אפילו להשתכר. צורך בסיסי. צריכים להיות אלכוהול זול יותר וספרים זולים יותר
וספסלים רחבים יותר. ושדרות ירוקות יותר. ובנינים גבוהים יותר. או פחות. תלוי
באזור.

אולי אני סתם
נתלית באילנות גבוהים. ורוצה דווקא דברים שאין.

בסך הכל אפשר
להסתפק במה שיש. יש לא מעט. בפרופורציות הנכונות.

זכרונות מגיל
16 נראים הרבה יותר מתוקים ממה שהם היום. מעניין אם כך אסתכל על חיי בעוד חמש שנים
מעכשיו. במסננת נוסטלגיה עם אבק פיות.

אולי אז הכל
יראה יותר במקום.

עליסה בארץ
הפלאות נראית יותר כפילוסופיה קיומית. או שאנחנו גדולים מדי לחלל סביבנו או קטנים
מדי ותמיד רודפים אחרי מלכה חתול או שפן. ואף פעם אין לנו מספיק זמן.

עוגיית
זנגביל. זה מה שעולה לי לראש עכשיו. אני מאד אוהבת את המילה הזו- זנגביל-. כמעט
כמו שאני אוהבת "לחם פומפרניקל:".

רציתי לכתוב על עוד לילה של בילויים ואלכוהול אבל נמאס לי. הרי בסיכומו של דבר הם אותו דבר , חוזרים על עצמם בוריאציה כזו או אחרת. אתמול בכלל לא רציתי לצאת. אבל סיימתי לעבוד ומכוח האינרציה….

שתיתי כמה שוטים של סטולי קריסטל שהשפיעו עלי מספיק כדי שארצה להישאר שם ולא לברוח הביתה.

החברה הטובה שלנו נדבקה אליי, לא שאני לא נהנית מזה וקצת ריקודים לסבו אירוטים לא הרגו אף אחד. אבל גם קצת ספייס לא. כדי להוסיף חומרה למכה, החברה שלה שבכלל לא אוהבת נשים החליטה שכשהיא מסתכלת עלינו "בא לה עליי בטירוף" וטרחה להידחף למן משולש נשים שנראה לי פשוט מוגזם. אפילו לברקפסט.

למען האמת רק רציתי ללכת לאכול פיצת פפרוני עם הרבה טבסקו ולישון.

השמנתי בשבועות האחרונים, לפחו חמישה ק"ג וזה הורס אותי. אני מנסה לחזור לשגרה של ארוחות מאוזנות ופעילות ספורטיבית.

חבר שלי אמר שאנשים אחרים שהיו אוכלים כמוני… היו כבר מזמן בהמות מגודלות. אז אולי יש לי מזל.

אבל אני באמת חזירה.

עברו עלי ימים קשים כאלה, שפשוט לא היו לי האנרגיות לקום מהמיטה וכל ההנאה שלי התמקדה סביב אוכל ותכנונים מה אוכל בהמשך, בלי קשר לרעב. היו רגעים שתפסתי את עצמי שוכבת במיטה בארבע אחר הצהריים וצועקת על עצמי בראש לקום ולעשות משהו, קמתי מהמיטה. הסתכלתי על המזרן ואמרתי, "מה הטעם בעצם?"

לא עשיתי הרבה דברים שאני בהחלט צריכה לעשות ואני לא רואה אפילו טעם לכעוס על עצמי, זה כאילו שהיייתי חולה למשך שבועיים.

לאט לאט אני חוזרת לעצמי. היום אנחנו לא יוצאים.. מזמינים כמה חברים ורואים סרט.

יש לי המון תקוות לשבועות הקרובים, רק שבאמת זה יהיה הסוף של זה.

שבוע הבא יש לי ראיון עבודה ביקב. משהו של יומיים בשבוע שנורא מעניין אותי. יותר בשביל ללמוד על יין בחינם מאשר העבודה עצמה.

לפעמים בא לי לחזור לעבודה משרדית במקום לברמן אבל אני יודעת שאחרי שבועיים במשרד אני אשתגע.