שנה טובה לבני משפחת ביט
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שני, 3 אוקטובר 2005 בשעה 17:29
פרחים ורודים
מתפרצים לתוך חלל המחשבות שלי. לפעמים אין סיבה נראית לעין למה מראה או דימוי
מסוים מתפרץ למחשבות שלך, לפעמים אלו פרחים או סוג של סצינה מתוך ארגז הזכרונות המאובק אליו לא ניגשת מזה
זמן רב.
אצלי הופיעו
מסיבה כלשהי פרחים ורודים, דומים לסחלבים.
הימים שלי
מקוטעים בזמן האחרון וקשה לי לקום, קשה לי לחשוב, קשה להתרגש אבל קל כל כך להרגיש.
כל מצב רוח רע או טוב של אדם שיושב בחברתי משפיע עלי… כל הלך רוח, כל מבט עקום
ששולחים לעברי מכניס אותי לתהיות קיומיות איומות.
אני תלויה
במן סוג של חלל ביניים. כאן אבל לא כאן. שם אבל לא בעצם פה.
מקוונת אבל
לא מכוונת.
והכיוון שלי
לכאורה ברור.
יש אנשים
שאני רוצה לדבר איתם ולא מוצאת דרך. יש אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם ומנתקת קשר.
עד שמגיע זמן
בו בא לי לדבר איתם שוב ואני לא מוצאת את השביל חזרה.
ישבתי היום
בשני בתי קפה הומים ואני באמת לא יכולה להבין את התרבות הזו.
לשבת עם
הפנים לרחוב, לאכול ולשתות משהו. לשוחח עם חברים.
מבחינתי לשבת
על ספסל ברוטשילד עם בקבוק בירה נראה הרבה יותר הגיוני מלשלם על קפה.
במיוחד מאז
שיש לי מכונת אספרסו בבית.
אני מוכנה
לשבת בבר שכונתי ולשתות בירה כל היום זה בכלל לא מפריע לי. תדמית הבוקובסקי הולמת
אותי מאד, לפחות לדעתי.
אני נורא
רוצה שדרה מתחת
לבית, אליה אוכל לרדת ולקרוא ספר. לקרוא
ספר בשדרה או בים הרבה יותר קוסם לי מלקרוא ספר במיטה.
או במרפסת.
או בסלון.
מתחשק לי
לטייל ברחובות בלילה ומשעמם אותי לטייל ברחובות בלילה. אני צריכה חברה מאד הזויה
בשביל זה.
פעם טיילתי
עם מסטול שיכור ברחובות סן פרנסיסקו לפנות בוקר. חיפשנו סיגריות. לא מצאנו. מצאנו
בירה באיזה בר עם לקוח אחד שלא הסכים שאני אשנורר ממנו. מצאנו סיגריות במרחק עשר
רחובות וחזרנו לשתות גינס.
אלו היו
לילות.
היום יקר מדי
אפילו להשתכר. צורך בסיסי. צריכים להיות אלכוהול זול יותר וספרים זולים יותר
וספסלים רחבים יותר. ושדרות ירוקות יותר. ובנינים גבוהים יותר. או פחות. תלוי
באזור.
אולי אני סתם
נתלית באילנות גבוהים. ורוצה דווקא דברים שאין.
בסך הכל אפשר
להסתפק במה שיש. יש לא מעט. בפרופורציות הנכונות.
זכרונות מגיל
16 נראים הרבה יותר מתוקים ממה שהם היום. מעניין אם כך אסתכל על חיי בעוד חמש שנים
מעכשיו. במסננת נוסטלגיה עם אבק פיות.
אולי אז הכל
יראה יותר במקום.
עליסה בארץ
הפלאות נראית יותר כפילוסופיה קיומית. או שאנחנו גדולים מדי לחלל סביבנו או קטנים
מדי ותמיד רודפים אחרי מלכה חתול או שפן. ואף פעם אין לנו מספיק זמן.
עוגיית
זנגביל. זה מה שעולה לי לראש עכשיו. אני מאד אוהבת את המילה הזו- זנגביל-. כמעט
כמו שאני אוהבת "לחם פומפרניקל:".
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.