אין לי שם לזה.
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 17 דצמבר 2005 בשעה 08:05
הכלבה שלי בבית החולים. היא קיבלה אתמול התקף נוירולוגי, שזה אומר שהיא
התעלפה והתחילה לפרכס כמו חולה אפילפסיה. בהתחלה חשבו שזו תגובה לחיסון שהיא
קיבלה. עכשיו אנחנו יודעים שכמעט בטוח שזה סרטן עם גרורות בריאות ובמוח. אנחנו לא
יודעים אם היא תתעורר. אם כן, לא ישאר לנו הרבה זמן איתה, אנחנו רק לא רוצים שהאי
תסבול.
אנחנו כבר כמעט יממה בסיוט מתמשך שלא נגמר. אני חושבת שקל להבין צער כזה
אבל האהבה שלנו אליה היתה גדולה מדי, אהבנו אותה והערצנו אותה כאילו היא היתה
הילדה שלנו. לא קראנו לה כלבה שלנו אלא חברה שלנו. חברה חכמה אנושית מדהימה
ומקסימה. אני כבר מדברת עליה בלשון עבר..זה אומר שאני מתחילה להשלים. הצלחנו להירדם
אתמול אחרי כמה כוסות וויסקי אבל השינה היתה טרופה ולא החזיקה מעמד הרבה זמן.
אנחנו רק סופרים את השעות עד שנחזור לבית החולים.
אני מרגישה חלולה. חסרת חיים. אין לי דמעות יותר.
ההבנה הזאת שהעולם הוא כל כך הפכפך שבשנייה החיים יכולים להתהפך. רגע אחד
יש לך כלבה ערנית מצחיקה ומאושרת רגע שני היא מפרכסת על המדרכה.
אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לחזור למדרכה ההיא.
אני מתחילה מחר עבודה חדשה ויש לי לימודים ועבודות להגיש ואני פשוט לא רואה
איך אני מתפקדת.
הצער אוכל אותי כאילו הלב שלי החליד ועכשיו הוא לאט לאט מתפורר.
יש בי זיק תקווה שאולי הם טועים
ואני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. הסיכוי הוא כל כך קטן ובכל זאת.
אתמול כשביקרנו אותה בלילה היא התחילה לנשום לא טוב. ליטפנו אותה ודיברנו
אליה והיא ניסתה להגיב בבכי קטוע כמו הנשימה שלה. אז חיברו אותה למכונת הרדמה
שתישן בלילה. לפחות היא לא סובלת.
בלילה חלמתי שהיא מתה. הרבה פעמים חלמתי שקורה לה משהו ואז התעוררתי בהקלה.
עכשיו אין ממה להתעורר החיים הפכו לסיוט שאף אחד לא יכול להבין חוץ ממנו וממני.
ניסית לדבר עם אמא שלי והיא אמרה לנסות לווסת את הצער. שזה כלב. היא פשוט
לא מבינה שזה לא סתם כלב. זה חבר. היא משמשת חלק כל כך מרכזי בחיים שלנו.
היא ישנה איתנו גם כשאנחנו לא מרשים. היא מחכה שנירדם ואז קופצת למיטה
ובבוקר אנחנו קמים צמודים לקיר והיא פרושה לרוחב עם הראש על הכרית.
היא מלווה אותנו בכל מקום בבית. אנחנו יוצאים להליכות איתה לטיולים איתה.
היא הנחמה שלנו. כשאנחנו עצובים אנחנו קוראים לה והיא מחבקת ומנחמת. ועכשיו אנחנו
כל כך צריכים נחמה והמקור שלנו הוא הסיבה.
יש לנו רק אחד את השני. ואנחנו מתחבקים ובוכים ותוהים מתי הסיוט הזה יגמר.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.