הפוקצ'ה
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שני, 15 מאי 2006 בשעה 00:06
לכולנו יש
יום כזה בשבוע,היום העמוס, היום שאיכשהו כל הדברים נדחים או נדחסים לתוכו. יום בו
יוצאים מפתח הבית בבוקר וחוזרים אליו לפנות לילה.
יום רביעי
הוא היום העמוס שלי. ואיכשהו אני הצלחתי להפוך אותו ליותר עמוס ממה שהוא.
בין הרצאה,
תור אצל הרופא, ושיעור הצילום, נזכרתי ששכחתי לפתח את סרט הצילום בו היו שיעורי
הבית שלי. מלאת בעתה מהרעיון שכולם יציגו את פרי עמלם ורק אני לא אזכה לקבל ביקורת
בונה (ועדיף מתפעלת) , רצתי לעבר החניה הקבועה שלי . רק כשהגעתי אליה נזכרתי שהחבר
שלי לקח את האוטו היום.
"אני לא
אקח את האוטו שלך, אני אסע במניות", אני הייתי מוכר את האוטו גם אם לך לא
היה", "ברגע שאני אמצא עבודה אני אקבל אוטו". אלו היו ההבטחות
ששמעתי כשהבטתי בעיניים מודאגות בבן זוגי לפני כמה שבועות, כשהוא קיבל במפתיע הצעת
מחיר נהדרת על רכבו.
מיותר לציין
שהיום אני מקבלת נזיפות על כמה שאני אגואיסטית ולא מסוגלת לשתף כשאני רק פוצה פה
בקשר לתסכול שלי.
לא הייתה לי
ברירה ולקחתי מונית למעבדת צילום
המקצועית הכי קרובה באוניברסיטה, מול גן העיר באבן גבירול. כמובן שגם שם אף אחד לא הבין מה זה "פול
פריים" ו"קונטקט ענק" אבל אני בעצמי בקושי מבינה מה זה ,אז מה זה
משנה בכלל.
בארבע ורבע
מסרתי התמונות, בחצי שעה בהן התמונות היו אמורות להתפתח טיילתי לכיוון חנות שתמיד
רציתי להיכנס אליה כדי לגלות שאין שם פריט שעולה פחות מ300 שקלים. כמה כיף להיות
סטודנט במשרה חלקית…
בדרך חזרה
עצרתי בפיצה פצה, החלטתי שאני אנצל את עשר הדקות הפנויות שלי כדי לאכול ארוחת
צהרים. הזמנתי פוקצ'ה עם בשר טחון, רוטב פיצה, מוצרלה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. אחת
המנות הכי טעימות ביקום.
לקח להם עשר
דקות לחמם אותה.
נכנסתי לחנות
והצצתי בתמונות שיצאו לי (רובן לא מוצלחות)ואצתי רצתי החוצה לתפוס מונית. השעה
הייתה עשרה לחמש וממש לא רציתי לאחר.
נכנסתי
למונית מסוג מרצדס והתיישבתי במושב העור
השחור, הנחתי את התיק הענק שלי מתחת לרגלי. לאחר החלפת מילים מנומסת עם הנהג שלפתי
את השקית המהבילה שלי.
"מצטער,
אסור לאכול כאן".
"מה זאת
אומרת?!"
אני לא רוצה
שיאכלו ה זה משאיר ללכלוך ודביקות"
"אני
אשים מפית" ניסיתי
"תראי,
אם את רוצה את יכולה לרדת מהמונית ולתפוס חרת את לא חייבת לשלם לי על המרחק
שעברנו"
השעון הראה
שבע דקות לחמש, ממש לא היה לי זמן לחפש עוד מונית.
נכנעתי.
המשכנו לנסוע ומבד לשקית הירקרקה ומבעד למעטה הנייר והאלומיניום עלו אדים וריח לא
יתואר. ריח של בזיליקום, ושל מוצרלה מותכת, של בולונז, של לחם חם, שחום בעל קרום
דק ופריך שיצא לפני מספר דקות מהטבון. ריח שהרטיט את נחירי והעלה רוק בחלל פי
שכמעט נזל בעצירה פתאומית על סנטרי.
חשבתי שאני
אמס באותו רגע מתוך השתוקקות. הנסיעה ארכה נצח ואני פתחתי את החלון כדי שהריח יצא
קצת החוצה.
"פוקצ'ה
נאצי" חשבתי לעצמי. אני אנקום בו, אני ארשום את מספר המונית שלו ואפרסם אותו כנהג הפוקצ'ה נאצי. אני אתפוס
אותו בנסיעה אחרת ואכניס פרי חצי אכול מתחת למושבו.
אבל הנהג לקח
אותי עד השער וויתר לי על חמישה שקלים. כנראה שגם הוא חש אשמה שהותיר רעבה
ומשתוקקת עם שקית פוקצ'ה ביד.
נכנסתי
לאוניברסיטה והריח נדף השקית חזק מאי פעם. לא יכולתי לחכות עוד רגע. הוצאתי את
הפוקצ'ה קיפלתי את קצוות מעטפת הנייר ביראת קודש ונגסתי בבליל הכל טוב הזה. מזל
שנכנסתי בשער האחורי. הלכתי, צעד, ביס , צעד , ביס. דבר לא יפריד אותי מהמאפה הזה
עכשיו. הלכתי במתחם הנדסת החשמל, עתודאים ונערים חיוורים עם משקפיים בעלי מסגרת
דקה בהו בי, בבחורה עם החצאית והמגפיים, הלבושה בהתאמה צבעים מושלמת, הנוגסת בבצק
הזה כאילו אין מחר.
נכנסתי
לבניין השעה הייתה חמש ותשע דקות. התיישבתי בקפיטריה והתמסרתי לה. נותנת לגבינה
להימרח על לחיי, לרוטב להכתים את אפי ולחתיכות בשר להיתלות בשולי שפתיי.
אפילו המבט
לא הפריעו לי. אה, סטודנטים רזים הניזונים מאוכל קפיטריה דלוח, הביטו בי ולימדו
החיים מהם.
פתירת תרגילי
פיזיקה מסובכים לא יביאו אתכם לעולם לעונג הצרוף הזה, לתאוות חושים הזו.
הבצק נגמר
ובתחתית מעטפת הנייר עוד היו שאריות הבלילה, ללא בושה, ולאחר מבט חטוף סביבי,
הכנסתי את אצבעותיי ודליתי אוצרות מוצרלה ובשר שברחו מעיפת הבצק. שיתסכלו.
חמש ועשרים
השיעור התחיל מזמן, נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי ופניי. הבגדים היו נקיים.רק
ליידי יודעת לאכול כמו חזירה ולא להכתים את בגדיה (או מישהי שאין לה כסף לניקוי
יבש).
נכנסתי
לשיעור, המורה דיבר על סוגי עדשות ועומק שדה.
חצי שעה
לקראת סוף השיעור הראנו את התמונות שצילמנו. רק חצי מכתה הספיק לפתח. הבטתי והגבתי
על שאר התמונות בסבלנות, עוד מישהו הראה ועוד מישהי ואני עמדתי מחזיקה את תמונותיי
ביד מצפה לרגע בו ייפרשו במרכז השולחן ויזכו לתגובות.
יש עוד מישהו
? שאל סוף סוף המורה לאחר שכולם מלבי הראו, "כן אני", אמרתי, המורה הביט
בשעון, תשע ועשרה. "מצטער נגמר לנו הזמו, נראה את שלך בפעם הבאה".
כעבור שבוע,
בשיעור הבא, שכחתי להביא אתי את התמונות.
0 תגובות
קטגוריות: אוכל, שתייה,ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.