המפלצת
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שישי, 21 יולי 2006 בשעה 18:50
בפיירפוקס רואים אותה בסדר. באקספלורר צריך ללחוץ עליה כדי לראות את כולה
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
בפיירפוקס רואים אותה בסדר. באקספלורר צריך ללחוץ עליה כדי לראות את כולה
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
זה מחולל מחולל מחולל
ואתה פולשני דורסני ובזוי
מתגלגלת ממדרגה למדרגה
אל התחתית שבעמקי בטני
אני מוטחת, אני מתחת לכלי
האונים הדורסני.
בכפות ידייך ביקשת למלוק צווארי.
ואני לא יכולה עוד לזהות את פרצופך
במאגר תווי הפנים
שפתיים עקומות, גבות מעוקלות
וידיים גדולות
מעמקי המדרגות.
אני לא בשר ודם
אני נדפקת כמו דפנות שעון אורלוגין
על קיר טפט אופנתי
וארור, ארורה, ארורים,
הכרסים השמנות של הגברים התאוותנים
המנסים לכסות עליי לכסות אותי
והנשים ששואלות כיצד העזתי
להתקרבן בעידן שכזה,
זה כל כך שנה שעברה להיתקף מינית בשירותים של מועדון
גבר שיכור ואלים זה השחור הנצחי.
אני כועסת, אני כל כועסת והזעם שבי נתקל שוב שוב בהבנה שזהו מצב הדברים הקיים.
חברה שלי הותקפה על ידי בחור שהיא יצאה איתו, גם אני הותקפתי בעבר, כמעט כל החברות שלי הותקפו לפחות פעם בחייהם על ידי גבר.
הוא נראה כמו שידוך מושלם, "חומר לחתונה", כמו שהיא קוראת לזה. צעיר, מושך, בעל דירת גג עם בריכה במרכז תל אביב, בעל חברה, אמיד מאד ומקסים.
היא הכירה אותו במסיבה שערך בביתו והם החליפו מספרי טלפון ונפגשו לדייט ראשון במסעדה. היא הייתה באקסטזה. לא הייתה לה כזו כימיה עם מישהו מזה הבה זמן. חלפה מעל לשנה מאז הקשר הרציני האחרון שלה והיא מאד רצתה שיתפתח ביניהם קשר משמעותי.
בדייט השני הם יצאו לבר סואן, שתו הרבה והכל היה נפלא, עד שהוא ראה את האקסית שלו. הוא ביקש ממנה שתעזוב אותו לרבע שעה כי הוא רוצה לדבר איתה והלך לכיוון השירותים,היא עלתה אחריו ואמרה לו שזה לא מקובל עליה, שהם הגיעו ביחד ושזה ממש לא במקום לבקש ממנה דבר כזה. הוא אמר לה בגסות תעזבי אותי, היא התעקשה ולא עזבה, הא תפס אותה בפרק היד חזק , היא צעקה מה לעזאזל אתה עושה, הוא עזב את ידה, תפס אותה בצווארה ודחף אותה, מאחוריה היו מדרגות והיא מעדה. הוא הביט בה שרועה על המדרגות והלך.
היא קמה , יצאה החוצה ונכנסה למונית. במונית היא התחילה לבכות ולרעוד, הנהג הבין שקרה לה משהו וקרא למשטרה. כעבור כמה דקות הגיעו שני שוטרים, כמה חכם, הרי הדבר הראשון שבחורה רוצה לראות אחרי שהיא הותקפה זה שני גברים במדים. רגישות זה לא משהו שמשטרת ישראל שמעה עליו.
הם רצו שהיא תיכנס ותזהה אותו. היא סירבה וביקשה שיעזבו אותה בשקט, ויתנו לה לנסוע הביתה. השוטרים קראו למארחת של המקום שתשכנע אותה. המארחת בעלת המודעות החברתית והרגישות הנשית אמרה לה "אם לא תעשי א זה הוא יתקוף מישהי אחרת" תני לי כרגע לדאוג לעצמי ולא לאחרות סיננה חברתי. רק כעבור שעה הם ויתרו ונתנו לה לנסוע הביתה. היא הגיעה לביתה ולאחר שדיברה עם הוריה ונרגעה קצת הלכה להגיש תלונה המשטרה, שם צילמו את החבורות על צווארה ועל פרק ידה ולקחו ממנה הצהרה.
אני מאד מקווה שיפתח לו תיק, ושהוא לא ימצא עורך דין ממולח מספיק שיוציא אותו נקי.
הכעס שלי הוא לא רק כלפי הבחור, הכעס שלי הוא שזה המצב, זו הסטטיסטיקה נשים מותקפות כל הזמן, אם זו אלימות או התקפה מינית. אני עברתי הטרדה מינית בגיל מאד צעיר והותקפתי על ידי שני גברים, עם אחד מהם זה היה באמצע דייט. לשניהם החזרתי. אחד יצא בשן ועין השני הוציא אותי בשן ועין אבל לפחות לא הרגשתי כמו קורבן אחר כך. ( אני באמת לא יודעת מה עדיף. לחטוף מכה ולא לזוז או להחזיר ולקבל עוד כמה.) למזלי אני בחורה לא קטנה עם הרבה אגרסיות מודחקות. לרב הנשים אין כזה "מזל".
אני מזהה את מה שעובר על חברה שלי, ההשפלה, חוסר האונים , התסכול, ההלם. גם אני חוויתי אותם על בשרי.
היה כזה הייפ תקשורתי סביב האונסים במועדונים כאילו שזה לא קורה כל הזמן ובכל מקום.
נשים מותקפות וסובלות מאלימות , נשים הותקפו וסבלו מאלימות וכל עוד נישאר חברה שוביניסטית ואלימה הן יותקפו ויאנסו.
אחרי ששמע מה שקרה ידיד שלי שאל אותי, "איפה הן מוצאות את האנשים האלה?"
איפה הן מוצאות? הרי ברור שזו אשמתן, אם הן היו יודעות לבחור אותם יותר טוב זה ל
א היה קורה להן, אם הן היו מתלבשות יותר צנוע אז לא היו אונסים אותן, אם הם היו יודעות את מקומן ושותקות לא היו תוקפים אותם.
לא צריך למצוא אותם, הם בכל מקום, זה לא בעיה נפשית של מספר בודדים, זו מחלה חברתית של חברה שרואה נשים כחלשות ונחותות, כאוביקטים מיניים , שנותנת לגיטמציה להתקפות מיניות.
תעשו ניסוי ותנסו לספור את מספר דיווחי האונס, הטרדה המינית והתקיפה רק השבוע בעיתונות, אני התייאשתי באמצע. המספרים היממו אותי, למרות המציאות הידועה מראש, שחור על גבי לבן זה נראה אחרת.
תעשו חיפוש למילה אונס או הטרדה מינית באחד משלושת אתרי החדשות וקבלו חומר קריאה לשבוע רק משבעת הימים האחרונים.
יש הרבה דברים שמטרידים אותי בתור אשה, דימוי הגוף הנשי, תרבות הצריכה שמעודדת נשים לשאוף למראה לא מציאותי. שכר לא שווה בתפקידים מקבילים, מעמד האשה בחברה ועוד ועוד.( אגב אני ממליצה לכל אחת לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף. הוא מאלף.)
אבל כשקורים מקרים כאלה אני מבינה שיש מלחמות הרבה יותר גדולות להילחם עליהן, כמובן שהכל קשור אחד בשני. אבל כשזה קורה פה, לי, מתחת לאף שלי, וזה קורה במידה שווה בשכבות הנמוכות והגבוהות של החברה, אני מבינה שהשאיפות שלי הן הרבה יותר בסיסיות משוויון , הן שאיפות להגנה על החיים, הגוף והכבוד של האשה.
0 תגובות
אני אפתח בהזדהות עם הפוסט הזה .
היו תקופות שהייתי מעלה פוסט כל יום- יומיים. בחודשים האחרונים זה פעם פעמיים בחודש. (אם יש בכלל מישהו שנכנס לכאן ומודע לכך.)
אני בתקופת מבחנים ותקופה מוזרה בעבודה. אני מחליפה חוג אחד בלימודים ולא שלמה לחלוטין עם העניין הזה.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא מצליחה מפאת חוסר זמן ועצלנות.
השגרה שלי שגרתית מאד. לימודים עבודה, והקלישאות הרגילות של החיים בתל אביב. לילינבלום- רוטשילד ,ערבי שירה, הופעות רוק בברים מעושנים, וגיחות חד פעמיות לדאדא ולקלרה, שני מקומות שלא אחזור אליהם בקיץ הקרוב. אני אוהבת לטבל את הלילות שלי במעט ביזאר. קהל הומוגני מהרצליה שבא כדי "להתחכך" וסמי ידוענים שמושכים מבטים אלכסוניים די משעמם אותי.
לפני כמה לילות סחבו אותי (הפעם באמת סחבו אותי-נמאס לי מהמקום לפחות עד לחודש הבא), לברקפסט, מולי על הבר ישבה נערה יפה ושיכורה מחובקת בזרועות נלוזות של איש שהיה בגיל העמידה לפני עשור.
"איזה שוגר דדי" אמר בן זוגי
"תראה כמה היא מסטולה" עניתי
"היא חיבת להיות כדי לסבול את הגיפופים האלה"
עברנו לרחבה שם מישהו חיכה שאשאר רגע לבד בשביל להציע לי ג'וינט. אמרתי לא תודה. ונדהמתי שוב מהזמינות. בתור בחורה אני מקבלת הצעות להריץ/להסניף/לשאוף/לבלוע כמעט כל סם בלתי חוקי שקיים.
אני תמיד אעדיף מישהו שינסה לשכר אותי בדרך הישנה והקלאסית. אני לא חושבת שיש עוד סם שמעלה כל כך את מפלס החרמנות ובו בזמן מערפל את המחשבה הבהירה עד שלא נותר לה זכר חוץ מניצני התפכחות עם קרני שמש ראשונות בתוך מיטה זרה. אם יש, ספרו לי.
על הרחבה הזקן והנערה רקדו, שניהם היו לבושים לבן ופשוט לא יכולתי להוריד מהם את העיניים. ריחמתי עליה ואז כעסתי על עצמי, הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. והרחמים האלו גובלים בהתנשאות.
השורה התחתונה היא שהעניין שלי בהם נבע ממקום מאד מציצני ולמרות שזה אולי קצת לא בסדר, תופעות כאלה הופכות את המקום למעניין.
בחודשים האחרונים יש כמה בלוגים שאני מכורה אליהם. הבלוג של וולווט הוא אחד מהם, בעקבות החשיפה של זהות הכותבת המסתורית תהיתי אם לחשוף את שמי, למרות שאני בטוחה שיש כמה שכבר יודעים. יש משהו מאד נוח בלכתוב בעילום שם, סוג של חופש מסוים לחשוף פרטים אישיים בלי לגמרי לחשוף את עצמך. מצד שני הרצון הזה להסוות ולא להסגיר פרטים מזהים מגביל אותי, יש דברים שאני רוצה לדבר עליהם ולא יכולה.
אז בעצם מה המטרה של הבלוג הזה? למה פתחתי אותו בכלל?
למה יש לי באינטרנט אתר עם יצירות כתובות, שני אתרים עם גלריית תמונות ושני בלוגים אנונימיים? מה הטעם? אולי כדאי לאחד את כולם למקום אחד?
האם זה באמת מעניין מישהו, האם זה משרת מטרה מסוימת חוץ מהמטרה הפרטית שלי לשים את מחשבותיי/ יצירותיי על גבי הרשת?
הרי יש כל כך הרבה בלוגים וגלריות, אז אולי אני צריכה לחדש ולעשות משהו אחר שיבדיל אותי מכולם?
ובשביל מה להתאמץ בעצם, מאיפה מגיע היצר הזה לחשוף לפרסם לכתוב.
אין לי תשובה ועד שלא תהיה לי אחת טובה אני מניחה שאמשיך להעלות פוסט אחת לחודש, לצאת מידי חובה.
1 תגובה
קטגוריות: ראשי
קוראים לי א.א ואני לומדת פילוסופיה וב"א כללי על הדשא של גילמן. מנסה להתכחש לשורשי הבורגנים ולהתנער מהמטענים
הפסיכוטיים-אומנותיים שלי.
בעצם מנסה לחיות בלי לסבול תוך אהבה גדולה לספרות, פילוסופיה, סקס, אוכל ומידע הרבה מידע, יש שיגידו שיותר מדי.