שם שנון לבלוג

אתמול היה
ערב מוזר. הייתי עייפה נורא אבל בכל זאת יצאתי, רק כדי להגיד שיש לי חיים ואני לא
רק עובדת כל הזמן. התחלנו בהשקה של דיסק הFFF בפאודר. חבר שלי, שהוא בקשרים עסקיים עם המקום הביא למארגנים
סיגרים יקרים נורא. הוא פשט התקשר לאיזה חבר מיליונר שלו ושאל אותו אם יש לו איזה
סיגר כי הוא לא רצה לבוא בידיים ריקות והחבר פשוט נתן לו עשרה סיגרים ששווים לפחות
אלף דולר.

לבשתי שמלה
שקניתי ליום הולדת 18 שלי שאני כל כך שמחה שהיא שוב עולה עליי. איזה אוחצ'ה אחד
אמר לי, בהתחלה חשבתי שאת קוקסינל. שאלתי אותו אם זו אמורה להיות מחמאה, הוא אמר
שמאד. נו מילא.

אחרי כמה זמן
הגיעה גם החברה שלנו, זו מההרפתקאה בשבוע שעבר. היא לבשה חולצה לבנה עם עניבה
שחורה והיתה סקסית להפליא. דיברנו קצת. היא אמרה שהיא חושבת הרבה על הזמן שבילינו
רק שתינו יחד, אמרתי לה שגם אני. שאני חושבת שכשאני אהיה פנויה אני אנסה מערכת
יחסים עם אשה, אחרי שהבנתי שאין דבר שאשה לא יכולה לתת לי שגבר כן. היא אמרה שהיא הרגישה שכשהוא הצטרף אלינו זה הפריע. אני הסכמתי.

האינטימיות
הזו בין שתי נשים כל כך הרבה יותר קלה, החששות לגבי הפגמים הגופניים יורדים, כי
בסך הכל הם מוכרים לשתינו. המגע הוא אחר, רך יותר. התחלנו לפלרטט והיא מצצה את הסוכריה על מקל שלה. החבר
שלי נעלם ואנחנו ירדנו לרקוד. אנחנו במסיבת הומואים, אז למה לעזאזל כששתי נשים
רוקדות, הגברים מרגישים כאילו הן רק מחכות לאיזה גבר שיפריע להן, כאילו שאנחנו
עושות פרובוקציות כדי להדליק אותם.

התנשקנו קצת
ואז אמרתי לה שאני צריכה לשירוצים, היא אמרה לי, "תלכי, אני אחכה לך כאן"
כשחזרתי היא לא היתה שם, היא שלחה הודעה לחבר שלי שהיא היתה חייבת ללכת ושיימסור
לי תודה.

איזו פחדנית.
אני מבינה שאולי הסיטואציה יכלה להפחיד אותה אבל ללכת ככה בלי לאמר שלום.

אחרי שהיא
הלכה רציתי ללכת. אני לא אוהבת האוס, כשאני לא עייפה אין לי בעיה לשמוע ואפילו
לרקוד אבל כשאני גמורה אני חייבת את המוזיקה שאני אוהבת במיוחד אחרי שהבר בו אני
עובדת משמיע כאלה שירים נדושים.

החלטנו לאכול
פיצה. דומינוס בדיוק שטפו את הרצפה, ביג מאמא היו סגורים, בסוף נסענו לפיצה בטא
בלילינבלום. חנינו ברוטשילד והחלטנו שאם אנחנו כבר שם נבדוק מה קורה בברקפסט קלאב.
מסתבר שהמקום הוא אחד מהמוצלחים בעיר. המוזיקה היתה מעולה כשאני נכנסתי היה אלקטרו
שזו בדיוק כוס התה שלי, אחרי זה הדי ג'יי גיוון קצת אבל נתן יציאות לא רעות. שתינו
שם קצת ועישנו איזה שני סיגרים מעולים, אני מתה על סיגרים. הכרנו שם כמה חברה ומשם
הלכנו אליהם הביתה לאכול קובה שסבתא של אחד מהם הכינה. היה הזוי. שתינו ג'ק, העברנו
ג'וינט ואכלנו קובה אדום ולא מאד מוצלח בזמן ששתי הבנות נרדמו על הספה.

נורא רציתי
ללכת אבל לא הצלחתי לנתק את החבר שלי מהג'ק שהוא שם לו למטרה לגמור. הרי רק לפני שיצאנו מהבית סיימנו בקבוק!.

לקחתי את
הכוס מהיד שלו והנחתי על השולחן, הוא קם ובזמן שהלכתי לכיוון הדלת גמר הכל בשלוק
מאחורי הגב שלי. לצעיר אני לא מסתדרת עם הילוכים, והוא התעקש לנהוג.

מאחר והקובה
אל השביעה אותנו אחרי לילה רווי בירות וויסקי החלטנו לנסוע לאבולעפיה ביפו ולממש
את פנטזיית הפיצה המקורית. כשהגענו נזכרנו שאין לנו מזומן, נסענו למרכז החומוס
האסלי קנינו שם חומוס קובה וצי'פס ונסענו אל הזריחה (בעצם זה כבר היה שבע בבוקר)
מטנפים את האוטו בכתמים של חומוס ושמנויות של צ'יפס.

קמתי היום
בארבע ואני מתחילה עוד מעט לעבוד. אני תשושה, לדעתי הגוף שלי עוד מפרק את האלכוהול
מאתמול. אין לי כח לעבוד. רוצה להישאר בבית ולראות סרט.

מתי כבר
הסיוט הזה נגמר?

עוד חודש.

זה לא משנה, מדוע רבנו אתמול, הרי הסיבות הרשמיות הן אף פעם לא הסיבות האמיתיות, אלא עמוקות הרבה יותר.

מה שחשוב זה המשפט שאמרתי לו היום, שלו יש מזל שלא עזבתי ולא להיפך בגלל הסיבה הפשוטה שהוא רוצה לגור יחד הרבה יותר ממה שאני רוצה.

חלל משל עצמי נראה בעיניי כדבר נחשק ביותר. להיות שוב אדם לעצמי, עם חדר, אולי חדר צנוע משיש לי כרגע אבל חדר אותו אני עיצבתי, עם קירות שאני צבעתי ווילונות שתפרתי ותליתי במאמץ של זיעת עצמאות.

הפוזיציה הזו במערכת יחסים כשאתה יודע שאתה יודע שבן הזוג, רוצה אותך או אולי אפילו אוהב אותך באופן לא הדדי, היא מסוכנת.

כבר כמה ימים שאני משתעשעת במחשבה לעזוב ומשתדלת לא לעשות דבר לא הגיוני.

אומרים לי שהשתניתי שאיבדתי חלק מעצמי במהלך הזוגיות הזו ואתי זה לא מעניין, כל מי שאמר את זה כבר לא חבר קרוב שלי יותר. ובכל זאת אני מזכירה את זה.

לא נותרו אנשים קרובים בחיי ואלה שעומדים שם מזומנים ומוכנים, נאלצים לעמוד ולחכות, שאני אתפנה מחובותי הזוגיים.

זה לא מתאים לי, אני צעירה מדי, אולי אפילו זקנה מדי. אחי הגדול שכר עכשיו דירה בניו יורק. ואני נורא רוצה לטוס, כשאני הייתי שם הרגשתי שזה לא הזמן שלי להשתקע שם וידעתי שעוד אחזור, יש מין הרגשה כזו מוזרה, כשאתה נכנס למקום שבשבילך הוא כמו בית למרות שמעולם לא היית שם. ככה ניו יורק היתה בשבילי. במהלך חודשים ספורים הכרתי שם יותר אנשים משהכרתי בתל אביב בשלוש שנים. אבל ככה זה הכל הרבה יותר אינטנסיבי ומגוון, בערך האנטיתזה לחיי עכשיו, עבודה ומדי פעם בילוי עם הבן זוג. אומנם זה בילוי ארוך ופרוע שכולל הרבה אלכוהול והתהוללות אבל זה לא משנה איך אתה מצייר את זה לבורגנות יש הרבה פנים.

בעקבות עצה של נהג מונית נחמד, החלטתי לנסות להגיע יותר לים השבוע. הים תמיד עשה לי טוב ולמרות שאני קצת רחוקה ולמרות שזה כרוך באוטובוס וויתור על חברתה של הכלבה, אני אעשה את זה. אני משוכנעת שזה יעשה לי טוב.

עשיתי היום מניקור ופדיקור עם אמא שלי דבר שלא עשיתי אולי שנה, היה קצת מצחיק כי אין לי ציפורניים. אבל צבעתי אותם באדום בוהק עם פרחים כחולים. אם זה כבר מתקלף ממני מחר, לפחות שיהיה מורגש.

אני כל כך עייפה ובכל זאת יוצאת, כדי להרגיש שאני עושה קצת כיף בתקופה הזו. אני עובדת כל כך קשה ואז לא עובדת חודש חודשיים ומוציאה את כל החסכונות וזה נורא מתסכל לדעת שלמרות קריעת התחת אני עדיין חיה מהיד לפה.

טוב, בסך הכל מדובר בשנה וחצי, אולי בכל זאת יש לי עוד תקווה.

אני מסיימת בברכת שבוע יותר טוב וימים פחות חמים לכל מי שטרח להגיע עד כאן..

אני כבר לא
יכולה לחכות שיהיה לי אוטו. עכשיו כשהנסיעה לחו"ל שלי נדחתה למועד בלתי ידוע
אני יכולה להשקיע בזה מאמצים. הבעיה היא שכדי למצוא אוטו צריך אוטו. זה המקבילה
ממונעת לכדי להשיג עבודה אתה צריך נסיון.

כל כך חם לי
שאני מתעצלת לנסוע לכל מקום במיוחד כשהאוטו שאני רוצה לראות נמצא בראשון. יש לו
סאן רוף והוא זהוב ועד היום נהגו בו רק נשים שזה סימן טוב.

ממש לא בא לי
לתפוס אוטובוס לראשון, מה גם שאני עובדת השבוע כל יום חוץ מיום ששי.

זה ממש מוזר,
יש תקופות שאני פשוט לא עושה כלום שבוע, מתבטטת בבית ויש תקופות שאני עושה כל כך
הרבה שאני מרגישה שאין לי חיים. אני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שזה מחר יעלה לי,
אני אתעורר מאוחר ולא יהי לי זמן ללכת לחדר כושר. לא הלכתי מיום רביעי שעבר והמנוי
שלי נגמר בעוד שבוע.

צריך לסחוט
את הסוף….

אני עוברת
כנראה להתאמן בהולמס פלייס, הייתי שם, קצת מסריח שם מהבריכה אבל לפחות יש בריכה.

לא הייתי בים
כבר כמעט חודש, מאד נדיר אצלי, החום הזה פשוט בלתי נסבל, אני ממש לא עומדת בו, אני
מזיעה בקלות ובקיץ אני פשוט נוזלת, כלומר טיפות זיעה זולגות על פני.

והשיער שלי
גם נרטב. בקיצור אני גם נראית נורא. אפילו הבוסית שלי העירה לי להגיע קצת יותר
מוקדם לעבודה כדי שאני אספיק להסתדר ולשטוף פנים.

היום היא
ביקשה ממני להיות יותר חברה של הצוות. הברתי לה שיש פערים גדולים במנטליות שלנו,
היא החליטה שאם אני לא אהיה חברה שלהם, יהיה לי קשה להיות הבוסית שלהם.

יש בזה משהו
אבל בכל זאת, פשוט לא בא לי, הם פשוט כל כך משתחררים צבא סתמיים וצפויים, כמו
בתיכון שכולם היו בערך בגילי ולא התחברתי לאף אחד.

מאז שפתחתי
אתה הבלוג הזה אני כמעט לא כותבת, כנראה
שאני פשוט מפרקת את המטענים שלי כאן,, לא שזה דבר רע.

למען האמת זו
הקלה די גדולה.

זה שאני
בעילום שם פוטר אותי מהרבה דין וחשבון. סתם עוד דמות ברשת. אני מתפלאת שמישהו קורא
אותי בכלל.

את מי זה
מעניין?

אני מקשיבה
עכשיו לדיסק Highly Evolved– The Vines

קיבלתי אותו
בארה"ב והוא מצויין.

מתאים באופן
מושלם למצב רוחי.

חבר שלי
מעצבן אותי יורת מיום ליום. מוסר לי דוחו"ת. איך לא סגרתי את המזגן, איך
השארתי אור, איך השארתי בקבוק קולה מחוץ למקרר. אולי אני עוברת למשבר השנה…

אם אני לא
אתחיל ללמוד שנה הבאה אני חושבת שאני אטוס שוב לחו"ל הפעם לעבוד שם. המחשבה
על עוד שנה בארץ די מדכאת אותי. כל כך נהניתי בני יורק. אני כל כך מתגעגעת לחברים
שלי שם.

הכרתי הרבה
יותר אנשים שהתחברתי אליהם שם, מאשר כאן.

יש לי חברה
יחסית חדשה שפגשתי ברוטשילד כשטיילנו עם הכלבות, היא עולה חדשה מאנגליה והיא
מקסימה. במיוחד כשהיא מנסה לדבר עברית עם המבטא הבריטי שלה. חבהר אחרת התקשרה אליי
אתמול אחרי שלא חזרה אליי שבוע והתנצלה בטענה שהיה לה שבוע מטורף. זה לא תירוץ
שעובר אצלי.

לצערי, אין
לי זמן לראות חברות ובחום הזה אני ממש כמעט ולא יוצאת מהבית. אני מקווה שברגע
שיהיה לי אוטו אני אצא יותר, ובכלל אני אצא יותר לבלות קצת בלי החבר. אני מרגישה
שאני צריכה חופשה.