שם שנון לבלוג

בשנתך שינייך נשברו בתוך המקרר הבלתי שקט

מצפונך נקף את קיבתך

לא היית יותר ממה שנתנו לך

לא יכולת להיות פחות בדין ובחשבון

של שיעורי המתמטיקה והמחשבון הפשוט של בעל המכולת

ההסתברות של המיקום הגיאוגרפי שלך אינה פוגעת בצירי רוחב

אלא בקו בלתי משווה, בין צפון, דרום, מזרח ומערב

האופק החדש שלך לא חוצה את הגבולות הישנים

הוא סוגר בין מה שהינך עכשיו למה שתהיה

בין הקורקבן שלי לקורקבן שלך מתוח הנילוס
ותעלת סואץ, ושפכים ופליטים וביוב
אני רוצה לחפור מנהרת אהבה שתחבר בינינו
אני רוצה לגדל שם עוברים עליזים, שיחיו
מיונות ממולאות

אני רוצה להתיק את העתיקות שלי והעתיקות שלך
לספרי היסטוריה וסדרות בטלויזייה החינוכית

ולטייל הלוך ושוב בלי ממצאים ארכיאולוגים
מלבד כלים ששכחנו לשתוף ונשארו בכיור

אני רוצה לפעור סדק בשבר הסורי אפריקאי
שאדמות יזוזו כך שלא נזכור היכן היו קודם
והמנהרה תתמוטט לתוך עצמה והעוברים ימחצו
לדפנותיה
בעליזות

ונגיד שכך היה תמיד
כולנו נהיה כצלי קורקבנים מתקתק
שניתק מעצמו‬

רוח המוות מרחפת חרש על קיץ תל אביבי סואן
חוסר התוכלת, חוסר התזוזה, הרטט של מכונת המיזוג
עדיף היה דם על יזע הסדינים

אקדחים חלולי קנה תלויים על זרועות מדריכות סיורים
כובעי מצחיה, שלוחות של גולגולות, מכסים על עיניים
עייפות שמש ועייפות הבעה

פשתן, רקמה, חאקי, סנדלים
אצבעות רגליים מקולפות מעור ומלקה
תמרונים דקים בן גגוני החנויות לצל העצים

רחובות נשפכים ומתרוקנים לרגליים שזופות
פטפוטים של בתי קפה ומאווררים ממתכת גסה
יורקים אויר דלוח וחוסר תוחלת פעלתני

החום הוא סם שינה שמשרך את הרוח
אחרי הגוף והחלומות
מוטב היה להתאדות לאטמוספירה דלילה יותר

למיניות של אין היסטוריה

אין נקודה בזמן בה היא מתפרצת

היא רוחשת

כמו שקשוק פסי רכבת

פלדה רועמת

זמזום זבובים בשק

קדחת הפאלוס

זה מעולם לא נפסק

לא מתחיל

לא שלי,

היא אינה תחומה באותות

או פנים או איברים

היא חסך, חיסור , איסור

חתך דיבור

הורמון, זרעון, ראשן

חום כבשן

וכיבושין

היא לא נחה

והיא נינוחה

כמו גומי של תחתון שנצמד למפשעה

קולה עם לימון
ד. קולה
עם לימון?
ספרייט עם לימון..?!
ד. ספר קולה עם לימון
לימון מוסיף לימון
ופפסי פופ
פפסי הופ?
הופסי דייזי
קררררח
אתה תוסיף ת’קש
את תוסיפי קשקש
מחליף סינר חדש
סמל על הדש

הבדידות היא ואקום ששואב אותנו אחד לשני
אתה מקיא את הריקבון שלך שוב ושוב ואוכל
אותו לסיפוק בר חלוף
גופי מכיר אותך, אתה זר לי לחלוטין
התגפפנו עוד בדמיוננו אבל נפשותינו הפנו את גבן
אחת
לשנייה ושילבו ידיים כמו אמהות שנתנו לילדיהן לשחק
תחת השגחה
אתה הגון ועקום וישבנך מוצק כשאתה
מתבונן מבעד לחלון אני
רוצה שתסתובב
אני חייבת להתנסות בך
כלקח
ללמוד מה עוד איני צריכה.

כשחיבקת אותי מחצת אותי
הרגשתי את צלעותיי נסדקות אחת אחת
עד שלבי התפרץ והשפריץ את דמו לכל עבר

הוא מוכן לקפוץ תהום אי השפיות רק כשרגליו אוחזות חזק בקרקע השגרה

בהתרסקות של מכונית מבחן הוא בובת הדמה שעמוד שדרתה העצי נצלף קדימה ואחורה בכרוניקה ידועה מראש
היכן מפרקתה תעצור והאם היא תישבר לנוכח ספר החוקים,
זאת איש אינו יודע.
בהתנגשות ישתרר השקט הממשי של האי נמנעות
הציפייה לרגע המיוחל בו הגורל מתחדד לעץ או פלי

בובת דמה משוקללת
מכונה הסתברותית משוכללת
בריקוד עיוור של גפיים ראשים מהנהנים, שוללים וערופים מכל שורש של זהירות והיגיון
היא תתפרק בשלווה מול קיר השיגעון

לאחרונה עברתי לצפון הישן של תל אביב, ליתר דיוק לאיזור בזל. כן, אני יודעת זה אזור פלצני אבל השותפה של,י שהיא גם חברה טובה, רוצה למצוא בעל עמיד והיא החליטה שהאוכלוסיה באיזור הזה יותר מתאימה לה. אני תמיד רציתי לגור ליד חוף מציצים ובלבי שמורה נוסטלגיה לתל אביב הישנה אז הסכמתי. (וגם בגלל הקירבה לאוניברסיטה).
הדבר הראשון שאני עושה כדי להמתקם במקום חדש, אחרי פריקת החפצים, הוא למצוא את הברים השכונתיים שלי. לבר השכונתי שלי צריכים להיות כמה קריטריונים:
1. צריך להיות שם ברז גולדסטאר ו/או גינס.
2. חייבת להיות “שעה שמחה”, בכל זאת סטודנטית ענייה…
3. המוזיקה צריכה להיות טובה ומקורית, בבקשה בלי פינק פלויד, בוב דילן, נירוונה, בלדות רוק ניינטיזיות, לא שיש לי משהו נגד, גם לי יש את השירים האלו על המחשב וזו בדיוק הסיבה שאני רוצה לשמוע משהו אחר.
a. הווליום צריך להיות ברמה שמאפשרת שיחה.
4. על הצוות להיות נחמד במידה ובשום פנים ואופן לא נחמד מדי, חתיך מדי ושירותי מדי. ואל תשאלו אותי עם “הכל בסדר”, אני על הבר אחרי יום עבודה, (אולי לפני יום עבודה, אולי בלי עבודה) לפעמים הלקוח רק רוצה לשתות את הבירה שלו בשקט.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל אלו קווי המתאר הכלליים. בדרום העיר הברים אהובים עלי הם המנזר, ריף ראף, אברקסס ושאול (שזו בכלל חמרה).

אז אחרי שאני גרה כאן חודשיים, הנה הממצאים מהברים שדגמתי באיזור:

רוזה פארקס- ירמיהו פינת דיזינגוף.
צפוני פלצני מעצבן ומגעיל. האוכלוסיה מונה את אנשי בזל, רמת אביב והרצליה,אני חושבת שזה אומר הכל. אם אנחנו רוצים להימנע מהכללות גיאו-חברתיות נאמר שהמקום מתחזה לבר שכונתי. המוזקה (הרועשת) בו היא רוק ישראלי ישן או סתם רוק ישן וקלישאתי, אין נברשות נובורושיות, עיצוב הבר הכללי שכולל קורות עץ גס על הקיר בהחלט מזמין.. אבל -וזה אבל גדול- תמיד הומה מדי. המקום לא חברותי בעליל חוץ משורת הפיק אפ המזדמנת והאנרגיות שם זועקות- אני פיק אפ צפוני אופנתי, הבחורות המרירות באות בילט אין.
לשם הסתייגות בערב אחד באמת נהניתי שם, הלכתי עם חברים והפכנו את המקום לרחבת ריקודים דיסקו- סליזית כשברקע עיניים פעורות וחיוכים מגחכים של הסובבים. אבל זו לא חוכמה עם האנשים האלה אני נהנית בכל מקום.

הלובי- רחוב בזל.
הלובי הוא הבר היחיד במתחם בזל וכמו שמו כן הוא, מלא בספות כאילו ישנות בריפוד טאפטי מבריק, מנורות קריאה כאילו משוק הפשפשים ושאר זוטות אופנתיות. במתחם המרכזי בר מלבני סטנדרטי, ולצדו ובמתחם נפרד קטן שלל ספות, שולחנות ושרפרפים. האווירה היא פרווה לחלוטין, אם ברוזה יש אווירת סקס קרירה, שם אין בכלל. לזכותו יאמר שהאווירה שם הרבה יותר נינוחה, יושבי המקום הם באמת דרי הסביבה. המוזיקה כל כך סטנדרטית שלא נראה לי שאני ממש זוכרת מה היה שם חוץ מכמה שירי רוק ניינטיזים רגילים, ערב אחד הם אפילו השמיעו את “היהודים”. אין שם בירת גולדסטר רק טובורג וסטלה והמחירים בכלל די יקרים. אם תזמינו פיצה תראו את השליח מגיע ובידו קרטון לבר שזה קצת ביזארי.
דבר אחד עובד לטובת המקום, וזהו הדבר היחיד שגורם לי לחזור לשם שוב ושוב: הוא קרוב להחריד, הוא כמעט מתחת לבית ובערבים של גשם, עצלנות או סתם דייט אני מוצאת את עצמי שם.

לילי רוז- אבן גבירול מול בזל
לילי מבחינתי היא המנצחת הגדולה של האיזור. בר קטנטן ואינטימי, לדעתי אין שם יותר מ12 מקומות ישיבה על הבר. המויזקה תמיד איכותית ומפתיעה, יש שם בדרך כלל די ג’יי ולא פליי ליסט, זכור לי ערב אחד שהשמיעו רוק משנות החמישים ושירי קברט- היה נפלא.
הקהל שם חביב וידידותי והברמנים בסדר גמור, למרות קוטנו של המקום לפעמים רוקדים שם ונתקעים בברכיים של אנשים הישובים על כיסאות בר, דבר כיפי כשלעצמו. יש שם גולדסטאר לא זולה במיוחד ואין שם “שעה שמחה” אבל אם אני רוצה לשתות בירה ובאמת להסיר ממני את אבק היום לשם אני הולכת.

ארמדילו סרווסה- אבן גבירול בין ארלוזורוב לבן גוריון
הייתי שם רק פעם אחת במין סוג של דייט אז אני עדיין לא יכולה ממש לשפוט, אבל אני פחות אוהבת אותו מארמידלו. אולי זה מין אנטי מובנה אצלי נגד רשתות אבל הוא באמת קצת חסר נשמה, מן העתק יותר מעוצב של הארמידלו באחד העם , גם הקהל נראה יותר מעוצב. הארמדילו החדש יצר סביבו הייפ, אני שונאת ברים שכונתיים עם הייפ, ברור לי שצריך להיות בהתחלה הייפ כדי שיכירו את המקום ואחר כך צפיפות האוכלוסין תרד בהדרגה אבל בכל זאת…
המוזיקה היתה בסדר, במיוחד לקראת הסוף כשהתרוקן הם שמו מן ג’אז של סוף הלילה שהתאים לתחושה הכללית (אולי בעצם יצר אותה). יש שם מבחר מרשים של בירות מהחבית כולל גינס. משום מה אין שם גולדסטאר. עוד לא כל כך ברור לי אם יש שם אווירה פיק אפית לי כי הייתי בהרכב זוגי אבל יש ליה הרגשה שזה קיים שם הרבה יותר מאשר בארמדילו המקורי. אל תבינו אותי לא נכון אני אוהבת אווירה של סקס וזימה אבל בבר השכונתי צריך להיות אלמנט מרגיע ולאו דווקא מרגש.

טוב, חזרתי. עברה תקופה די ארוכה. והדברים מתוך טבעם השתנו.
אני לומדת כבר שנה שנייה פילוסופיה ושנה ראשונה ב”א כללי, שזה בעצם אומר שאני לומדת הכל: היסטוריה, ספרות, היסטריה,מדעי המדינה, כלכלה ומגדר. בעצם אפשר לאמר שלקחתי את השיטה של הקולג’ האמריקאי ועשיתי לה המרה לאוניברסיטה הישראלית.
אני גם מתאמנת בחדר הכושר של האוניברסיטה, שהוא לא מוצלח או נח במיוחד אבל הוא זול, מאד זול.
במלתחות של חדר הכושר הקודם שלי, חוץ מסאונה יבשה, סאונה רטובה וג’קוזי היו גם תאי החלפה פרטיים לביישניות שבינינו. אני מעולם לא החלפתי בגד שם, זה גרם לי להרגיש מטופשת. מצד שני כולנו יודעים שכמה שנתהלך חופשיים ( או שמא עליי לאמר חופשיות ) בעירום במלתחות, תמיד יהיו את הבחורות שמתלבשות “מתחת למגבת” וגם אלו שלא יהיו מודעות תמיד לאיברי גופן, לחלקים שהמגבת מכסה והיכן היא מנגבת. עם כזו אי נוחות תודעתית לא עדיף כבר להיכנס למלתחה פרטית?
הפריווילגיה הזו לא קיימת במכון הכושר של האוניברסיטה, מי שרוצה להחליף באופן פרטי יכולה לעשות זאת בתא השירותים הקטן והמעופש, אני עוד לא נתקלתי בנשים שעשו זאת. נדיר למצוא בחורות ערומות מהלכות באופן חופשי לגמרי במלתחה/מקלחת הקטנה. גם אלו שכן, ואני ביניהם, לא ירגישו בנח וימהרו להתלבש או לפחות לעטות על עצמן חזייה ותחתונים כמה שיותר מהר.
בשבוע שעבר הגעתי לחדר כושר בדיוק כשנגמר שיעור שחייה לנערות בגילאי 12-13, הן נכנסו כולן למקלחות ויצאו משם ערומות לחלוטין, ברובן פשטו ניצנים של התבגרות מינית ולמרבה פליאתי, הן לא מיהרו להתכסות, הן הסתובבו ערומות, מפטפטות באופן מאד נינוח, אחת מהן עם שיער ערווה כבר מלא, עמדה עם גבה אל הקיר וייבשה את שיערה. אני מוכנה להישבע שהיא הייתה מלאה גאווה בסימני הנשיות שלה שהקדימו את כולן. אף אחת מהן לא הייתה רזונת ולאף אחת מהן לא היה גוף נשי לחלוטין אבל בכל זאת הן היו בוגרות כמו נשים קטנות ומשוחררות עם גופן כמו ילדים, או מבוגרים בחוף נודיסטי.
המחזה הזה, שאני נחשפתי אליו במשך כמה דקות גרם לי לתהות, מתי איבדנו את זה? את השלמות עם גופינו, הנינוחות שבעירום פומבי (עם אותו מין כמובן). איפה התחיל התהליך שגרם לנו להרגיש אשמה נוראית עם כל קילוגרם עודף, עם כל סימן צלוליט, כל דבר שסוטה מהדמויות המרוטשות הנפוצות בתרבות היופי המודרנית. אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי בנח עם הגוף שלי, כל כך בנח שלא עלה בדעתי שיכולה להיות בעיה, קל וחומר בעיה שמובילה למחלות נפשיות.
אני מניחה שאצלי זה התחיל בגיל 13, התפתחתי מאוחר, והתביישתי שעוד לא צמחו לי ניצני שדיים כמו לשאר הבנות בכתתי.חוסר היכולת לעמוד בסטנדרט החברתי, ההרגשה שהגוף שלנו צריך להיות דומה לכל הגופים סביבנו היא זו שגורמת לאי נוחות. הפער בין מה שאני למה אני אמור להיות.
אנחנו אנשים כל כך שונים, הרי אף אחד לא חושב שצריך להיות לו אופי כמו של חברו, אנחנו אוהבים להיות שונים ומיוחדים ובעלי קווי אישיות מובהקים, ואישיות כמו שכולנו יודעים מורכבת גם מצדדים יפים יותר ויפים פחות. אז למה, אם כך, אנחנו שואפים אל אותה שבלונה פיזית? למה כולנו רוצות להיות שדופות, חלקות, עם חזה גדול ומותניים צרים?
מה יש במימד הפיזי שבשונה מהמימד הנפשי גורם לנו לרצות להיות דומים?
את אותה הנינוחות שמצאתי בנערות הצעירות אני רואה לעיתים גם אצל הנשים המבוגרות, נשים אחרי לידה, עם שומן צלוליט וצלקות, נשים שלכאורה רחוקות יותר מהאידאל הרווח, מרגישות יותר בנח עם עירומן מנשים צעירות. אולי אחרי כל כך הרבה שנים באותו גוף, אחרי כל כך הרבה טרנספורמציות הן התרגלו אליו, אולי הן מרגישות שבגילן פחות מצופה מהן להיות אותה “הכוסית” מהמגזין ואולי, הן גדלו בדור שונה שלא העלה למזבח את פולחן הגוף הבלתי אפשרי.

כל הבעיות שהיו לי עם עירום נפתרו אחרי ביקורי הראשון בחוף נודיסטי, ההבנה שגוף זה גוף זה גוף והוא שונה אצל כל אחד. ההתהלכות העירומה על החוף, אחרי שמסננים קיבעונות חברתיים, היא הרבה יותר טבעית מבגדי לייקרה לא נוחים ומגוחכים.
הלוואי וכולנו היינו נודיסטים, אם לא מבחינת טקסטיל, לפחות מבחינת תפיסה.