חבל שאי אפשר ללכת עירומים (במלתחה)
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שני, 5 פברואר 2007 בשעה 21:01
טוב, חזרתי. עברה תקופה די ארוכה. והדברים מתוך טבעם השתנו.
אני לומדת כבר שנה שנייה פילוסופיה ושנה ראשונה ב"א כללי, שזה בעצם אומר שאני לומדת הכל: היסטוריה, ספרות, היסטריה,מדעי המדינה, כלכלה ומגדר. בעצם אפשר לאמר שלקחתי את השיטה של הקולג' האמריקאי ועשיתי לה המרה לאוניברסיטה הישראלית.
אני גם מתאמנת בחדר הכושר של האוניברסיטה, שהוא לא מוצלח או נח במיוחד אבל הוא זול, מאד זול.
במלתחות של חדר הכושר הקודם שלי, חוץ מסאונה יבשה, סאונה רטובה וג'קוזי היו גם תאי החלפה פרטיים לביישניות שבינינו. אני מעולם לא החלפתי בגד שם, זה גרם לי להרגיש מטופשת. מצד שני כולנו יודעים שכמה שנתהלך חופשיים ( או שמא עליי לאמר חופשיות ) בעירום במלתחות, תמיד יהיו את הבחורות שמתלבשות "מתחת למגבת" וגם אלו שלא יהיו מודעות תמיד לאיברי גופן, לחלקים שהמגבת מכסה והיכן היא מנגבת. עם כזו אי נוחות תודעתית לא עדיף כבר להיכנס למלתחה פרטית?
הפריווילגיה הזו לא קיימת במכון הכושר של האוניברסיטה, מי שרוצה להחליף באופן פרטי יכולה לעשות זאת בתא השירותים הקטן והמעופש, אני עוד לא נתקלתי בנשים שעשו זאת. נדיר למצוא בחורות ערומות מהלכות באופן חופשי לגמרי במלתחה/מקלחת הקטנה. גם אלו שכן, ואני ביניהם, לא ירגישו בנח וימהרו להתלבש או לפחות לעטות על עצמן חזייה ותחתונים כמה שיותר מהר.
בשבוע שעבר הגעתי לחדר כושר בדיוק כשנגמר שיעור שחייה לנערות בגילאי 12-13, הן נכנסו כולן למקלחות ויצאו משם ערומות לחלוטין, ברובן פשטו ניצנים של התבגרות מינית ולמרבה פליאתי, הן לא מיהרו להתכסות, הן הסתובבו ערומות, מפטפטות באופן מאד נינוח, אחת מהן עם שיער ערווה כבר מלא, עמדה עם גבה אל הקיר וייבשה את שיערה. אני מוכנה להישבע שהיא הייתה מלאה גאווה בסימני הנשיות שלה שהקדימו את כולן. אף אחת מהן לא הייתה רזונת ולאף אחת מהן לא היה גוף נשי לחלוטין אבל בכל זאת הן היו בוגרות כמו נשים קטנות ומשוחררות עם גופן כמו ילדים, או מבוגרים בחוף נודיסטי.
המחזה הזה, שאני נחשפתי אליו במשך כמה דקות גרם לי לתהות, מתי איבדנו את זה? את השלמות עם גופינו, הנינוחות שבעירום פומבי (עם אותו מין כמובן). איפה התחיל התהליך שגרם לנו להרגיש אשמה נוראית עם כל קילוגרם עודף, עם כל סימן צלוליט, כל דבר שסוטה מהדמויות המרוטשות הנפוצות בתרבות היופי המודרנית. אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי בנח עם הגוף שלי, כל כך בנח שלא עלה בדעתי שיכולה להיות בעיה, קל וחומר בעיה שמובילה למחלות נפשיות.
אני מניחה שאצלי זה התחיל בגיל 13, התפתחתי מאוחר, והתביישתי שעוד לא צמחו לי ניצני שדיים כמו לשאר הבנות בכתתי.חוסר היכולת לעמוד בסטנדרט החברתי, ההרגשה שהגוף שלנו צריך להיות דומה לכל הגופים סביבנו היא זו שגורמת לאי נוחות. הפער בין מה שאני למה אני אמור להיות.
אנחנו אנשים כל כך שונים, הרי אף אחד לא חושב שצריך להיות לו אופי כמו של חברו, אנחנו אוהבים להיות שונים ומיוחדים ובעלי קווי אישיות מובהקים, ואישיות כמו שכולנו יודעים מורכבת גם מצדדים יפים יותר ויפים פחות. אז למה, אם כך, אנחנו שואפים אל אותה שבלונה פיזית? למה כולנו רוצות להיות שדופות, חלקות, עם חזה גדול ומותניים צרים?
מה יש במימד הפיזי שבשונה מהמימד הנפשי גורם לנו לרצות להיות דומים?
את אותה הנינוחות שמצאתי בנערות הצעירות אני רואה לעיתים גם אצל הנשים המבוגרות, נשים אחרי לידה, עם שומן צלוליט וצלקות, נשים שלכאורה רחוקות יותר מהאידאל הרווח, מרגישות יותר בנח עם עירומן מנשים צעירות. אולי אחרי כל כך הרבה שנים באותו גוף, אחרי כל כך הרבה טרנספורמציות הן התרגלו אליו, אולי הן מרגישות שבגילן פחות מצופה מהן להיות אותה "הכוסית" מהמגזין ואולי, הן גדלו בדור שונה שלא העלה למזבח את פולחן הגוף הבלתי אפשרי.
כל הבעיות שהיו לי עם עירום נפתרו אחרי ביקורי הראשון בחוף נודיסטי, ההבנה שגוף זה גוף זה גוף והוא שונה אצל כל אחד. ההתהלכות העירומה על החוף, אחרי שמסננים קיבעונות חברתיים, היא הרבה יותר טבעית מבגדי לייקרה לא נוחים ומגוחכים.
הלוואי וכולנו היינו נודיסטים, אם לא מבחינת טקסטיל, לפחות מבחינת תפיסה.
7 תגובות
קטגוריות: Uncategorized
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg