מועדון ארוחת הבוקר
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום חמישי, 21 יולי 2005 בשעה 01:48
חם כל כך חם, אני יכולה להרגיש טיפות זיעה גולשות אל אפי, לחיי, צווארי רטוב. פעמיים הרגשתי היום ככה בנסיבות שונות. אני חוזרת עכשיו ממסיבה.
כשחבר שלי הקפיץ אותי מהעבודה הוא הזכיר שחבר שלו מארגן היום מסיבה בברקפסטקלאבבב המועדון החדש ברוטשילד. נורא רציתי לצאת ולהתאוורר וגם לראות את המקום שכבר קראתי עליו המלצות ב"טייפ אאוט".
הוא היה עייף ולקראת שינה אבל בגלל שנורא רציתי יצאנו. נכנסו, המקום היה חצי מלא.
על הבר כשבאתי להזמין בירה, חייך אליי פרצופה של חנה לסלאו, התבלבלתי לרגע, הדמות המטורפת מהשיר שלנו בצבצה בתודעתי, רגע לאחר מכן הציל אותי פרצופו של הברמן שהיה מדריך שלי בזמ.ן אמיתי (שמברמן גם במקסים בליין של הפטיש בימי ששי).לידו עמדה אנה שחורת השיער מפרוייקט Y הפתטי. הוא הביא לי טובורג.
הלכנו לרחבה, יותר נכון הלכתי וחבר שלי נסחב אחרי. המוזיקה היתה מגניבה לאלה: שילוב של גרוב, ג'אז, מוזיקה שחורה, אלקטרו והאוס. נשמע מוזר וכך גם היו הטיפוסים. חבר שלי נשען על הקיר. זה נורא מבאס אותי שאין לי חבר שאוהב לרקוד. התחלתי לרקוד לבד. בהתחלה בתנועות קטנות ניסיתי למצוא את המקום שלי לבד על הרחבה. לאט לאט עם הבירה והמוזיקה התחלתי לזרום. חבר שלי התיישב על כסא. ענטזתי לעבור מדי פעם אבל הוא לא ממש הגיב מבטו היה נעוץ באנשים אחרים וזה כל כך עצבן אותי, גם ככה אני פה רוקדת לבד אז אפילו כשאני עושה לעברו תנועות הוא בקושי מגיב. נזכרתי כמה כיף היה לי כשרק עברתי לתל אביב, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע לבד לרקוד אבל אז זה היה אחרת, יכלתי לרקוד עם בחורים, להכיר אנשים, להתחרמן קצת על הרחבה. לבד, אבל עם החבר זה באמצע וזה מתסכל נורא.
פגשנו שם איזה בחור שהיה במסיבה ביום ששי שלא הכרנו לפני כן. הוא קנה לי בירה, בחור אחר דאג לי לאספקה חוזרת של סיגריות ואמר לי שהוא אוהב אותי. מעניין על מה הוא היה…
היה כיף, אבל כשאתה מוקף באנשים ובבן זוג ואתה עדיין מרגיש לבד זה מרגיש נורא.
כאילו שלא יעזור כלום תמיד תהיה לבד. ואולי אני באמת חיה יותר מדי בחללית הפרטית ובעולם הפרטי שלי מפרקת הכל לחלקיקים דימויים ומחשבות. יותר מדי עסוקה בלראות מאשר להיות.
העניין היא שהבדידות הזו לא עוברת, היא כאילו נטועה בי בהוויה שלי. יושבת שם כחלק בלתי נפרד מהישות שלי.
היום לפני העבודה וגם אתמול נכנסתי שוב לבולמוס אכילה, כאילו מתג השובע נסגר וכדי לפצות על מיני דברים אני אוכלת בלי הפסקה, אני פשוט עסוקה כל הזמן במה להכניס לפה וזה מסוכן נורא. כבר עברתי תקופת בולימיה בגיל 17 ואני יותר לעולם לא אקיא, מה שנשאר זה רק להשמין. ורק לפני חודש רזיתי שוב לממדים משביעי רצון.
בעבודה היום, תפקדתי טוב אבל אני עכשיו יודעת שהעבודה הזו היא הרבה מתחת לכישוריי. עם כל הכבוד ליוצאי הצבא האלה.
אני מרגישה שאני קצת גדולה עליה מצד שני זה ההכנסה שיש לי עכשיו ואני צריכה להסתפק במה שיש באותו רגע.
אני נורא מתוסכלת מהבאלגן ששי לי עם הקבלה לאוניברסיטה, מזה שאני כבר חודשיים מחפשת אוטו ועם זה שמצד אחד אני רוצה יותר חיי חברה ומצד שני אני מעדיפה להיות לבד. עם המוזיקה שלי הספרים שלי והסרטים שלי.
אני מרגישה ששום דבר לא הולך לא לפה ולא לשם אני כמו בחור שחור קיומי ששואב אותי פנימה לתוך עצמי, לתוך בליסה ולתוך חוסר מעש.
אני נורא מתוסכלת מהמקום בו אני עומדת עכשיו ואני צריכה למצוא דרך לצאת מזה.
העניין הוא שכשעבדתי במקום העבודה הקודם הרגשתי כל כך טוב ועצוב שמצב הרוח שלי כל כך תלוי בגורמים חיצוניים כמו עבודה.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.