מרווח זמני
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום רביעי, 3 אוגוסט 2005 בשעה 04:28
אתמול. כמו
שקורה בדרך כלל אחרי ימים רעים. יצאתי עם חברה לסיבוב ברים. התחלנו בסצ'מו,
ואיכשהו התגלגלנו לגולדן בר ומשם אני כבר לא זוכרת. היה נחמד. מן ערב נשים כזה
זכיתי לפרוק בפניה את התסכולים שלי על בן זוגי, שכמובן איכשהו הצליח לעצבן אותי
שוב עד סוף הערב. (הוא קרא לי חוצפנית כששאלתי אם בא לו להקפיץ אותי חזרה הביתה).
קמתי בצהריים
והלכתי לעבודה, הפתעה הפתעה, גם בבר החדש אני מאד לא נהנית, אני לא אוהבת את
הצוות, את התפקיד שלי ואת המוזיקה. (יש קריוקי למען השם)
לפחות שם
הטיפים טובים והבוס נחמד אז איכשהו זה סביל.
עכשיו יש לי
שתי עבודות שאני לא אוהבת. מצוין.
מתחילים איתי
שם בלי הפסקה, ברמת המרגיז. אני אומרת שיש לי חבר למרות שזה יפגע לי בטיפ בסוף.
הברמנית השניה פשוט לוקחת מספר טלפון מהם ואולי זה יותר חכם אבל אני לא מסוגלת
להשלות אנשים.
אני עבדתי
מחמש אחה"צ עד ארבע בבוקר וברבע לשבע, עוד שעה וחצי, אני מתייצבת בעבודה
השנייה עד ארבע אחה"צ. אני כנראה מטורפת.
הכל אצלי כל
כך קיצוני. החל ממצבי הרוח עד לפעילות. או שאני מתבטלת קליל או שאני פעילה יותר על
המידה.
או שאני
אוכלת כמו בהמה או שאין לי תאבון. או שאני מיואשת או שאני אופטימית חסרת תקנה. וזה
יכול להיות בהפרשים של יום עד שבועות.
החיים שלי
נראים כמו אוקיינוס בלתי צפוי ומלא רוחות וגלים.
המחשבה על זה
נחמדה, אולי לפחות לא משעמם לי. אבל לפעמים נמאס לי. אני רוצה להיות בקו האמצע.
להיות אדם ממוצע שחי חיים ממוצעים ומגיע להישגים ממוצעים. הרי בשביל מעבר. לאן
בסוף זה הולך? הרי זה כבר ידוע שהאושר לא תלוי בהישגים בכסף או אפילו באהבה. אני
מנוחה שהאושר מבחינתי הוא סוג של קבלה והבנה שלך ושל הצרכים האמיתיים שלך.
הבעיה היא
כשאתה דואג רק לצרכים שלך, אתה כמעט תמיד פוגע במישהו בסביבה שלך. אז איפה מוצאים
את האיזון הזה? ואם בכלל חשוב למצוא את האיזון הזה…
נורא בא לי
לחזור לגור לבד.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg
אין תגובות.