נכתב על-ידי Compulsive ביום יום חמישי, 10 נובמבר 2005 בשעה 22:29
אני עייפה. אין לי כח לכלום. בשוע שעבר התחלתי לעבוד בחנות ספרים בנתב"ג. זה היה סיוט. משמרות של 16 שעות ביום, עם הפסקה באמצע, הסעות שמבריזות, שעמום נוראי והכי גרוע להמליץ רק על ספרים שמקבלים עליהם עמלה, ספרים שאני לא הייתי נוגעת בהם.
ספרים ואלכוהול הם שניים מהדברים שאני הכי אוהבת בחיים ובעוד כל אלכוהול הוא אלכוהול טוב. בנוגע לספרים זה רחוק מלהיות ככה. אחרי שכמעט קרסתי, הברזתי ממשמרת ועזבתי. לפחות הספקתי לקרוא שני ספרים מהספרייה של העובדים.
יש לי מחשב נייד חדש והוא כזה חמוד, כסוף כזה למרות שהוא קצת גדול. קצת גדול מכדי לקחת אותו איתי לאוניברסיטה. חוצמזה נראה לי שאני מעדיפה דף ועט
לאט לאט אני מכירה אנשים ובינתיים יש לי מספר טלפון של אדם אחד לפחות מכל הקורסים שזה פרקט, מעבר לזה שזה נחמד.
היום לראשונה בקריירה האוניברסיטית הצעירה שלי , נמרחתי על הדשא תחת קרניה השוזפות של השמש וקראתי ספר לא לימודי.
היה מאד נחמד, הציפורים צפצפו, החתולים עקבו אחרי יושבי הדשא מצפים לאוכל ואם לא הייתי נשואה בטוח הייתי עושה שם עיניים למישהו.
הבנתי שזו יתרונו הגדול של הקמפוס. הבטלה על הדשא. שעות חלון רבות עוד אעביר שם. בינתיים אני חוזרת לעסקי הברים, השכר מפתה מדי..
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום רביעי, 2 נובמבר 2005 בשעה 01:37
את הספורט של הבוקר אני עושה במדרגות של תחנת הרכבת הצמודה לאוניברסיטה. יחד עם הריצה לאוטובוס המעבורת, אני חושבת שזו פעילות אירובית מתונה ומאומצת.
ארוחת הבוקר שלי כללה תזונה מאוזנת של קפאין וניקוטין ואת הקלמנטינה שהיתה לי בתיק, לא היה לי כח לקלף. ממתי פרי הדר הולך עם קפה?
אני אוהבת את הדקות הארוכות בהן חדר ההרצאה מתמלא לאט לאט והופך לאולם גדוש בתלמידים. את הצחוק הכללי הנשמע לאחר משפט שכנראה לא היה אמור להיות מצחיק ואת הפרצוף הספק נוזף, ספק נעלב, ספק מבולבל של המרצה המצחיק בעל כורחו.
יש אנשים שמרגע בו הם מתיישבים מתחילים לסרוק את החדר מלמטה למעלה, מחפשים, אולי, פרצוף מוכר, משביעים את יצר הסקרנות שלהם, מעבירים את הזמן הנותר עד תחילת השיעור.
אני אוהבת את העובדה שאני לא מכירה אף אחד. הכל חדש, בתולי, נקי. בלי קשרים חברתיים, בלי מחויבויות, בלי מורכבות.
יש במקום הזה אוסף מושלם של ניגודים. אני עדיין לא החלטתי מאילו צדדים אני נהנית. והשעות שיכולות לעבור ביעף, פתאום נתקעות. יש לי תוכנית ברורה שמלווה בניחוח לוואי של פחד מכישלון.
כבר הגיע הזמן להבין שהכישלון הוא לא סופי. שתמיד אפשר לנסות שוב ושזמן ההספק לא חשוב, כלומר להאמין שדברים מגיעים בזמנם.
זוהי דרך מחשבה מאד נוחה. היא יכולה להקל על חרדות, שקרית ככל שתהיה. וכמו שאנשים אחרים מאמינים באלוהים, אני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף. אולי לא בצורה שאני רוצה שהם יסתדרו, אבל יסתדרו באופן משביע רצון, או באופן טוב.
כל כך ברור לנו לפעמים מה טוב לנו או מה אנחנו צריכים שאנחנו שוכחים שקיימות אפשרויות אחרות, שיש אלטרנטיבות לא פחות טובות. אנחנו בוחרים לעצמו מטרות ומתמקדים בהם ומתמקדים בהם. מתוך שיקולים מעשיים, בגלל הפחד מההימור…
לא גדולות מצפות לי בשנים הבאות, אלא ניצחונות קטנים. אני, כמעט כמו דון קישוט, נלחמת בהרגלים הרעים שלי ומקווה שחרב הרצון שלי תהיה מספיק חזקה כדי לנצח את תחנות הרוח המונעות מכח ההרגל.
כמה חזק הוא, הכח הזה המונע באופן שקט ושיטתי. גלגלים משומנים היטב שנעים מכח תנועתם. אין בהם חריקות, לא דרוש כח רב. המנגנון מעוצב לגמרי. אם אהיה נאמנה לעצמי בחצי ממידת המסירות של סנצ'ו פנצ'ו אני מאמינה שאצליח.
קטגוריות: ראשי