ללא תכלית בתחתית
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 28 ינואר 2006 בשעה 04:04
אין לי איך
להסביר את זה אולי זה החורף. אולי זה מוות שעוד שולח אליי גרורותיו ממרחק הזמן
וההשלמה.
אני נוחה
לבכות. מאד נוחה לבכות, מספיק קטע מרגש בסרט כדי שאפרוץ וארגיש את הכאב מתכווץ
במרכז חזי.
אני מבודדת
את עצמי. כמה שאפשר לבודד את עצמך כשיש לך חבר ושתי חברות. האמת שזה מספיק לי.
אני קוראת
הרבה ספרים, בעיקר באנגלית, עכשיו, אולי כי כל העברית שאני קוראת מוקדשת
לפילוסופיה.
מן דרך
להפריד בין קודש לחול.
אני כותבת
המון בתקופה הזו בעיקר בשיעורים משעממים או אחרי שמשהו שקראתי מעורר בי רטט.
החברות שלי
עם נ' מאד טובה לי, סוף סוף יש מישהו שאי יכולה לחלק איתו חוויות מספרים, מסרטים
ממוזיקה שאני אוהבת. מישהו שאני יכולה
להקריא לו את הברים שאני כותבת ולשמוע ביקורת טובה.(ולא: יפה, את מוכשרת)
מישהו שאומר
לי שאני משוררת. אני יודעת את זה כבר מזמן, אני חושבת שבגלל זה הפסקתי להקריא,
כאילו כבר הבנתי שאין לי אתגר. ברב המקומות שהקראתי בהם הייתי הכי טובה או שלפחות
נתתי את השואו הכי טוב.
ועדיין
באירועי תרבות פעמים שואלים אותי זרים אם אני מקריאה היום וזה די מרגש אותי. כאילו
יש לי קהל מאזינים.
פעם רציתי
לפרסם ספר, מצאתי בית הוצאה שהיה מעוניין הכל, אבל היום כאילו מספיק לי שמישהו אחד
קורא ואני באה על סיפוקי. משהו בדרייב שלי השתבש.
אני מנסה
להתרכז בלימודים, ללמוד טוב, לסיים את התואר הזה בהצטיינות, לעשות משהו כמו שצריך
ועד הסוף לשם שינוי. אם יש דבר אחד אני מאמינה בו זה האינטלקט שלי, ומנגד העצלות
שלי מתעלה עליו כמעט תמיד.
אני מרגישה
סוג של ריקנות, אבל זו לא באמת ריקנות כי בפנים יש ליבה ,משהו שגועש ורוחש בשקט.
כמו מערבולת בים שקט ביום אפרורי.
אני לא מנסה
לגעת במקום הזה כי זה מפחיד אותי. מפחיד אותי לגלות מה יש שם? אולי עצב, אולי
טירוף, אולי ספק גדול בעצמי.
ומזה אני
מנסה להימנע, מניתוח עצמי כי שום דבר טוב לא יוצא מזה.
סיימתי אתמול
את הספר almost transparent blue של ריו מורקאמי, היה שם קטע שהם נוסעים מסוממים
בתחתית. הקטע הזה הזכיר לי חוויה שעברה עליי בברלין, רציתי לכתוב על הטיול הזה כאן
בבלוג ואני זוכרת שהטיוטה נמחקה לי. אז אני אכתוב על הטיול בכל זאת כאן, רק מזוית
קצת אחרת
ברכבת התחתית
בברלין, מגן החיות לאנטנת הטלויזיה
אנחנו
מתגלגלים, עוד שיכורים מהלילה.
הפנים
הגרמניות האדמדמות מביטות בי
ואני מרגישה
כמו עכברוש שיכור בתוך מחילה שלא נגמרת.
הקרון מתנדנד
קדימה ואחורה ובטני מטלטלת איתו.
אני מרגישה
את פני מאדימות מהקור והשיכר.
הקור חודר
שכבות, מעלים צעיפים וכפפות
ואני מתפשטת,
כל כך חם לי.
אני בכלל
תיירת מאנטארטיקה, הקור שלכם קטן עלי.
תנעצו בי
מבטים כשאשב בחולצה דקה.
איפשהו במוח
קול אומר לי שזה רק כלי הדם שמתרחבים
שבעצם לגוף
שלי קר מאד.
אבל אני
לא מרגישה את הקור, ולא את הקולות
שלוחשים לי.
חייבים להגיע
לצ'ק פוינט צ'רלי, חייבים לאכול, אולי עוד בירה.
הנסיעה
מסתיימת ואנחנו עולים במעלית לראש המגדל
אני חסרת
מנוחה, הצלחת העגולה עושה לי בחילה,
לחץ האויר
מסחרר אותי. מבט חטוף ולברוח, למצוא שירותים
במכון סניטרי
גרמני, בין שירותים מחוטאים ומקלחת למטייל
אני מקיאה את
נשמתי ומרגישה את עיניי מתגלגלות לאחורי ראשי.
כמה כיף
להקיא במכון שירותים מבהיק מניקיון.
במראה עיני
מאבדות את הגבול בין השחור לאפור והרקע הלבן מרושת
בקווים אדומים.
הקלה מעטה
מתפשטת, עכשיו נלך לאיבו במזרח גרמניה, בין בנינים
אפרוריים
נטולי זהות.
0 תגובות
קטגוריות: ראשי
- שלח אל
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg