שם שנון לבלוג

אתמול. כמו
שקורה בדרך כלל אחרי ימים רעים. יצאתי עם חברה לסיבוב ברים. התחלנו בסצ'מו,
ואיכשהו התגלגלנו לגולדן בר ומשם אני כבר לא זוכרת. היה נחמד. מן ערב נשים כזה
זכיתי לפרוק בפניה את התסכולים שלי על בן זוגי, שכמובן איכשהו הצליח לעצבן אותי
שוב עד סוף הערב. (הוא קרא לי חוצפנית כששאלתי אם בא לו להקפיץ אותי חזרה הביתה).

קמתי בצהריים
והלכתי לעבודה, הפתעה הפתעה, גם בבר החדש אני מאד לא נהנית, אני לא אוהבת את
הצוות, את התפקיד שלי ואת המוזיקה. (יש קריוקי למען השם)

לפחות שם
הטיפים טובים והבוס נחמד אז איכשהו זה סביל.

עכשיו יש לי
שתי עבודות שאני לא אוהבת. מצוין.

מתחילים איתי
שם בלי הפסקה, ברמת המרגיז. אני אומרת שיש לי חבר למרות שזה יפגע לי בטיפ בסוף.
הברמנית השניה פשוט לוקחת מספר טלפון מהם ואולי זה יותר חכם אבל אני לא מסוגלת
להשלות אנשים.

אני עבדתי
מחמש אחה"צ עד ארבע בבוקר וברבע לשבע, עוד שעה וחצי, אני מתייצבת בעבודה
השנייה עד ארבע אחה"צ. אני כנראה מטורפת.

הכל אצלי כל
כך קיצוני. החל ממצבי הרוח עד לפעילות. או שאני מתבטלת קליל או שאני פעילה יותר על
המידה.

או שאני
אוכלת כמו בהמה או שאין לי תאבון. או שאני מיואשת או שאני אופטימית חסרת תקנה. וזה
יכול להיות בהפרשים של יום עד שבועות.

החיים שלי
נראים כמו אוקיינוס בלתי צפוי ומלא רוחות וגלים.

המחשבה על זה
נחמדה, אולי לפחות לא משעמם לי. אבל לפעמים נמאס לי. אני רוצה להיות בקו האמצע.
להיות אדם ממוצע שחי חיים ממוצעים ומגיע להישגים ממוצעים. הרי בשביל מעבר. לאן
בסוף זה הולך? הרי זה כבר ידוע שהאושר לא תלוי בהישגים בכסף או אפילו באהבה. אני
מנוחה שהאושר מבחינתי הוא סוג של קבלה והבנה שלך ושל הצרכים האמיתיים שלך.

הבעיה היא
כשאתה דואג רק לצרכים שלך, אתה כמעט תמיד פוגע במישהו בסביבה שלך. אז איפה מוצאים
את האיזון הזה? ואם בכלל חשוב למצוא את האיזון הזה…

נורא בא לי
לחזור לגור לבד.

עבר עליי אחד
הימים הכי גרועים בקיום שלי. לא קמתי לעבודה, חבר שלי פקפק ביכולות המקצועית שלי,
בעבודה שאני שונאת יש עובדת חדשה שאני עוד יותר שונאת, (רוסיה שקוראת לי כפרה
ונשמה) כמעט כמו הלקוחות הישראלים שאני מתעבת.

אני עייפה, נראית
נורא, מרגישה שמנה, העיניים שלי צורבות מדמעות. הכל הולך בכיוונים הפוכים.

היאוש עוד לא
הגיע אליי, אבל עוד כמה ימים כאלה. הייתי אמורה לטוס היום בלילה לחופשה. כמה שזה יכל
היה להיות עיתוי מתאים. בינתיים אני תקועה בשתי עבודות וששה ימי עבודה בשבוע.

נמאס לי בכלליות.
פשוט נמאס. אני רוצה לקבור את הראש שלי בתוך מעיין צלול של מים קפואים, לצאת לתוך נוף
ירוק ושלכוח לשניה כמה העולם הזה מגעיל. כמה החום של תל אביב מהביל ולא לחשוב לשם שינוי,
לאן הכל מוביל.

אני משתגעת ואני
עצובה. אני בוכה וחבר שלי מנסה לחבק, זה לא עוזר. אני רוצה להיות לבד. כתבתי שני שירים
מוצלחים אתמול. אני צריכה להוסיף אותם לכתב העת שלי. אמרת לעצמי שברגע שתהיה לי עבודה
קבועה אני אסיים אותו ואשלח אותו לעריכה לשונית. זה היה לפני חצי שנה.

הכל נראה כמו
הבטחות שלא מומשו , אולי יום אחד אני אהיה הבטחה אחת גדולה ולא ממומשת.

איזה דיכאון.
וקולד פליי ברקע, עם הקול המיילל שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת אותם.

ההייפ יותר מדי
גדול.

ההייפ שלי יותר
מדי גדול. אולי אני רואה בי יותר ממה שאני באמת.

אני כבר לא
יכולה לחכות שיהיה לי אוטו. עכשיו כשהנסיעה לחו"ל שלי נדחתה למועד בלתי ידוע
אני יכולה להשקיע בזה מאמצים. הבעיה היא שכדי למצוא אוטו צריך אוטו. זה המקבילה
ממונעת לכדי להשיג עבודה אתה צריך נסיון.

כל כך חם לי
שאני מתעצלת לנסוע לכל מקום במיוחד כשהאוטו שאני רוצה לראות נמצא בראשון. יש לו
סאן רוף והוא זהוב ועד היום נהגו בו רק נשים שזה סימן טוב.

ממש לא בא לי
לתפוס אוטובוס לראשון, מה גם שאני עובדת השבוע כל יום חוץ מיום ששי.

זה ממש מוזר,
יש תקופות שאני פשוט לא עושה כלום שבוע, מתבטטת בבית ויש תקופות שאני עושה כל כך
הרבה שאני מרגישה שאין לי חיים. אני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שזה מחר יעלה לי,
אני אתעורר מאוחר ולא יהי לי זמן ללכת לחדר כושר. לא הלכתי מיום רביעי שעבר והמנוי
שלי נגמר בעוד שבוע.

צריך לסחוט
את הסוף….

אני עוברת
כנראה להתאמן בהולמס פלייס, הייתי שם, קצת מסריח שם מהבריכה אבל לפחות יש בריכה.

לא הייתי בים
כבר כמעט חודש, מאד נדיר אצלי, החום הזה פשוט בלתי נסבל, אני ממש לא עומדת בו, אני
מזיעה בקלות ובקיץ אני פשוט נוזלת, כלומר טיפות זיעה זולגות על פני.

והשיער שלי
גם נרטב. בקיצור אני גם נראית נורא. אפילו הבוסית שלי העירה לי להגיע קצת יותר
מוקדם לעבודה כדי שאני אספיק להסתדר ולשטוף פנים.

היום היא
ביקשה ממני להיות יותר חברה של הצוות. הברתי לה שיש פערים גדולים במנטליות שלנו,
היא החליטה שאם אני לא אהיה חברה שלהם, יהיה לי קשה להיות הבוסית שלהם.

יש בזה משהו
אבל בכל זאת, פשוט לא בא לי, הם פשוט כל כך משתחררים צבא סתמיים וצפויים, כמו
בתיכון שכולם היו בערך בגילי ולא התחברתי לאף אחד.

מאז שפתחתי
אתה הבלוג הזה אני כמעט לא כותבת, כנראה
שאני פשוט מפרקת את המטענים שלי כאן,, לא שזה דבר רע.

למען האמת זו
הקלה די גדולה.

זה שאני
בעילום שם פוטר אותי מהרבה דין וחשבון. סתם עוד דמות ברשת. אני מתפלאת שמישהו קורא
אותי בכלל.

את מי זה
מעניין?

אני מקשיבה
עכשיו לדיסק Highly Evolved– The Vines

קיבלתי אותו
בארה"ב והוא מצויין.

מתאים באופן
מושלם למצב רוחי.

חבר שלי
מעצבן אותי יורת מיום ליום. מוסר לי דוחו"ת. איך לא סגרתי את המזגן, איך
השארתי אור, איך השארתי בקבוק קולה מחוץ למקרר. אולי אני עוברת למשבר השנה…

אם אני לא
אתחיל ללמוד שנה הבאה אני חושבת שאני אטוס שוב לחו"ל הפעם לעבוד שם. המחשבה
על עוד שנה בארץ די מדכאת אותי. כל כך נהניתי בני יורק. אני כל כך מתגעגעת לחברים
שלי שם.

הכרתי הרבה
יותר אנשים שהתחברתי אליהם שם, מאשר כאן.

יש לי חברה
יחסית חדשה שפגשתי ברוטשילד כשטיילנו עם הכלבות, היא עולה חדשה מאנגליה והיא
מקסימה. במיוחד כשהיא מנסה לדבר עברית עם המבטא הבריטי שלה. חבהר אחרת התקשרה אליי
אתמול אחרי שלא חזרה אליי שבוע והתנצלה בטענה שהיה לה שבוע מטורף. זה לא תירוץ
שעובר אצלי.

לצערי, אין
לי זמן לראות חברות ובחום הזה אני ממש כמעט ולא יוצאת מהבית. אני מקווה שברגע
שיהיה לי אוטו אני אצא יותר, ובכלל אני אצא יותר לבלות קצת בלי החבר. אני מרגישה
שאני צריכה חופשה.