שם שנון לבלוג

היה לי ערב הזוי, הייתי הלומת וויסקי ונינוחה ולראשונה, אולי אולי לראשונה מזה זמן רב, נתתי לצעמי לשתוק, לעכל את המילים לתוך תוכי ולא לתת להם להיזרק לאוויר, לחלל השיחה. היום אני מרגישה שהרעיונות התעברו, התעשרו וגדלו ובמקום הסיפוק הרגעי מביטוי מחשבות חולפות, הקשבתי לפרי מוחם הקודח והלום הוויסקי של בני שיחי.
זה היה מקאלן 10 שנים, הוא היה חזק, כל כך כבד וסגור שגם המים המינרלים לא פתחו אותו, אחרי שתי כוסות נשברתי והעריתי לתוכי ויסקי אירי זול, בשלבים האלו זה יכל היה גם להיות שרף ולא הייתי מרגישה.
דיברנו אל תוך הלילה ושקענו אל תוך הבוקר כבשרקע טום וייטס החליד אל החלל בקולו.

בתחילת הערב הקיוסקאי נתן למ’ שני כדורים צהובים, הוא הוציא אותם מתוך כיס הג’ינס שלו, הקיוסקאי השני פרס בורקס תורכי לריבועים והציע לי חתיכה, זה היה קר בפנים. קנינו “מעיין” ואמרתי לו שאני כותבת שם, הוא שאל איפה ואמרתי לו בעמד’ 63. במחי ניחוש הפכתי ל”מיטל ניסים” ועד עכשיו אין לי מושג אם היה שם שיר טוב. הקיוסקאי אמר שזה נחמד, מעולם לא חשבתי שארכוש בקיוסק שירה וכדורים צהובים.

את זה כתבתי בערך בין הוויסקי השלישי לריבעי:

התקרנפות

בכרטיס קופת חולים חילקנו שורות
של כותנות משוגעים
והם לא אמרו דבר על ההדפסים החדשים
שכיסו את דש חולצתם
הם התקרנפו לתוך עצבותם הבלתי מתורגמת
ונגחו בקרנות החדר,
היכן שנתלו קורי השינה שלא הגיעה אל עצמה.

ולרגע הזמן לא עצר, ולרגע התקליט לא פסק
והרעש הסטטי סטטי סטטי מילא את נפשותינו
האבקה נחה בצלחת קרמית וקצוותיה התקמרו
בהבנה שקטה- שזה מה שצריך להיות

ביום רביעי הייתי במסיבה בברזילי ב1984, לצערי היה ערב אייטיז פלאף ולא אייטיז אפל. פלאף, מסתבר זההאיטיז היורטראשי הנוראי ששלט על רחובות הריקודים, ממדונה ועד וויאג’ וויאג’, אחרי עשר דקות אני וזק נשברנו והלנו לבר ליד, בר עם הופעה חיה של מוזיקה מזרחית. מקום די קטן, בר מצומצם, אנשים מאותגרים אופנתית ומוזיקה מגניבה. היה זמר ואורגנית ששימשה כלהקה ואני, בג’ינס, חולצת טריקו ונעליי גברים התחלתי לנענע כאילו שהאגן שלי מקורו בלבנט ולא בערבות דרום רוסיה. היה מצחיק וכיפי, החוויה כללה הכל הגברים השיכורים שמתחילים להתנגח אחד בשני, נשים בטיית רוקדות על שולחנות, הזמר האורח שמגיע לשיר שיר אחד.
זק, שהוא בכלל זמר בלוז מטקסס אמר שהמקום הזה יותר מזכיר לו את הבית מכל מקום אחר בתל אביב.
בסוף הערב, אחרי שהגברים (וגם זק) הציפו אותי בשוט וודקה וכידוע גברת לא לא מסרבת לוודקה (סוג של נימוס רוסי), ואחרי שרקדתי מול הזמר במרכז מעגל גברים מוחאי כפיים. התחילו שירי הנשמה, המילים אולי פחות מדברות אליי, יש שם יותר מדי אלוהים, אבל הנשמה, הרגש.אני נשבעת שגם אני וגם זק כמעט בכינו.
אחרי שאני וזק רקדנו לצלילי הזמר המזרחי הנוגה קפצנו חזרה לברזילי לקצת מוזיקה אלקטרונית, היינו ארבעה אנשים על הרחבה. אני אוהבת רחבות ריקות של סוף המסיבה.

במהלך ההקשבה לשירים העצובים כתבתי שיר מסרון, זה ז’אנר חדש שממתפתח אצלי. זה התחיל מלכתוב שורות שעלו לי בראש בsms כשלא היתה ליאפשרות לכתוב על דף והמשיך בשירים שלמים ועצמאים שנכתבים בשפה משלהם.

יא אלוקים שלי
עזור לנערה המנומרת לחזור אל חזי
איני יכול לעמוד בזה
המדרכה עקומה
והכאב בבית חזי יוצא בעין שטומה.

האורגנית מנגנת עו*ד והסיטאר מסונתז
אל תפגע בכבודי, הוא נרמס אצל האחר
תן לאבסולוט לזרום ולוריד להשתחרר
ולבעור מבעד למצח שחור.

הערת אגב: אתמול שמתי לב שנערות בבר היו לבושות בכל תכתיבי האופנה: סקיני ג’ינס, טייצים ונעלי בובה שטחות. לפני כשנה וחצי לפני שפשה בכל הארץ זה היה מראה מאד נפוץ בבניין מקסיקו (הפקולטה לאומניות), מה נראה לכם שזה אומר?

לאחרונה עברתי לצפון הישן של תל אביב, ליתר דיוק לאיזור בזל. כן, אני יודעת זה אזור פלצני אבל השותפה של,י שהיא גם חברה טובה, רוצה למצוא בעל עמיד והיא החליטה שהאוכלוסיה באיזור הזה יותר מתאימה לה. אני תמיד רציתי לגור ליד חוף מציצים ובלבי שמורה נוסטלגיה לתל אביב הישנה אז הסכמתי. (וגם בגלל הקירבה לאוניברסיטה).
הדבר הראשון שאני עושה כדי להמתקם במקום חדש, אחרי פריקת החפצים, הוא למצוא את הברים השכונתיים שלי. לבר השכונתי שלי צריכים להיות כמה קריטריונים:
1. צריך להיות שם ברז גולדסטאר ו/או גינס.
2. חייבת להיות “שעה שמחה”, בכל זאת סטודנטית ענייה…
3. המוזיקה צריכה להיות טובה ומקורית, בבקשה בלי פינק פלויד, בוב דילן, נירוונה, בלדות רוק ניינטיזיות, לא שיש לי משהו נגד, גם לי יש את השירים האלו על המחשב וזו בדיוק הסיבה שאני רוצה לשמוע משהו אחר.
a. הווליום צריך להיות ברמה שמאפשרת שיחה.
4. על הצוות להיות נחמד במידה ובשום פנים ואופן לא נחמד מדי, חתיך מדי ושירותי מדי. ואל תשאלו אותי עם “הכל בסדר”, אני על הבר אחרי יום עבודה, (אולי לפני יום עבודה, אולי בלי עבודה) לפעמים הלקוח רק רוצה לשתות את הבירה שלו בשקט.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל אלו קווי המתאר הכלליים. בדרום העיר הברים אהובים עלי הם המנזר, ריף ראף, אברקסס ושאול (שזו בכלל חמרה).

אז אחרי שאני גרה כאן חודשיים, הנה הממצאים מהברים שדגמתי באיזור:

רוזה פארקס- ירמיהו פינת דיזינגוף.
צפוני פלצני מעצבן ומגעיל. האוכלוסיה מונה את אנשי בזל, רמת אביב והרצליה,אני חושבת שזה אומר הכל. אם אנחנו רוצים להימנע מהכללות גיאו-חברתיות נאמר שהמקום מתחזה לבר שכונתי. המוזקה (הרועשת) בו היא רוק ישראלי ישן או סתם רוק ישן וקלישאתי, אין נברשות נובורושיות, עיצוב הבר הכללי שכולל קורות עץ גס על הקיר בהחלט מזמין.. אבל -וזה אבל גדול- תמיד הומה מדי. המקום לא חברותי בעליל חוץ משורת הפיק אפ המזדמנת והאנרגיות שם זועקות- אני פיק אפ צפוני אופנתי, הבחורות המרירות באות בילט אין.
לשם הסתייגות בערב אחד באמת נהניתי שם, הלכתי עם חברים והפכנו את המקום לרחבת ריקודים דיסקו- סליזית כשברקע עיניים פעורות וחיוכים מגחכים של הסובבים. אבל זו לא חוכמה עם האנשים האלה אני נהנית בכל מקום.

הלובי- רחוב בזל.
הלובי הוא הבר היחיד במתחם בזל וכמו שמו כן הוא, מלא בספות כאילו ישנות בריפוד טאפטי מבריק, מנורות קריאה כאילו משוק הפשפשים ושאר זוטות אופנתיות. במתחם המרכזי בר מלבני סטנדרטי, ולצדו ובמתחם נפרד קטן שלל ספות, שולחנות ושרפרפים. האווירה היא פרווה לחלוטין, אם ברוזה יש אווירת סקס קרירה, שם אין בכלל. לזכותו יאמר שהאווירה שם הרבה יותר נינוחה, יושבי המקום הם באמת דרי הסביבה. המוזיקה כל כך סטנדרטית שלא נראה לי שאני ממש זוכרת מה היה שם חוץ מכמה שירי רוק ניינטיזים רגילים, ערב אחד הם אפילו השמיעו את “היהודים”. אין שם בירת גולדסטר רק טובורג וסטלה והמחירים בכלל די יקרים. אם תזמינו פיצה תראו את השליח מגיע ובידו קרטון לבר שזה קצת ביזארי.
דבר אחד עובד לטובת המקום, וזהו הדבר היחיד שגורם לי לחזור לשם שוב ושוב: הוא קרוב להחריד, הוא כמעט מתחת לבית ובערבים של גשם, עצלנות או סתם דייט אני מוצאת את עצמי שם.

לילי רוז- אבן גבירול מול בזל
לילי מבחינתי היא המנצחת הגדולה של האיזור. בר קטנטן ואינטימי, לדעתי אין שם יותר מ12 מקומות ישיבה על הבר. המויזקה תמיד איכותית ומפתיעה, יש שם בדרך כלל די ג’יי ולא פליי ליסט, זכור לי ערב אחד שהשמיעו רוק משנות החמישים ושירי קברט- היה נפלא.
הקהל שם חביב וידידותי והברמנים בסדר גמור, למרות קוטנו של המקום לפעמים רוקדים שם ונתקעים בברכיים של אנשים הישובים על כיסאות בר, דבר כיפי כשלעצמו. יש שם גולדסטאר לא זולה במיוחד ואין שם “שעה שמחה” אבל אם אני רוצה לשתות בירה ובאמת להסיר ממני את אבק היום לשם אני הולכת.

ארמדילו סרווסה- אבן גבירול בין ארלוזורוב לבן גוריון
הייתי שם רק פעם אחת במין סוג של דייט אז אני עדיין לא יכולה ממש לשפוט, אבל אני פחות אוהבת אותו מארמידלו. אולי זה מין אנטי מובנה אצלי נגד רשתות אבל הוא באמת קצת חסר נשמה, מן העתק יותר מעוצב של הארמידלו באחד העם , גם הקהל נראה יותר מעוצב. הארמדילו החדש יצר סביבו הייפ, אני שונאת ברים שכונתיים עם הייפ, ברור לי שצריך להיות בהתחלה הייפ כדי שיכירו את המקום ואחר כך צפיפות האוכלוסין תרד בהדרגה אבל בכל זאת…
המוזיקה היתה בסדר, במיוחד לקראת הסוף כשהתרוקן הם שמו מן ג’אז של סוף הלילה שהתאים לתחושה הכללית (אולי בעצם יצר אותה). יש שם מבחר מרשים של בירות מהחבית כולל גינס. משום מה אין שם גולדסטאר. עוד לא כל כך ברור לי אם יש שם אווירה פיק אפית לי כי הייתי בהרכב זוגי אבל יש ליה הרגשה שזה קיים שם הרבה יותר מאשר בארמדילו המקורי. אל תבינו אותי לא נכון אני אוהבת אווירה של סקס וזימה אבל בבר השכונתי צריך להיות אלמנט מרגיע ולאו דווקא מרגש.

טוב, חזרתי. עברה תקופה די ארוכה. והדברים מתוך טבעם השתנו.
אני לומדת כבר שנה שנייה פילוסופיה ושנה ראשונה ב”א כללי, שזה בעצם אומר שאני לומדת הכל: היסטוריה, ספרות, היסטריה,מדעי המדינה, כלכלה ומגדר. בעצם אפשר לאמר שלקחתי את השיטה של הקולג’ האמריקאי ועשיתי לה המרה לאוניברסיטה הישראלית.
אני גם מתאמנת בחדר הכושר של האוניברסיטה, שהוא לא מוצלח או נח במיוחד אבל הוא זול, מאד זול.
במלתחות של חדר הכושר הקודם שלי, חוץ מסאונה יבשה, סאונה רטובה וג’קוזי היו גם תאי החלפה פרטיים לביישניות שבינינו. אני מעולם לא החלפתי בגד שם, זה גרם לי להרגיש מטופשת. מצד שני כולנו יודעים שכמה שנתהלך חופשיים ( או שמא עליי לאמר חופשיות ) בעירום במלתחות, תמיד יהיו את הבחורות שמתלבשות “מתחת למגבת” וגם אלו שלא יהיו מודעות תמיד לאיברי גופן, לחלקים שהמגבת מכסה והיכן היא מנגבת. עם כזו אי נוחות תודעתית לא עדיף כבר להיכנס למלתחה פרטית?
הפריווילגיה הזו לא קיימת במכון הכושר של האוניברסיטה, מי שרוצה להחליף באופן פרטי יכולה לעשות זאת בתא השירותים הקטן והמעופש, אני עוד לא נתקלתי בנשים שעשו זאת. נדיר למצוא בחורות ערומות מהלכות באופן חופשי לגמרי במלתחה/מקלחת הקטנה. גם אלו שכן, ואני ביניהם, לא ירגישו בנח וימהרו להתלבש או לפחות לעטות על עצמן חזייה ותחתונים כמה שיותר מהר.
בשבוע שעבר הגעתי לחדר כושר בדיוק כשנגמר שיעור שחייה לנערות בגילאי 12-13, הן נכנסו כולן למקלחות ויצאו משם ערומות לחלוטין, ברובן פשטו ניצנים של התבגרות מינית ולמרבה פליאתי, הן לא מיהרו להתכסות, הן הסתובבו ערומות, מפטפטות באופן מאד נינוח, אחת מהן עם שיער ערווה כבר מלא, עמדה עם גבה אל הקיר וייבשה את שיערה. אני מוכנה להישבע שהיא הייתה מלאה גאווה בסימני הנשיות שלה שהקדימו את כולן. אף אחת מהן לא הייתה רזונת ולאף אחת מהן לא היה גוף נשי לחלוטין אבל בכל זאת הן היו בוגרות כמו נשים קטנות ומשוחררות עם גופן כמו ילדים, או מבוגרים בחוף נודיסטי.
המחזה הזה, שאני נחשפתי אליו במשך כמה דקות גרם לי לתהות, מתי איבדנו את זה? את השלמות עם גופינו, הנינוחות שבעירום פומבי (עם אותו מין כמובן). איפה התחיל התהליך שגרם לנו להרגיש אשמה נוראית עם כל קילוגרם עודף, עם כל סימן צלוליט, כל דבר שסוטה מהדמויות המרוטשות הנפוצות בתרבות היופי המודרנית. אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתי בנח עם הגוף שלי, כל כך בנח שלא עלה בדעתי שיכולה להיות בעיה, קל וחומר בעיה שמובילה למחלות נפשיות.
אני מניחה שאצלי זה התחיל בגיל 13, התפתחתי מאוחר, והתביישתי שעוד לא צמחו לי ניצני שדיים כמו לשאר הבנות בכתתי.חוסר היכולת לעמוד בסטנדרט החברתי, ההרגשה שהגוף שלנו צריך להיות דומה לכל הגופים סביבנו היא זו שגורמת לאי נוחות. הפער בין מה שאני למה אני אמור להיות.
אנחנו אנשים כל כך שונים, הרי אף אחד לא חושב שצריך להיות לו אופי כמו של חברו, אנחנו אוהבים להיות שונים ומיוחדים ובעלי קווי אישיות מובהקים, ואישיות כמו שכולנו יודעים מורכבת גם מצדדים יפים יותר ויפים פחות. אז למה, אם כך, אנחנו שואפים אל אותה שבלונה פיזית? למה כולנו רוצות להיות שדופות, חלקות, עם חזה גדול ומותניים צרים?
מה יש במימד הפיזי שבשונה מהמימד הנפשי גורם לנו לרצות להיות דומים?
את אותה הנינוחות שמצאתי בנערות הצעירות אני רואה לעיתים גם אצל הנשים המבוגרות, נשים אחרי לידה, עם שומן צלוליט וצלקות, נשים שלכאורה רחוקות יותר מהאידאל הרווח, מרגישות יותר בנח עם עירומן מנשים צעירות. אולי אחרי כל כך הרבה שנים באותו גוף, אחרי כל כך הרבה טרנספורמציות הן התרגלו אליו, אולי הן מרגישות שבגילן פחות מצופה מהן להיות אותה “הכוסית” מהמגזין ואולי, הן גדלו בדור שונה שלא העלה למזבח את פולחן הגוף הבלתי אפשרי.

כל הבעיות שהיו לי עם עירום נפתרו אחרי ביקורי הראשון בחוף נודיסטי, ההבנה שגוף זה גוף זה גוף והוא שונה אצל כל אחד. ההתהלכות העירומה על החוף, אחרי שמסננים קיבעונות חברתיים, היא הרבה יותר טבעית מבגדי לייקרה לא נוחים ומגוחכים.
הלוואי וכולנו היינו נודיסטים, אם לא מבחינת טקסטיל, לפחות מבחינת תפיסה.