שם שנון לבלוג

שנה חדשה. יש
לי עבודה חדשה. כלבה חדשה ואוטו חדש.

אימצנו את
ניקיי, בוקסרית מדהימה שסובלת מבעיות בריאותיות והזנחה וזקוקה להמון אהבה. קראנו
לה ניקיי על שם ממד הבורסה היפנית בו השקענו כסף ובתקווה, בזכותו נטוס לקובה.

קניתי פיאט
פונטו חמודה ולבנה, הידועה גם בשם פיפי,פיפי הפיאט. בעקבות הכינוי החדש הסיאט של
החבר קיבל את הכינוי בובו. נראה לי שהוא
קצת דלוק על פיפי.

העבודה נחמדה
ובעיקר מתאימה ללו"ז הלימודים שלי.

הלימודים אגב
בסדר. הפילוסופיה במיוחד. שפינוזה למשל. הוא בסדר. החלטנו. אני ונ', חברתי לספסל
הלימודים הוא החתן היהודי המושלם. גם יהודי, גם מלטש עדשות, דהיינו בעל מיקצועו,
וגם פילוסוף מפורסם. הבעיה היחידה שכולם החרימו אותו ואת תורתו וגם עוד פרט קטן-הוא לא בין החיים.

היה לי שבוע
תרבותי משהו. ביום שלישי הלכתי להקרנת הבכורה של פיצ'חזדה: שנת אפס. אני יכולה
לאמר, ללא הסתייגויות שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי. מבחינה תסריט, ויז'ואל
וסאונד. עמיר לב מלווה שם חלק ניכר מן הסרט.(אני חולה על עמיר לב). הסרט פורש מספר סיפורים של אנשים שונים שחולקים קווים
מקבילים, רצופים ומתנגשים. הגיבורה (המשוחקת מעולה) היא אם חד הורית צעירה הנזרקת
מדירתה ונאבקת על קיומה. זוג בורגני עם נשואים מתפוררים. טכנאי סאונד ברדיו,
פנקיסט מזדקן, עיוור הוליסט (מוני מושונוב) ופושע מיסתורי (דן תורן).

הסרט מרגש,
מצחיק, עצוב מקורי ובעיקר כל מה שסרט צריך להיות.

היום ראיתי
את "חרקירי של קובישי. סרט מתח, מעניין. מתקופת "הגל החדש" היפני
שעוסק בנקמת אב את מותו של בנו. הסרט כמובן שחור לבן וכתוביות באנגלית, מה שמקשה
על הצפייה. יחד עם זאת הוא שווה את המאמץ. נחמד להתגנב לסרטים של החוג לקולנוע….

מבחינה
רגשית, אני עדיין באבל. יצאנו בסילבסטר. התחלנו לשתות ב12 בצהריים היינו אצל
חברים, בקפה ברזילי (בחמש אחה"צ!) ובברקפסט קלאב. היה נחמד אבל אני עדיין לא
מוכנה לחגיגות. הכל נראה כל כך מת חיוור ושטחי.

חשבתי לצאת
היום ופתאום הבנתי שאין טעם.

אחרי הקרנת
"שנת אפס" אני ונ' הלכנו לסטאוט.גיליתי ל' את נפלאות הבירה הגרמנית
"ווינשטפן" ואני המשכתי עם הגינס שלי. נכנסו לערב הופעות. היה נחמד. היה
נחמד לשבת ולהעיר הערות על כמה שהם גרועים. לדוגמא:

"אולי כדאי שהיא תלך ללמוד ברימון?"

" לא
חבל על הכסף?"

הופעות הלכו ונהיו גרועות אז החלטנו לפרוש.
השארנו לברמן פסנתר אוריגאמי מנייר וסגרנו את הערב.

אני בכל מקרה
לא יכולה לצאת היום. אני עובדת מחר בבוקר. אני שונאת לעבוד בימי ששי. זה מוציא את
כל העוקץ מהסופשבוע.

לא כתבתי כאן
הרבה זמן, לא היה לי ממש זמן. אני קצת מתגעגעת האמת. אולי אני אצליח שוב להתמיד.

ויש לי גם
מנוי חדש למכון של האוניברסיטה, מקווה שגם שם אני אצליח להתמיד.

הייתי אתמול בספורטק. רצתי ורצתי עד שנתפסו לי ארבעה שרירים ונמתח לי גיד אחד. גם כשאני לא בכושר אני חייבת לתת ספרינטים. זו הרגשת החופש המוחלטת, אתה, המרחבים וכמות הכח המתפרץ בשרירי הרגליים שלך. לעקוף את כולם להיכנס לקצב, להתעלם מהכאבים בצד הבטן בשרירים בגידים עד שאי אפשר יותר, עד שחייבים לעצור, עד שהגוף מסרב להקשיב למח. ואז ללכת עד שהנשימה חוזרת ושוב.

אחרי הספורטק הלכנו לאכול בשיפודי איציק הגדול, השיפודיה הכי טובה בתל אביב לדעתי. לא היה לי תאבון. אצלי זה דבר נדיר. נדיר מאד אפילו. אני אכלנית מטבעי. הסתפקתי בכבד אווז ובקושי נגעתי בסלטים. לא הייתי מסוגלת להנות מהאוכל.

גם היום בצהריים, הלכנו עם ההורים של החבר ל"שאול". שאול זו מסעדה תל אביבית מיתולוגית ברחוב אילת, הלקוחות שם קבועים ושתיינים. יש שם אחלה גולדסטאר מהחבית. היום היה שם אירוע מיוחד, מתי מהחמארה של מתי, הגיע. מי שמכיר יודע שזה ביקור מיוחד. שאול המקורי, שהוא כבר מנוח הסתכסך עם מתי לפני שנים.

מתי איש מבוגר, יש לאמר מזדקן. בשולחן חיכו לו ולפמלייתו שלא היה בה חבר אחד מתחת לגיל 80 בקבוק וודקה, שנעלם תוך זמן לא רב. מספרים עליו, על מתי, שידוע גם בכינויו "מתי המקלל" (אין צורך לנחש למה) שהוא שותה בקבוק וודקה אחד ביום. ממספר הביקורים שלי שם אני נוטה להאמין לזה.

גם שם לא היה לי ממש תאבון הסתפקתי בשתי כוסות בירה, שפונדרה ומעט זנב שור. (כן כן , גם אני עשיתי פרצוף, אבל זה באמת טעים.)

משם נסעתי למספרה, החלטתי שלרגל הלימודים והעבודה החדשה אחדש את מחלפותיי, אני שונאת להסתפר, אני שונאת פנים, אני שונאת טיפוח נשי. מזל שאני אוהבת בגדים, אם לא זה אני בהחלט יכולה לראות שהייתי טיפוס מוזנח לחלוטין. מספיק להתבונן בציפורניי ידי, כסוסות ומלוכלכות כדי להבין שזו לא כוס התה שלי. אולי עכשיו כשאני כבר לא אעשה עוד עבודה שחורה (בבר) הן יראו יותר טוב.

אני הולכת לעבוד בשדה התעופה. אמא שלי נורא שמחה לשמוע. "אולי תמצאי לך איזה איש עסקים עשיר מחו"ל". כרגיל העובדה שיש לי חבר לא מפריעה לה….

אמא שלי אוהבת לשקוע בפנטזיות שידוכים לבת שלה, במיוחד כשמדובר על אנשי עסקיים צעירים ועשירים. פמיניזם? בטח. כשמדובר בי- תשכחו מזה.

קיבלתי מחשב נייד חדש. האמת היא מרב אתחולים למחשב הנוכחי כבר אין לי כח לבנות מחשב חדש. להתקין את כל התוכנות להעביר את המסמכים, שלא לדבר על כמה עשרות גי'גה של מוזיקה, עד שהתרגלתי למחשב המקרטע והחולה הזה, מגיע חדש.

טוב לפחות עכשיו אוכל לגלוש בבתי קפה. בשביל זה בעצם יש מחשבים ניידים, לא?

הייתי חולה כמה ימים. שנינו בעצם. סימן שהחורף מגיע מס' 1: אנגינה. הפסדתי את יום הולדתה השני של האחיינית שלי. אני דודה רעה. סימן שהחורף מגיע מס' 2: עושים פיקניקים ביער.

אני במשא ומתן מתקדם על קניית רכב. אני ממש גרועה בהתמקחות, אני שונאת להתמקח זה נראה לי וולגרי. בשווקים אני אף פעם לא מתמקחת, גם לא כשצריך אני פשוט קונה או לא קונה.

חבר שלי הוא אומן במשא ומתן. במספר הפעמים שיצא לי לראות אותו מתמקח, הוא הוריד את המחיר בדיוק למחיר שאמר שהוא יוריד ואני לא האמנתי. אני חושבת שחסכנו כמה אלפי שקלים בריהוט הבית בזכות יכולות המיקוח שלו.

אני, לעומת זאת נוראית, אף פעם לא בדיוק יודעת מה לאמר וקשה לי להתמודד עם רגשנות וקריאות כמו, "אני ממש מפסיד כסף ככה". יש משהו נורא לא נח בלשוחח על כסף בעיניי. חברה שלי חיייבת לי 1000 ₪ ואני אפילו לא מדברת על זה, זה נראה לי קטנוני ומגעיל. המחשבה שלי היתה שהיא תחזיר לי בעצמה, בלי לדבר הרבה. עברו כבר חודשיים ואני עדיין לא מזכירה את זה.

אני שונאת להתחשבן. עצם זה שיש לי חבר שמתחשבן איתי לפעמים, גורם לי לי לפעמים להתחשבן איתו ואני שונאת את עצמי על כך. אני באמת לא מייחסת לכסף הרבה חשיבות אבל גם מעריכה אותו באותו זמן, זה איזון עדין שלקח לי הרבה זמן לפתח ואני מניחה שהוא יתאזן יותר עם השנים, שיגיע שלב ואני אוכל להתמקח כמו סוחרת ממולחת.

אמא שלי אומרת שאין לנו את זה בגנים, את העסקנות הזו, הכישורים לעסקים. אף אחד בשושלת המשפחה שלנו לא היה סוחר, כולם היו שכירים, חלק פועלים במפעל, חלק רופאים, חלק מרצים אבל אף אחד לא היה עצמאי, משני הצדדים.

אני לא יכולה לדמיין את כל חיי כשכירה כמו ההורים שלי, יש בזה המון הטבות יציבות והנאות כלכליות. אבל לא מתעשרים מזה, לא לוקחים סיכונים, לא עוסקים במשהו שבאמת שייך לך וקרוב ללבך.

אני לא רוצה להתעשר, גם אין בי תאוות בצע, אבל אני יודעת שיום אחד ארצה לראות את עצמי מקימה משהו משל עצמי.

אני כנראה אפשוט רגל.

J

לפחות אדע שניסיתי.

סימן שהחורף מגיע מס' 3: שנת הלימודים מתחילה אוטוטו. ואני מתרגשת, כמעט כמו ביום הראשון לכתה א'.

אני אוהבת התחלות חדשות.

אני גם צריכה למצוא עבודה חדשה, כזו שתשלב עם הלימודים שלי.

כל כך הרבה חידושים בכל כך מעט זמן, לשם שינוי, בא לי קצת יציבות.

בוקר, כלומר
אולי צהריים בשביל אנשים נורמליים, ואני שוב מתעוררת עייפה. אולי אני צריכה להפחית
בכמויות האלכוהול. קצת קשה בעבודה שכל מה שאתה עושה בה זה להתעסק איתו. אתמול אחרי
המשמרת הלכתי עם הבוס שלי לשבת בג'ואיס, אולי המקום הכי סליזי עלי אדמות ישראל.
הוא פשוט במקרה חבר של ג'ואי הבעלים, אז היה נחמד. הייתי על קיבה ריקה וכל הזמן
מילאו לי את כוס הבירה. בסוף עשיתי מעשה שאני לא נוהגת לעשות, השארתי כוס כמעט
מלאה והלכתי. נורא מצחיק המקום הזה על ההתנהגות המצועצעת של הברמנים ובגישתו של "כל
עלוב חיים- מלך”. אומרים שמאז שהחזירים האלו ממשטרת ההגירה גירשו את כל העובדים
הזרים, המקום לא מה שהיה פעם.

טחנתי איזה
סנדביץ' רוסטביף בשדרה וראיתי שם את אחותה הגדולה של חברה שנעלמה לי לדרום אמריקה
וככל הנראה לא מדברת איתי.

יש איזה מן
קטע כזה של אנשים שעשו לך הרבה קטעים מסריחים ושמבחינה אוביקטיבית עדיף לך לשכוח
אותם אבל אתה פשוט אוהב אותם. היינו חברות טובת כל התיכון ולמרות כל המריבות שהיו
לנו… אני עדיין מתגעגעת אליה, אולי זה טיפשי מצדי.

אתמול חבר
טוב של אחי בא לבקר אותי בבר, זה היה נורא נחמד. שנינו נורא מתגעגעים אליו וזה
הזכיר לנו קצת את הבילויים המשותפים שלנו.

לפעמים כל כך
בא לי ללכת לשתות בירה עם אח שלי, הוא מבין אותי באופן גנטי.

עוד דקה אני
יוצאת לעבודה. היום אני לא אשתה בירה.

אחרי כל ההתבכיינות שלי על כמה אני שונאת את
העבודה. אפילו
כשהייתי בחו"ל היו לי סיוטים שאני בעבודה, פשוט להיות בעבודה זה היה
מספיק כדי שזה יהיה סיוט.

היום איזה לקוח היה נורא גס אלי,אז אמרתי לו,
די בצחוק, שהוא חצוף. אז הוא אמר לי "תהיי ילדה טובה ותתנהגי יפה ותשמרי על סבר פנים נעים
או שאני אדאג שתפוטרי . ואת לא תקראי ללקוחות חצוף.. אמרתי לו שהוא לא מפחיד
אותי, וזה נאמר בשיא
הכנות, אפשר לחשוב מה אני כבר אפסיד.

אחר כך הוא הלך לדבר עם המנהלת, ועוד לקחו אותי אחר כך
לשיחה. אמרתי להם שהייתי נוהגת באותה דרך. ושאני אפילו אמרתי לו שיהיה לו
יום יפה במיוחד בסיום השיחה. ושיש גבול לכמה אני יכולה לסגור את הפה.

הם הסבירו לי שיש כאן כאלה אנשים וצריך פשוט
לשתוק לפעמים..

לסבול אנשים נפוחים שחצנים ואפסים כמוהו ועוד
לא לענות להם?

מצטערת זה מעבר לגבול יכולתי יש גבול לכמה אני
יכולה לסבול.

אני ממש הייתי על סף דמעות, איזה ילדה מטומטמת עוד מרצה לי
על התנהגותי, ועוד העירה לי שהגעתי לעבודה בתשע ודקה ולא חמש דקות לפני כשסיימתי
את המשמרת התפטרתי.
אני כבר הייתי ממש עם דמעות בעיניים, לא מהאפס ההוא אלא מזה שבאמת מצפים ממני לסבול יחס כזה, לסתום ת'פה
וכששוביניסט יגיד לי "תהיי ילדה טובה" אני לא אגיב?

ביקשו ממני להישאר עד סוף השבוע והסכמתי, אני ממילא צריכה את הכסף. אבל
ככה יהיה לי יותר קלה למצוא עבודה חדשה, כשהזמן שלי יהיה ]פנוי.

אני ממש מרגישה אבן נגולה מעל לבי, ובקשר
לאידיוט הזה, אם אני אראה אותו עוד השבוע, אני כבר אדאג שהקפה שלו יהיה חרא..

ואם הוא יאיים עלי שוב, אני אגיד לו שלא יטרח
ושכבר התפטרתי כדי שלא אצטרך בכלל לנהל אינטראקציה עם אפסים כמוהו..

אתמול היה
הקש ששבר את גב הגמל. עזבתי את העבודה בבר. חשבתי שאני מסוגלת, אבל אני פשוט לא
יודעת איך לתת שרות לערסים. אני לא מכירה את משחקי הכבוד הפרימיטיביים שלהם, את
היחס המחפיר שלהם לנותני שירות. את חוסר ההבנה לכללי התנהגות ראויים. אני אפילו לא
אפרט מה עברתי אתמול, רק אומר שהגיעו מים עד נפש. אולי הברמנית השניה שגרה בבת ים
יודעת איך להתמודד עם אנשים כאלה אני לא. כשלקוח שואל אותי מה אני רוצה מהחיים שלו
באמת שהמילים נעתקות מפי.

לפני תחילת
העבודה היה לעובדים תדרוך. הבעלים אמר משהו בסגנון, תקפידו בשירות במיוחד אצל
הווסווסים, האשכנזים כי הם לא יוותרו לכם. הייתי קצת בשוק, הסתכלתי מסביב וראיתי
שכל המלצריות עשויות מאותו פס יצור, שחורות קטנות צעקניות וגסות. למעשה מכל הצוות
אני הייתי היחידה ממוצא אשכנזי, דבר של שמתי לב אליו בכלל עד המשפט הזה. הגשתי כמו
בגטו או משהו.

אני יכולה
לאמר שממש הרגשתי פיזית רעה, התכסיתי זיעה קרה והלב שלי דפק. הרגשתי כאילו אני
נמצאת בעולם עם כללים שאני לא מכירה, אומנם בתקופת המרד שלי הייתי הולכת לשבת ולעשן
עם כל מיני ערסים ופרחות כאלה. זה היה בגיל 13, מעולם לא נאלצתי לשרת אותם וגם אז
זה נגמר במכות.

אני מרגישה
הקלה שזה נגמר, וגם שיש לי זמן לנשום ואני לא עובדת בלי הפסקה, רציתי ללכת היום
לים אבל קמתי בשלוש. אולי ביום רביעי. בינתיים אפילו לא לעשות כלום בבית נראה לי
כמו חופשה.

אתמול עבדתי במשך 24 שעות רצופות ללא
שינה. אני יודעת שעשיתי את זה מתישהו אבל שכחתי שתשע שעות מתוכן היו במשרד. הפעם
זה היה בשני ברים. חשבתי שאני אמות, בחמש השעות האחרונות כל שריר בגוף שלי ובמיוחד
ברגליים, שעמדו כל כך הרבה שעות התנפח, כפות הרגליים התנפחו כך שהייתי חייבת
להוריד נעליים לכמה דקות ולקוות שהלקוחות לא ישימו לב (במיוחד לריח) וכמובן שעיקבו
אותי ביציאה ובמקום לסיים בארבע סיימתי בארבע וחצי. היייתי כל כך עייפה שבמקום
להזמין ישר מונית, התיישבתי על ספסל כדי לנוח עוד חצי שעה ועד שתפסתי אחת עברה עוד
חצי שעה. כשסוף סוף הגעתי הביתה ביקשתי מהחבר מסג' ברגליים, הוא טוען שהוא עשה לי
אבל אני נרדמתי כך שלא זכיתי להנות ממנו.

ישנתי 16 שעות ועכשיו באופן נדיר אני
ערה בתשע בבוקר, עוד שתים עשרה שעות אני הולכת שוב לעבודה אבל בינתיים יש לי זמן
לעבוד על פסי השיזוף שלי במרפסת, לקנות קצת אוכל לבית הריק, לבשל לעצמי, וללכת
לחדר כושר, אני מקווה שהשמלה הצמודה שאני אלבש היום תהווה מספיק מוטיבציה להתאמן כמו שצריך. המנוי שלי
נגמר בשבוע הבא. נראה לי שאני אתחיל ללמוד טניס במקום.

לפחות אנסה, גם ככה יש לי מחבט בבית
ומוציאים שם הרבה אנרגיה.

החופשה שלי כנראה נדחתה לאמצע החודש
ואני לא יכולה לחכות, אני כל כך צריכה את ניקוי הראש והגוף הזה.

אני שומעת עכשיו שיו ממש מוזר, ראפ מטאל
פאנק כזה (סטייל limp bizkit) בספרדית
אבל עם מקצב לטיני טהור ברקע. Danzón של Control
Machete. מהשירים
האלה שאין לי מושג איך הם הגיעו לפלייליסט שלי.

עשיתי מקלחת ארוכה
ומרעננת. 16 שעות שינה בתוך פוך לא בדיוק מייצרים ניחוחות רעננים (אני היחידה
שישנה עם פוך גם בקיץ?) ונורא בא לי לחזור לישון אבל אני אכריח את עצמי להוריד את
הכלבה ולעשות קניות כמו בן אדם.

אני כל כך רעבה שאני
יכולה עכשיו לאכול מנה שווארמה בלאפה ולא להרגיש. אבל אני לא אעשה את זה, אני אבשל
היום ירקות וכל מיני אוכל לארנבים כזה. אני מקווה שבסוף העור שלי לא יהפוך לירוק.

אני כבר לא
יכולה לחכות שיהיה לי אוטו. עכשיו כשהנסיעה לחו"ל שלי נדחתה למועד בלתי ידוע
אני יכולה להשקיע בזה מאמצים. הבעיה היא שכדי למצוא אוטו צריך אוטו. זה המקבילה
ממונעת לכדי להשיג עבודה אתה צריך נסיון.

כל כך חם לי
שאני מתעצלת לנסוע לכל מקום במיוחד כשהאוטו שאני רוצה לראות נמצא בראשון. יש לו
סאן רוף והוא זהוב ועד היום נהגו בו רק נשים שזה סימן טוב.

ממש לא בא לי
לתפוס אוטובוס לראשון, מה גם שאני עובדת השבוע כל יום חוץ מיום ששי.

זה ממש מוזר,
יש תקופות שאני פשוט לא עושה כלום שבוע, מתבטטת בבית ויש תקופות שאני עושה כל כך
הרבה שאני מרגישה שאין לי חיים. אני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שזה מחר יעלה לי,
אני אתעורר מאוחר ולא יהי לי זמן ללכת לחדר כושר. לא הלכתי מיום רביעי שעבר והמנוי
שלי נגמר בעוד שבוע.

צריך לסחוט
את הסוף….

אני עוברת
כנראה להתאמן בהולמס פלייס, הייתי שם, קצת מסריח שם מהבריכה אבל לפחות יש בריכה.

לא הייתי בים
כבר כמעט חודש, מאד נדיר אצלי, החום הזה פשוט בלתי נסבל, אני ממש לא עומדת בו, אני
מזיעה בקלות ובקיץ אני פשוט נוזלת, כלומר טיפות זיעה זולגות על פני.

והשיער שלי
גם נרטב. בקיצור אני גם נראית נורא. אפילו הבוסית שלי העירה לי להגיע קצת יותר
מוקדם לעבודה כדי שאני אספיק להסתדר ולשטוף פנים.

היום היא
ביקשה ממני להיות יותר חברה של הצוות. הברתי לה שיש פערים גדולים במנטליות שלנו,
היא החליטה שאם אני לא אהיה חברה שלהם, יהיה לי קשה להיות הבוסית שלהם.

יש בזה משהו
אבל בכל זאת, פשוט לא בא לי, הם פשוט כל כך משתחררים צבא סתמיים וצפויים, כמו
בתיכון שכולם היו בערך בגילי ולא התחברתי לאף אחד.

מאז שפתחתי
אתה הבלוג הזה אני כמעט לא כותבת, כנראה
שאני פשוט מפרקת את המטענים שלי כאן,, לא שזה דבר רע.

למען האמת זו
הקלה די גדולה.

זה שאני
בעילום שם פוטר אותי מהרבה דין וחשבון. סתם עוד דמות ברשת. אני מתפלאת שמישהו קורא
אותי בכלל.

את מי זה
מעניין?

אני מקשיבה
עכשיו לדיסק Highly Evolved– The Vines

קיבלתי אותו
בארה"ב והוא מצויין.

מתאים באופן
מושלם למצב רוחי.

חבר שלי
מעצבן אותי יורת מיום ליום. מוסר לי דוחו"ת. איך לא סגרתי את המזגן, איך
השארתי אור, איך השארתי בקבוק קולה מחוץ למקרר. אולי אני עוברת למשבר השנה…

אם אני לא
אתחיל ללמוד שנה הבאה אני חושבת שאני אטוס שוב לחו"ל הפעם לעבוד שם. המחשבה
על עוד שנה בארץ די מדכאת אותי. כל כך נהניתי בני יורק. אני כל כך מתגעגעת לחברים
שלי שם.

הכרתי הרבה
יותר אנשים שהתחברתי אליהם שם, מאשר כאן.

יש לי חברה
יחסית חדשה שפגשתי ברוטשילד כשטיילנו עם הכלבות, היא עולה חדשה מאנגליה והיא
מקסימה. במיוחד כשהיא מנסה לדבר עברית עם המבטא הבריטי שלה. חבהר אחרת התקשרה אליי
אתמול אחרי שלא חזרה אליי שבוע והתנצלה בטענה שהיה לה שבוע מטורף. זה לא תירוץ
שעובר אצלי.

לצערי, אין
לי זמן לראות חברות ובחום הזה אני ממש כמעט ולא יוצאת מהבית. אני מקווה שברגע
שיהיה לי אוטו אני אצא יותר, ובכלל אני אצא יותר לבלות קצת בלי החבר. אני מרגישה
שאני צריכה חופשה.