נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שלישי, 13 מרץ 2007 בשעה 00:35
יום האשה הבינלאומי הגיע ואני בכלל לא שמתי לב. ראיתי על חנות פרחים שלט קטן בכתב יד "יום האשה היום". מן שלט סמלי לאופן בו הופכים דברים עם פוטנציאל ערכי גבוה לעוד קד"מ. גם חנות פרחים קטנה ושכונתית תפסה את הטריק.
יום האשה האחרון היה מלווה בתסיסה פוליטית ומודעות תקשורתית להטרדות מיניות. בתור סטודנטית שלומדת גם מגדר אני לא יכולה להיות שמחה יותר.
לעיתים אני שוכחת שאני אשה, עצם זה שזה קורה מעיד על איזושהי התקדמות של החברה המערבית, כשהיית במצרים לא יכולתי לשכוח לרגע אחד את המין שלי. למרות שהתלבשתי באופן צנוע הייתי צריכה לאחוז בידו של אחד הגברים שהיו איתי כדי שלא יטרידו אותי, לא שזה מנע את המבטים הפולשניים. בערב האחרון אזרתי אומץ והלכתי לבד ברחוב במשך כחצי שעה, אמרתי לעצמי שזה כמו ללכת בתחנה המרכזית וזה סתם עוד כמה ערסים שצועקים לי, אבל זה לא באמת הרגיש ככה. המבטים אולי היו אותם מבטים והקריאות אותן קריאות אך מה שהיה שונה הוא היכולת שלי, הכח שלי לצעוק: תעוף לי מהעיניים, עזוב אותי בשקט, והשקט הנובע מידיעה שהם לא יעזו לעשות לי דבר.
אני לא זוכרת שאני אשה כשאני הולכת לראיון עבודה, גם לא כשאני כותבת מבחן באוניברסיטה אך הצפייה בנתוני השכר והבכירים במשק מזכירה לי שאני לא שווה, שפוטנציאל השכר של נמוך מראש. כרגע זה לא מדכא אותי, אני בתחילת הדרך ואין לי עוד משוכות גבוהות בעתיד הקרוב מלבד סיום התואר, אבל זה מהדהד שם באחורי ראשי.
הרבה מכרים גברים אומרים עליי "היא חושבת כמו גבר", הם אומרים את זה בקונוטציה חיובית ואני מנסה להבין מה זה באמת אומר. יש בי אלמנטים שלא עונים לסטריאוטיפ הנשי העדין, המתיפייף הפוריטאני, אני בהחלט לא רואה במין איזשהו 'נכס' שאני נותנת ואת ה'כבוד' שלי כמשהו שיש לנצור. בכלל קשה לי עם ההפרדות המגדריות הסטריאוטיפיות האלו.
אני שמתי לב שמאז שהתחלתי לשכב גם עם נשים המיניות שלי השתנתה, אני מוצאת עצמי לפעמים מתייחסת למאהבות כמו אל מאהבים ולהפך ואני באמת חושבת שככה זה צריך להיות. הרי אנשים הם אנשים, אינטימיות זו אינטימיות והדינאמיקה העדינה שמתחוללת במפגש משתנה כל כך בקשרים שונים. אני יודעת שיש פמיניסטיות שנמנעות מלשכב עם גברים כמחאה על הרצח המיני שהם מבצעים בהם כל הזמן (ראו קתרין מקינון) http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=642584&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
אני בהחלט חושבת שזו הגזמה קיצונית ומופרכת .אני, אם כבר, שוכבת עם נשים לא מתוך מחאה על דיכוי נשים אלא מתוך מחאה על הפרדה סטריאוטיפית. מי קבע שאשה צריכה להיות פסיבית, שאשה צריכה להיות המחוזרת שאשה צריכה לשכב עם גברים?
אני חושבת שאחת הבעיות הבסיסיות שלא עסקו בהן בעקבות משפטו של רמון היא הגבר כמחזר, מצפים מהגבר שיזום, הוא אמור לנחש או להרגיש מתי הוא רצוי. אף פעם אין שיח לפני כן. הדימוי הרומנטי של הגבר שתופס את האשה בסנטרה ומנשקה הוא הוא תפיסת הכוחניות הגברית. אני לא רוצה להתחסד ולהוציא עצמי מחוץ לתפיסות החברתיות-מיניות האלה, אני חיה באותו מקום וניזונה מאותם הקשרים מיניים תרבותיים. אני מודעת לכך שיש אלמנטים מיניים שתפישתית הם שגויים בעיני אך עדיין מושכים אותי, אבל עצם המודעות היא התחלה של שחרור.
אני יוצאת מנקודת הנחה שגברים ונשים הם אכן שונים אבל בכל זאת חושבת שככל שהגבולות ילכו ויטשטשו ייוותר יותר מקום לאינדיבידואליות ופחות מקום לדיכוי חברתי מכל מין שהוא.
קטגוריות: גבר, אשה,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום רביעי, 21 פברואר 2007 בשעה 14:51
היה לי ערב הזוי, הייתי הלומת וויסקי ונינוחה ולראשונה, אולי אולי לראשונה מזה זמן רב, נתתי לצעמי לשתוק, לעכל את המילים לתוך תוכי ולא לתת להם להיזרק לאוויר, לחלל השיחה. היום אני מרגישה שהרעיונות התעברו, התעשרו וגדלו ובמקום הסיפוק הרגעי מביטוי מחשבות חולפות, הקשבתי לפרי מוחם הקודח והלום הוויסקי של בני שיחי.
זה היה מקאלן 10 שנים, הוא היה חזק, כל כך כבד וסגור שגם המים המינרלים לא פתחו אותו, אחרי שתי כוסות נשברתי והעריתי לתוכי ויסקי אירי זול, בשלבים האלו זה יכל היה גם להיות שרף ולא הייתי מרגישה.
דיברנו אל תוך הלילה ושקענו אל תוך הבוקר כבשרקע טום וייטס החליד אל החלל בקולו.
בתחילת הערב הקיוסקאי נתן למ' שני כדורים צהובים, הוא הוציא אותם מתוך כיס הג'ינס שלו, הקיוסקאי השני פרס בורקס תורכי לריבועים והציע לי חתיכה, זה היה קר בפנים. קנינו "מעיין" ואמרתי לו שאני כותבת שם, הוא שאל איפה ואמרתי לו בעמד' 63. במחי ניחוש הפכתי ל"מיטל ניסים" ועד עכשיו אין לי מושג אם היה שם שיר טוב. הקיוסקאי אמר שזה נחמד, מעולם לא חשבתי שארכוש בקיוסק שירה וכדורים צהובים.
את זה כתבתי בערך בין הוויסקי השלישי לריבעי:
התקרנפות
בכרטיס קופת חולים חילקנו שורות
של כותנות משוגעים
והם לא אמרו דבר על ההדפסים החדשים
שכיסו את דש חולצתם
הם התקרנפו לתוך עצבותם הבלתי מתורגמת
ונגחו בקרנות החדר,
היכן שנתלו קורי השינה שלא הגיעה אל עצמה.
ולרגע הזמן לא עצר, ולרגע התקליט לא פסק
והרעש הסטטי סטטי סטטי מילא את נפשותינו
האבקה נחה בצלחת קרמית וקצוותיה התקמרו
בהבנה שקטה- שזה מה שצריך להיות
קטגוריות: אוכל, שתייה,בלילות כאלו,גבר, אשה,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 10 פברואר 2007 בשעה 20:04
ביום רביעי הייתי במסיבה בברזילי ב1984, לצערי היה ערב אייטיז פלאף ולא אייטיז אפל. פלאף, מסתבר זההאיטיז היורטראשי הנוראי ששלט על רחובות הריקודים, ממדונה ועד וויאג' וויאג', אחרי עשר דקות אני וזק נשברנו והלנו לבר ליד, בר עם הופעה חיה של מוזיקה מזרחית. מקום די קטן, בר מצומצם, אנשים מאותגרים אופנתית ומוזיקה מגניבה. היה זמר ואורגנית ששימשה כלהקה ואני, בג'ינס, חולצת טריקו ונעליי גברים התחלתי לנענע כאילו שהאגן שלי מקורו בלבנט ולא בערבות דרום רוסיה. היה מצחיק וכיפי, החוויה כללה הכל הגברים השיכורים שמתחילים להתנגח אחד בשני, נשים בטיית רוקדות על שולחנות, הזמר האורח שמגיע לשיר שיר אחד.
זק, שהוא בכלל זמר בלוז מטקסס אמר שהמקום הזה יותר מזכיר לו את הבית מכל מקום אחר בתל אביב.
בסוף הערב, אחרי שהגברים (וגם זק) הציפו אותי בשוט וודקה וכידוע גברת לא לא מסרבת לוודקה (סוג של נימוס רוסי), ואחרי שרקדתי מול הזמר במרכז מעגל גברים מוחאי כפיים. התחילו שירי הנשמה, המילים אולי פחות מדברות אליי, יש שם יותר מדי אלוהים, אבל הנשמה, הרגש.אני נשבעת שגם אני וגם זק כמעט בכינו.
אחרי שאני וזק רקדנו לצלילי הזמר המזרחי הנוגה קפצנו חזרה לברזילי לקצת מוזיקה אלקטרונית, היינו ארבעה אנשים על הרחבה. אני אוהבת רחבות ריקות של סוף המסיבה.
במהלך ההקשבה לשירים העצובים כתבתי שיר מסרון, זה ז'אנר חדש שממתפתח אצלי. זה התחיל מלכתוב שורות שעלו לי בראש בsms כשלא היתה ליאפשרות לכתוב על דף והמשיך בשירים שלמים ועצמאים שנכתבים בשפה משלהם.
יא אלוקים שלי
עזור לנערה המנומרת לחזור אל חזי
איני יכול לעמוד בזה
המדרכה עקומה
והכאב בבית חזי יוצא בעין שטומה.
האורגנית מנגנת עו*ד והסיטאר מסונתז
אל תפגע בכבודי, הוא נרמס אצל האחר
תן לאבסולוט לזרום ולוריד להשתחרר
ולבעור מבעד למצח שחור.
הערת אגב: אתמול שמתי לב שנערות בבר היו לבושות בכל תכתיבי האופנה: סקיני ג'ינס, טייצים ונעלי בובה שטחות. לפני כשנה וחצי לפני שפשה בכל הארץ זה היה מראה מאד נפוץ בבניין מקסיקו (הפקולטה לאומניות), מה נראה לכם שזה אומר?
קטגוריות: בלילות כאלו,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שישי, 21 יולי 2006 בשעה 18:50
בפיירפוקס רואים אותה בסדר. באקספלורר צריך ללחוץ עליה כדי לראות את כולה
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 15 יולי 2006 בשעה 22:09
זה מחולל מחולל מחולל
ואתה פולשני דורסני ובזוי
מתגלגלת ממדרגה למדרגה
אל התחתית שבעמקי בטני
אני מוטחת, אני מתחת לכלי
האונים הדורסני.
בכפות ידייך ביקשת למלוק צווארי.
ואני לא יכולה עוד לזהות את פרצופך
במאגר תווי הפנים
שפתיים עקומות, גבות מעוקלות
וידיים גדולות
מעמקי המדרגות.
אני לא בשר ודם
אני נדפקת כמו דפנות שעון אורלוגין
על קיר טפט אופנתי
וארור, ארורה, ארורים,
הכרסים השמנות של הגברים התאוותנים
המנסים לכסות עליי לכסות אותי
והנשים ששואלות כיצד העזתי
להתקרבן בעידן שכזה,
זה כל כך שנה שעברה להיתקף מינית בשירותים של מועדון
גבר שיכור ואלים זה השחור הנצחי.
אני כועסת, אני כל כועסת והזעם שבי נתקל שוב שוב בהבנה שזהו מצב הדברים הקיים.
חברה שלי הותקפה על ידי בחור שהיא יצאה איתו, גם אני הותקפתי בעבר, כמעט כל החברות שלי הותקפו לפחות פעם בחייהם על ידי גבר.
הוא נראה כמו שידוך מושלם, "חומר לחתונה", כמו שהיא קוראת לזה. צעיר, מושך, בעל דירת גג עם בריכה במרכז תל אביב, בעל חברה, אמיד מאד ומקסים.
היא הכירה אותו במסיבה שערך בביתו והם החליפו מספרי טלפון ונפגשו לדייט ראשון במסעדה. היא הייתה באקסטזה. לא הייתה לה כזו כימיה עם מישהו מזה הבה זמן. חלפה מעל לשנה מאז הקשר הרציני האחרון שלה והיא מאד רצתה שיתפתח ביניהם קשר משמעותי.
בדייט השני הם יצאו לבר סואן, שתו הרבה והכל היה נפלא, עד שהוא ראה את האקסית שלו. הוא ביקש ממנה שתעזוב אותו לרבע שעה כי הוא רוצה לדבר איתה והלך לכיוון השירותים,היא עלתה אחריו ואמרה לו שזה לא מקובל עליה, שהם הגיעו ביחד ושזה ממש לא במקום לבקש ממנה דבר כזה. הוא אמר לה בגסות תעזבי אותי, היא התעקשה ולא עזבה, הא תפס אותה בפרק היד חזק , היא צעקה מה לעזאזל אתה עושה, הוא עזב את ידה, תפס אותה בצווארה ודחף אותה, מאחוריה היו מדרגות והיא מעדה. הוא הביט בה שרועה על המדרגות והלך.
היא קמה , יצאה החוצה ונכנסה למונית. במונית היא התחילה לבכות ולרעוד, הנהג הבין שקרה לה משהו וקרא למשטרה. כעבור כמה דקות הגיעו שני שוטרים, כמה חכם, הרי הדבר הראשון שבחורה רוצה לראות אחרי שהיא הותקפה זה שני גברים במדים. רגישות זה לא משהו שמשטרת ישראל שמעה עליו.
הם רצו שהיא תיכנס ותזהה אותו. היא סירבה וביקשה שיעזבו אותה בשקט, ויתנו לה לנסוע הביתה. השוטרים קראו למארחת של המקום שתשכנע אותה. המארחת בעלת המודעות החברתית והרגישות הנשית אמרה לה "אם לא תעשי א זה הוא יתקוף מישהי אחרת" תני לי כרגע לדאוג לעצמי ולא לאחרות סיננה חברתי. רק כעבור שעה הם ויתרו ונתנו לה לנסוע הביתה. היא הגיעה לביתה ולאחר שדיברה עם הוריה ונרגעה קצת הלכה להגיש תלונה המשטרה, שם צילמו את החבורות על צווארה ועל פרק ידה ולקחו ממנה הצהרה.
אני מאד מקווה שיפתח לו תיק, ושהוא לא ימצא עורך דין ממולח מספיק שיוציא אותו נקי.
הכעס שלי הוא לא רק כלפי הבחור, הכעס שלי הוא שזה המצב, זו הסטטיסטיקה נשים מותקפות כל הזמן, אם זו אלימות או התקפה מינית. אני עברתי הטרדה מינית בגיל מאד צעיר והותקפתי על ידי שני גברים, עם אחד מהם זה היה באמצע דייט. לשניהם החזרתי. אחד יצא בשן ועין השני הוציא אותי בשן ועין אבל לפחות לא הרגשתי כמו קורבן אחר כך. ( אני באמת לא יודעת מה עדיף. לחטוף מכה ולא לזוז או להחזיר ולקבל עוד כמה.) למזלי אני בחורה לא קטנה עם הרבה אגרסיות מודחקות. לרב הנשים אין כזה "מזל".
אני מזהה את מה שעובר על חברה שלי, ההשפלה, חוסר האונים , התסכול, ההלם. גם אני חוויתי אותם על בשרי.
היה כזה הייפ תקשורתי סביב האונסים במועדונים כאילו שזה לא קורה כל הזמן ובכל מקום.
נשים מותקפות וסובלות מאלימות , נשים הותקפו וסבלו מאלימות וכל עוד נישאר חברה שוביניסטית ואלימה הן יותקפו ויאנסו.
אחרי ששמע מה שקרה ידיד שלי שאל אותי, "איפה הן מוצאות את האנשים האלה?"
איפה הן מוצאות? הרי ברור שזו אשמתן, אם הן היו יודעות לבחור אותם יותר טוב זה ל
א היה קורה להן, אם הן היו מתלבשות יותר צנוע אז לא היו אונסים אותן, אם הם היו יודעות את מקומן ושותקות לא היו תוקפים אותם.
לא צריך למצוא אותם, הם בכל מקום, זה לא בעיה נפשית של מספר בודדים, זו מחלה חברתית של חברה שרואה נשים כחלשות ונחותות, כאוביקטים מיניים , שנותנת לגיטמציה להתקפות מיניות.
תעשו ניסוי ותנסו לספור את מספר דיווחי האונס, הטרדה המינית והתקיפה רק השבוע בעיתונות, אני התייאשתי באמצע. המספרים היממו אותי, למרות המציאות הידועה מראש, שחור על גבי לבן זה נראה אחרת.
תעשו חיפוש למילה אונס או הטרדה מינית באחד משלושת אתרי החדשות וקבלו חומר קריאה לשבוע רק משבעת הימים האחרונים.
יש הרבה דברים שמטרידים אותי בתור אשה, דימוי הגוף הנשי, תרבות הצריכה שמעודדת נשים לשאוף למראה לא מציאותי. שכר לא שווה בתפקידים מקבילים, מעמד האשה בחברה ועוד ועוד.( אגב אני ממליצה לכל אחת לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף. הוא מאלף.)
אבל כשקורים מקרים כאלה אני מבינה שיש מלחמות הרבה יותר גדולות להילחם עליהן, כמובן שהכל קשור אחד בשני. אבל כשזה קורה פה, לי, מתחת לאף שלי, וזה קורה במידה שווה בשכבות הנמוכות והגבוהות של החברה, אני מבינה שהשאיפות שלי הן הרבה יותר בסיסיות משוויון , הן שאיפות להגנה על החיים, הגוף והכבוד של האשה.
קטגוריות: גבר, אשה,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שישי, 7 יולי 2006 בשעה 10:40
אני אפתח בהזדהות עם הפוסט הזה .
היו תקופות שהייתי מעלה פוסט כל יום- יומיים. בחודשים האחרונים זה פעם פעמיים בחודש. (אם יש בכלל מישהו שנכנס לכאן ומודע לכך.)
אני בתקופת מבחנים ותקופה מוזרה בעבודה. אני מחליפה חוג אחד בלימודים ולא שלמה לחלוטין עם העניין הזה.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא מצליחה מפאת חוסר זמן ועצלנות.
השגרה שלי שגרתית מאד. לימודים עבודה, והקלישאות הרגילות של החיים בתל אביב. לילינבלום- רוטשילד ,ערבי שירה, הופעות רוק בברים מעושנים, וגיחות חד פעמיות לדאדא ולקלרה, שני מקומות שלא אחזור אליהם בקיץ הקרוב. אני אוהבת לטבל את הלילות שלי במעט ביזאר. קהל הומוגני מהרצליה שבא כדי "להתחכך" וסמי ידוענים שמושכים מבטים אלכסוניים די משעמם אותי.
לפני כמה לילות סחבו אותי (הפעם באמת סחבו אותי-נמאס לי מהמקום לפחות עד לחודש הבא), לברקפסט, מולי על הבר ישבה נערה יפה ושיכורה מחובקת בזרועות נלוזות של איש שהיה בגיל העמידה לפני עשור.
"איזה שוגר דדי" אמר בן זוגי
"תראה כמה היא מסטולה" עניתי
"היא חיבת להיות כדי לסבול את הגיפופים האלה"
עברנו לרחבה שם מישהו חיכה שאשאר רגע לבד בשביל להציע לי ג'וינט. אמרתי לא תודה. ונדהמתי שוב מהזמינות. בתור בחורה אני מקבלת הצעות להריץ/להסניף/לשאוף/לבלוע כמעט כל סם בלתי חוקי שקיים.
אני תמיד אעדיף מישהו שינסה לשכר אותי בדרך הישנה והקלאסית. אני לא חושבת שיש עוד סם שמעלה כל כך את מפלס החרמנות ובו בזמן מערפל את המחשבה הבהירה עד שלא נותר לה זכר חוץ מניצני התפכחות עם קרני שמש ראשונות בתוך מיטה זרה. אם יש, ספרו לי.
על הרחבה הזקן והנערה רקדו, שניהם היו לבושים לבן ופשוט לא יכולתי להוריד מהם את העיניים. ריחמתי עליה ואז כעסתי על עצמי, הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. והרחמים האלו גובלים בהתנשאות.
השורה התחתונה היא שהעניין שלי בהם נבע ממקום מאד מציצני ולמרות שזה אולי קצת לא בסדר, תופעות כאלה הופכות את המקום למעניין.
בחודשים האחרונים יש כמה בלוגים שאני מכורה אליהם. הבלוג של וולווט הוא אחד מהם, בעקבות החשיפה של זהות הכותבת המסתורית תהיתי אם לחשוף את שמי, למרות שאני בטוחה שיש כמה שכבר יודעים. יש משהו מאד נוח בלכתוב בעילום שם, סוג של חופש מסוים לחשוף פרטים אישיים בלי לגמרי לחשוף את עצמך. מצד שני הרצון הזה להסוות ולא להסגיר פרטים מזהים מגביל אותי, יש דברים שאני רוצה לדבר עליהם ולא יכולה.
אז בעצם מה המטרה של הבלוג הזה? למה פתחתי אותו בכלל?
למה יש לי באינטרנט אתר עם יצירות כתובות, שני אתרים עם גלריית תמונות ושני בלוגים אנונימיים? מה הטעם? אולי כדאי לאחד את כולם למקום אחד?
האם זה באמת מעניין מישהו, האם זה משרת מטרה מסוימת חוץ מהמטרה הפרטית שלי לשים את מחשבותיי/ יצירותיי על גבי הרשת?
הרי יש כל כך הרבה בלוגים וגלריות, אז אולי אני צריכה לחדש ולעשות משהו אחר שיבדיל אותי מכולם?
ובשביל מה להתאמץ בעצם, מאיפה מגיע היצר הזה לחשוף לפרסם לכתוב.
אין לי תשובה ועד שלא תהיה לי אחת טובה אני מניחה שאמשיך להעלות פוסט אחת לחודש, לצאת מידי חובה.
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שני, 22 מאי 2006 בשעה 23:52
השיא שלי בשתיית גינס הוא ששה חצאים. זה לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על זה, אלו 3 ליטרים של בירה כהה וכבדה. סיימתי אותם תוך שעתיים וקצת.
לפני שבוע הגיעה לארץ חברה של המשפחה שיש לה חמארה בוינה. חמרה למי שעוד לא יודע זה בית מרזח פשוט. כמו למשל "מתי המקלל" בדרום תל אביב. מקום שבדרך כלל יגיש סוג בירה אחת, (בארץ זה גולדסטאר, פעם זה היה נשר) ומזטים כמו מטיאס, קבנוס ומה שבא ליד באותו יום.
לאשה הזו יש קיבולת שתייה מרשימה ביותר, היא כבת ששים, נראית רזה ושברירית ושותה כמו קוזאק מגודל בערב חתונתו.
החמארה שלה בוינה פתוחה מ6 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, לא פלא שכבר נמאס לה.
תמיד יש לי חשק ללכת ולשתות בירה באיזו חמארה אבל אני לא עושה את זה, כי אני בחורה, החמארות הן מקום של גברים. הם שותים ומקללים ומתנהגים בגסות.
אבל זה המקום לשתות בו, אולי המנזר הוא סוג של חמארה, אבל גם במנזר יש יותר מדי פוזה של חוסר פוזה. בחמארה אתה מגיע עם גופית סבא , שרשת זהב, מכנס קצר ולוגם בירות על שפת המדרכה. אומרים שהפיח משפר את הארומה….
זה כנראה הייתה המחשבה של חברה שלי כשהיא החליטה ביום ששי להתיישב בשדרות רוטשילד בין שני קיוסקי הקפה. על שני פסי הדשא הצר בין הכביש למרכז השדרה התיישבו צעירים על שמיכות כדי להקשיב לרביעיית הג'ז הדי חובבנית שניגנה שם ולשאוף את פיח האוטובוסים יחד עם האייס קפה והסנדביץ.
רבותי, מה קרה לכם? אין פארקים בתל אביב, אין ים? אתם מתיישבים על הדשא ליד הכביש, כמו מנגליסט ביום העצמאות שמתיישב ליד אי תנועה.
הכריחו אותי לשבת איתם, להיות חלק מהעדר. כולם הולכים ביום ששי לרטשילד, כולם הולכים ביום ששי לשינקין (לשם כבר מגיעים מהפריפריה), כולם הולכים לים.
ביום ששי אני הכי אוהבת להישאר בבית, או לנסוע להורים ברחובות, ביום בו כולם נוהרים לתל אביב אני מתה לברוח.
אני רוצה את הרחובות שלי כמעט ריקים, את האנשים מהלכים בעצלתיים בפינות המוצלות, את הנערות חושפות הבשר בבית הספר, ואת הקשקשנים ועובדי הבטל בבתי הקפה.
אני אוהבת מקומות שמכירים אותי בשם, או לפחות בפנים, שעושים לי הנחה סתם כי חייכתי. מקומות בהם הכלבה שלי לא מעוררת פחד פרימיטיבי.
לפני שבוע הלכתי לצלם בנווה שאנן במסגרת קורס הצילום. זה היה שיעור בתקשורת וחוויה מאלפת. הכרתי כמה פעולים בולגרים (האנשים הכי חביבים בעולם, הבולגרים האלו) והם הזמינו אותי לבוא לשתות שם ביום ששי, לגלות את חיי הלילה האמיתיים של תל אביב. לשתות גולדסטאר בששה שקלים וליהנות מבליל הטורקית-בולגרית-בוכרית-רוסית-רומנית ושאר שפות אסיאתיות. היכן שנמצא הייאוש הכי גדול, שם החגיגה הכי מפוארת.
תמונות בהמשך.
v
קטגוריות: אוכל, שתייה,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שני, 15 מאי 2006 בשעה 00:06
לכולנו יש
יום כזה בשבוע,היום העמוס, היום שאיכשהו כל הדברים נדחים או נדחסים לתוכו. יום בו
יוצאים מפתח הבית בבוקר וחוזרים אליו לפנות לילה.
יום רביעי
הוא היום העמוס שלי. ואיכשהו אני הצלחתי להפוך אותו ליותר עמוס ממה שהוא.
בין הרצאה,
תור אצל הרופא, ושיעור הצילום, נזכרתי ששכחתי לפתח את סרט הצילום בו היו שיעורי
הבית שלי. מלאת בעתה מהרעיון שכולם יציגו את פרי עמלם ורק אני לא אזכה לקבל ביקורת
בונה (ועדיף מתפעלת) , רצתי לעבר החניה הקבועה שלי . רק כשהגעתי אליה נזכרתי שהחבר
שלי לקח את האוטו היום.
"אני לא
אקח את האוטו שלך, אני אסע במניות", אני הייתי מוכר את האוטו גם אם לך לא
היה", "ברגע שאני אמצא עבודה אני אקבל אוטו". אלו היו ההבטחות
ששמעתי כשהבטתי בעיניים מודאגות בבן זוגי לפני כמה שבועות, כשהוא קיבל במפתיע הצעת
מחיר נהדרת על רכבו.
מיותר לציין
שהיום אני מקבלת נזיפות על כמה שאני אגואיסטית ולא מסוגלת לשתף כשאני רק פוצה פה
בקשר לתסכול שלי.
לא הייתה לי
ברירה ולקחתי מונית למעבדת צילום
המקצועית הכי קרובה באוניברסיטה, מול גן העיר באבן גבירול. כמובן שגם שם אף אחד לא הבין מה זה "פול
פריים" ו"קונטקט ענק" אבל אני בעצמי בקושי מבינה מה זה ,אז מה זה
משנה בכלל.
בארבע ורבע
מסרתי התמונות, בחצי שעה בהן התמונות היו אמורות להתפתח טיילתי לכיוון חנות שתמיד
רציתי להיכנס אליה כדי לגלות שאין שם פריט שעולה פחות מ300 שקלים. כמה כיף להיות
סטודנט במשרה חלקית…
בדרך חזרה
עצרתי בפיצה פצה, החלטתי שאני אנצל את עשר הדקות הפנויות שלי כדי לאכול ארוחת
צהרים. הזמנתי פוקצ'ה עם בשר טחון, רוטב פיצה, מוצרלה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. אחת
המנות הכי טעימות ביקום.
לקח להם עשר
דקות לחמם אותה.
נכנסתי לחנות
והצצתי בתמונות שיצאו לי (רובן לא מוצלחות)ואצתי רצתי החוצה לתפוס מונית. השעה
הייתה עשרה לחמש וממש לא רציתי לאחר.
נכנסתי
למונית מסוג מרצדס והתיישבתי במושב העור
השחור, הנחתי את התיק הענק שלי מתחת לרגלי. לאחר החלפת מילים מנומסת עם הנהג שלפתי
את השקית המהבילה שלי.
"מצטער,
אסור לאכול כאן".
"מה זאת
אומרת?!"
אני לא רוצה
שיאכלו ה זה משאיר ללכלוך ודביקות"
"אני
אשים מפית" ניסיתי
"תראי,
אם את רוצה את יכולה לרדת מהמונית ולתפוס חרת את לא חייבת לשלם לי על המרחק
שעברנו"
השעון הראה
שבע דקות לחמש, ממש לא היה לי זמן לחפש עוד מונית.
נכנעתי.
המשכנו לנסוע ומבד לשקית הירקרקה ומבעד למעטה הנייר והאלומיניום עלו אדים וריח לא
יתואר. ריח של בזיליקום, ושל מוצרלה מותכת, של בולונז, של לחם חם, שחום בעל קרום
דק ופריך שיצא לפני מספר דקות מהטבון. ריח שהרטיט את נחירי והעלה רוק בחלל פי
שכמעט נזל בעצירה פתאומית על סנטרי.
חשבתי שאני
אמס באותו רגע מתוך השתוקקות. הנסיעה ארכה נצח ואני פתחתי את החלון כדי שהריח יצא
קצת החוצה.
"פוקצ'ה
נאצי" חשבתי לעצמי. אני אנקום בו, אני ארשום את מספר המונית שלו ואפרסם אותו כנהג הפוקצ'ה נאצי. אני אתפוס
אותו בנסיעה אחרת ואכניס פרי חצי אכול מתחת למושבו.
אבל הנהג לקח
אותי עד השער וויתר לי על חמישה שקלים. כנראה שגם הוא חש אשמה שהותיר רעבה
ומשתוקקת עם שקית פוקצ'ה ביד.
נכנסתי
לאוניברסיטה והריח נדף השקית חזק מאי פעם. לא יכולתי לחכות עוד רגע. הוצאתי את
הפוקצ'ה קיפלתי את קצוות מעטפת הנייר ביראת קודש ונגסתי בבליל הכל טוב הזה. מזל
שנכנסתי בשער האחורי. הלכתי, צעד, ביס , צעד , ביס. דבר לא יפריד אותי מהמאפה הזה
עכשיו. הלכתי במתחם הנדסת החשמל, עתודאים ונערים חיוורים עם משקפיים בעלי מסגרת
דקה בהו בי, בבחורה עם החצאית והמגפיים, הלבושה בהתאמה צבעים מושלמת, הנוגסת בבצק
הזה כאילו אין מחר.
נכנסתי
לבניין השעה הייתה חמש ותשע דקות. התיישבתי בקפיטריה והתמסרתי לה. נותנת לגבינה
להימרח על לחיי, לרוטב להכתים את אפי ולחתיכות בשר להיתלות בשולי שפתיי.
אפילו המבט
לא הפריעו לי. אה, סטודנטים רזים הניזונים מאוכל קפיטריה דלוח, הביטו בי ולימדו
החיים מהם.
פתירת תרגילי
פיזיקה מסובכים לא יביאו אתכם לעולם לעונג הצרוף הזה, לתאוות חושים הזו.
הבצק נגמר
ובתחתית מעטפת הנייר עוד היו שאריות הבלילה, ללא בושה, ולאחר מבט חטוף סביבי,
הכנסתי את אצבעותיי ודליתי אוצרות מוצרלה ובשר שברחו מעיפת הבצק. שיתסכלו.
חמש ועשרים
השיעור התחיל מזמן, נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי ופניי. הבגדים היו נקיים.רק
ליידי יודעת לאכול כמו חזירה ולא להכתים את בגדיה (או מישהי שאין לה כסף לניקוי
יבש).
נכנסתי
לשיעור, המורה דיבר על סוגי עדשות ועומק שדה.
חצי שעה
לקראת סוף השיעור הראנו את התמונות שצילמנו. רק חצי מכתה הספיק לפתח. הבטתי והגבתי
על שאר התמונות בסבלנות, עוד מישהו הראה ועוד מישהי ואני עמדתי מחזיקה את תמונותיי
ביד מצפה לרגע בו ייפרשו במרכז השולחן ויזכו לתגובות.
יש עוד מישהו
? שאל סוף סוף המורה לאחר שכולם מלבי הראו, "כן אני", אמרתי, המורה הביט
בשעון, תשע ועשרה. "מצטער נגמר לנו הזמו, נראה את שלך בפעם הבאה".
כעבור שבוע,
בשיעור הבא, שכחתי להביא אתי את התמונות.
קטגוריות: אוכל, שתייה,ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שבת, 28 ינואר 2006 בשעה 04:04
אין לי איך
להסביר את זה אולי זה החורף. אולי זה מוות שעוד שולח אליי גרורותיו ממרחק הזמן
וההשלמה.
אני נוחה
לבכות. מאד נוחה לבכות, מספיק קטע מרגש בסרט כדי שאפרוץ וארגיש את הכאב מתכווץ
במרכז חזי.
אני מבודדת
את עצמי. כמה שאפשר לבודד את עצמך כשיש לך חבר ושתי חברות. האמת שזה מספיק לי.
אני קוראת
הרבה ספרים, בעיקר באנגלית, עכשיו, אולי כי כל העברית שאני קוראת מוקדשת
לפילוסופיה.
מן דרך
להפריד בין קודש לחול.
אני כותבת
המון בתקופה הזו בעיקר בשיעורים משעממים או אחרי שמשהו שקראתי מעורר בי רטט.
החברות שלי
עם נ' מאד טובה לי, סוף סוף יש מישהו שאי יכולה לחלק איתו חוויות מספרים, מסרטים
ממוזיקה שאני אוהבת. מישהו שאני יכולה
להקריא לו את הברים שאני כותבת ולשמוע ביקורת טובה.(ולא: יפה, את מוכשרת)
מישהו שאומר
לי שאני משוררת. אני יודעת את זה כבר מזמן, אני חושבת שבגלל זה הפסקתי להקריא,
כאילו כבר הבנתי שאין לי אתגר. ברב המקומות שהקראתי בהם הייתי הכי טובה או שלפחות
נתתי את השואו הכי טוב.
ועדיין
באירועי תרבות פעמים שואלים אותי זרים אם אני מקריאה היום וזה די מרגש אותי. כאילו
יש לי קהל מאזינים.
פעם רציתי
לפרסם ספר, מצאתי בית הוצאה שהיה מעוניין הכל, אבל היום כאילו מספיק לי שמישהו אחד
קורא ואני באה על סיפוקי. משהו בדרייב שלי השתבש.
אני מנסה
להתרכז בלימודים, ללמוד טוב, לסיים את התואר הזה בהצטיינות, לעשות משהו כמו שצריך
ועד הסוף לשם שינוי. אם יש דבר אחד אני מאמינה בו זה האינטלקט שלי, ומנגד העצלות
שלי מתעלה עליו כמעט תמיד.
אני מרגישה
סוג של ריקנות, אבל זו לא באמת ריקנות כי בפנים יש ליבה ,משהו שגועש ורוחש בשקט.
כמו מערבולת בים שקט ביום אפרורי.
אני לא מנסה
לגעת במקום הזה כי זה מפחיד אותי. מפחיד אותי לגלות מה יש שם? אולי עצב, אולי
טירוף, אולי ספק גדול בעצמי.
ומזה אני
מנסה להימנע, מניתוח עצמי כי שום דבר טוב לא יוצא מזה.
סיימתי אתמול
את הספר almost transparent blue של ריו מורקאמי, היה שם קטע שהם נוסעים מסוממים
בתחתית. הקטע הזה הזכיר לי חוויה שעברה עליי בברלין, רציתי לכתוב על הטיול הזה כאן
בבלוג ואני זוכרת שהטיוטה נמחקה לי. אז אני אכתוב על הטיול בכל זאת כאן, רק מזוית
קצת אחרת
ברכבת התחתית
בברלין, מגן החיות לאנטנת הטלויזיה
אנחנו
מתגלגלים, עוד שיכורים מהלילה.
הפנים
הגרמניות האדמדמות מביטות בי
ואני מרגישה
כמו עכברוש שיכור בתוך מחילה שלא נגמרת.
הקרון מתנדנד
קדימה ואחורה ובטני מטלטלת איתו.
אני מרגישה
את פני מאדימות מהקור והשיכר.
הקור חודר
שכבות, מעלים צעיפים וכפפות
ואני מתפשטת,
כל כך חם לי.
אני בכלל
תיירת מאנטארטיקה, הקור שלכם קטן עלי.
תנעצו בי
מבטים כשאשב בחולצה דקה.
איפשהו במוח
קול אומר לי שזה רק כלי הדם שמתרחבים
שבעצם לגוף
שלי קר מאד.
אבל אני
לא מרגישה את הקור, ולא את הקולות
שלוחשים לי.
חייבים להגיע
לצ'ק פוינט צ'רלי, חייבים לאכול, אולי עוד בירה.
הנסיעה
מסתיימת ואנחנו עולים במעלית לראש המגדל
אני חסרת
מנוחה, הצלחת העגולה עושה לי בחילה,
לחץ האויר
מסחרר אותי. מבט חטוף ולברוח, למצוא שירותים
במכון סניטרי
גרמני, בין שירותים מחוטאים ומקלחת למטייל
אני מקיאה את
נשמתי ומרגישה את עיניי מתגלגלות לאחורי ראשי.
כמה כיף
להקיא במכון שירותים מבהיק מניקיון.
במראה עיני
מאבדות את הגבול בין השחור לאפור והרקע הלבן מרושת
בקווים אדומים.
הקלה מעטה
מתפשטת, עכשיו נלך לאיבו במזרח גרמניה, בין בנינים
אפרוריים
נטולי זהות.
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום חמישי, 5 ינואר 2006 בשעה 23:08
שנה חדשה. יש
לי עבודה חדשה. כלבה חדשה ואוטו חדש.
אימצנו את
ניקיי, בוקסרית מדהימה שסובלת מבעיות בריאותיות והזנחה וזקוקה להמון אהבה. קראנו
לה ניקיי על שם ממד הבורסה היפנית בו השקענו כסף ובתקווה, בזכותו נטוס לקובה.
קניתי פיאט
פונטו חמודה ולבנה, הידועה גם בשם פיפי,פיפי הפיאט. בעקבות הכינוי החדש הסיאט של
החבר קיבל את הכינוי בובו. נראה לי שהוא
קצת דלוק על פיפי.
העבודה נחמדה
ובעיקר מתאימה ללו"ז הלימודים שלי.
הלימודים אגב
בסדר. הפילוסופיה במיוחד. שפינוזה למשל. הוא בסדר. החלטנו. אני ונ', חברתי לספסל
הלימודים הוא החתן היהודי המושלם. גם יהודי, גם מלטש עדשות, דהיינו בעל מיקצועו,
וגם פילוסוף מפורסם. הבעיה היחידה שכולם החרימו אותו ואת תורתו וגם עוד פרט קטן-הוא לא בין החיים.
היה לי שבוע
תרבותי משהו. ביום שלישי הלכתי להקרנת הבכורה של פיצ'חזדה: שנת אפס. אני יכולה
לאמר, ללא הסתייגויות שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי. מבחינה תסריט, ויז'ואל
וסאונד. עמיר לב מלווה שם חלק ניכר מן הסרט.(אני חולה על עמיר לב). הסרט פורש מספר סיפורים של אנשים שונים שחולקים קווים
מקבילים, רצופים ומתנגשים. הגיבורה (המשוחקת מעולה) היא אם חד הורית צעירה הנזרקת
מדירתה ונאבקת על קיומה. זוג בורגני עם נשואים מתפוררים. טכנאי סאונד ברדיו,
פנקיסט מזדקן, עיוור הוליסט (מוני מושונוב) ופושע מיסתורי (דן תורן).
הסרט מרגש,
מצחיק, עצוב מקורי ובעיקר כל מה שסרט צריך להיות.
היום ראיתי
את "חרקירי של קובישי. סרט מתח, מעניין. מתקופת "הגל החדש" היפני
שעוסק בנקמת אב את מותו של בנו. הסרט כמובן שחור לבן וכתוביות באנגלית, מה שמקשה
על הצפייה. יחד עם זאת הוא שווה את המאמץ. נחמד להתגנב לסרטים של החוג לקולנוע….
מבחינה
רגשית, אני עדיין באבל. יצאנו בסילבסטר. התחלנו לשתות ב12 בצהריים היינו אצל
חברים, בקפה ברזילי (בחמש אחה"צ!) ובברקפסט קלאב. היה נחמד אבל אני עדיין לא
מוכנה לחגיגות. הכל נראה כל כך מת חיוור ושטחי.
חשבתי לצאת
היום ופתאום הבנתי שאין טעם.
אחרי הקרנת
"שנת אפס" אני ונ' הלכנו לסטאוט.גיליתי ל' את נפלאות הבירה הגרמנית
"ווינשטפן" ואני המשכתי עם הגינס שלי. נכנסו לערב הופעות. היה נחמד. היה
נחמד לשבת ולהעיר הערות על כמה שהם גרועים. לדוגמא:
"אולי כדאי שהיא תלך ללמוד ברימון?"
" לא
חבל על הכסף?"
הופעות הלכו ונהיו גרועות אז החלטנו לפרוש.
השארנו לברמן פסנתר אוריגאמי מנייר וסגרנו את הערב.
אני בכל מקרה
לא יכולה לצאת היום. אני עובדת מחר בבוקר. אני שונאת לעבוד בימי ששי. זה מוציא את
כל העוקץ מהסופשבוע.
לא כתבתי כאן
הרבה זמן, לא היה לי ממש זמן. אני קצת מתגעגעת האמת. אולי אני אצליח שוב להתמיד.
ויש לי גם
מנוי חדש למכון של האוניברסיטה, מקווה שגם שם אני אצליח להתמיד.
קטגוריות: אוכל, שתייה,בלילות כאלו,העבודה היא חיינו,ראשי