נכתב על-ידי Compulsive ביום יום רביעי, 13 יולי 2005 בשעה 02:31
אני לא יכולה לישון
המיטה בשבילי היא כמו סד עינויים.
כולי מתגרדת. והנפש שלי מתייסרת בגלל דברים שטותיים,
יש לי נטייה לקחת כל דבר לנתח אותו ולהעצים אותו כמו איזה נקבה טיפוסית.
אני מרגישה מחנק במיטה
אני ממש רואה בין הצללים יד שחורה שמגיעה אל צווארי וחונקת אותי. אני שומעת רעשים מזורים. צפוף לי, חם לי, קר לי. לא נוח לי. כבד לי.
אני מעירה את הדב שישן לידי והוא זועם.
ואני כמו כלבלב מפוחד מתנצלת ומכריזה על כפיות.
איזה כפיות ואיזה בטיח הוא מקסימום מרית ואני מצקת.
כל המחשבות על הפיטורים ועל האוניברסיטה.
לעזאזל, אהבתי את העבודה הזו, כשבאתי היום לקחת את המשכורת ממש התגעגעתי. וכולם היו נחמדים וחלקם אפילו לא היו צבועים.
כוס עמק.
אז יש עוד עבודות.
עשיתי את המיטב שלי וזה כנראה לא הספיק, לפעמים זה מענה אותי.
כי האמת היא שזה לא רק מקום העבודה יש לי משקעים קודמים מהרבה אנשים שנתתי להם את המיטב והם החזירו לי בהפניית עורף.
והכי עצוב זה שגם אליהם אני מתגעגעת.
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שלישי, 12 יולי 2005 בשעה 20:36
יצא לכם פעם לחיות או להיות מאד קרובים לאדם מתוסבך?
ולא, לא בן נוער שחושב על התאבדות, לא מישהי עם בעיית הערכה עצמית ולא בעיות אכילה, לא שום מתוסבך מהזן ה"נורמלי" אם יש כזה בכלל.
מתוסבך במובן של שבור בפנים, למאות פיסות פורצלן עדין, שקשה עד בלתי אפשרי לחבר, לא במוסן של אי שפיות, אלא בצורה הכי שפויה, חדה, צלולה וכואבת שיכולה להיות.
אדם שעבר טרגדיה שקשה מאד מאד לעכל אותה. אובדן שרובנו לא נחווה, אם יתמזל מזלנו.
אדם כזה, שמתפקד במציאות היומיומית ואפילו בחור כזה שאפשר לקרוא לו "מוצלח". כלפי חוץ.
כשחיים עם אדם כזה, לומדים לדעת שהכאב הזה מתבטא בהמון אופנים קטנים בחיי היומיום. זה לא כאב כזה שאפשר לבכות בלילה לתוך הכרית ולהשתחרר. זה לא כאב שאפשר לדבר עליו ולהוריד עול. זה כאב יומיומי שנוסח בך תחושת חוסר ביטחון, אובדן ואין אונים בכל צעד שתפנה.
לחיות עם אדם כזה, זה קשה מאד, קשה לדעת מתי המעשים נובעים מהיגיון ומתי מתוך הפקעת הרגשית הבלתי נדלית הזאת.
קשה להבין מתי לנסות לדבר על זה ומתי לשתוק.
קשה להחליט אם לוותר על משהו מסויים מתוך התחשבות, או להחליט שאתה לא אמור לסבול מהקשיים שלו.
כן גבירותיי ורבותיי, לאהוב אדם כזה, זה קשה ושוחק עד מאד.
לא שאני מתלוננת, החבילה היא מגוונת ומגיעה עם הרבה תכונות נהדרות אך הלבה שלה השבורה כל כך לעולם לא נבלעת ולעולם לא מטשטשת.
עברו שלוש שנים מאז המקרה. ויום אחד, מתוך סקרנות שאלתי אותו אם הוא חושב על זה כל יום. הוא הביו בי בפליאה ואמר "ודאי". אז שאלתי כמה פעמים ביום הזכרון עולה במחשבותיו. הוא ענה שעשרות פעמים ביום לפחות.
אני חושבת שאז הבנתי. עד כמה המפלצת חיה שם ובועטת כאילו אין מחר.
ועכשיו הבנתי שהמפלצת הזו שחיה אצלו היא כמו רוח הרפאים שלי.
היא לעיתים מציצה, לעיתים אני מרגישה שיש שם משהו, ואני מסתובבת ורואה רק אוויר.
לעיתים אני מרגישה פחד מצמרר ללא שום סיבה הגיונית.
לעיתים הכלבה שלי בוהה דקות ארוכות בנקודה בקיר ואני תוהה אם היא רואה עכשיו את המפלצת..
כשאני מנסה לאמר לו שילך ויטפל בזה, פסיכולוג או כל תרפיה אחרת, אנחנו רבים.
הוא רב איתי כי קשה לו עם זה שאני דוחקת בו לעשות משהו שהוא יודע שצריך לעשות, אך דוחה את זה.
הוא מפחד להתקרב לתיבת הפנדורה, ואני מפחדת שיום אחד הסדק בפתח ילך ויתרווח ואז כל השדים יצאו החוצה. במקום הלא נכון. בזמן הלא נכון. ועל האדם הלא נכון.
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שלישי, 12 יולי 2005 בשעה 16:13
הו אלוהים. החום הזה.
אפשר להשתגע, אני הולכת ברחוב והשמש בהתחלה כמעט בלתי מורגשת, מוסווית באוושה קלה של רוח ולרגע נדמה כאילו יולי עוד לא הגיע. אך הטיפות שלאט לאט ניקוות על הפנים אומרות אחרת
אני מחכה לאוטובוס ואפילו לא טורחת לנגב את פניי. האוטובוס מגיע עמוס, צפוף ומזיע למרות המזגנים של דן שכוונו לקירור מקסימלי. אני אפילו לא רוצה לנשום, אני לא רוצה לנשום את הזיעה שלי אחרי יום עבודה ובטח לא את זיעת הזולת. אני לפחות טרחתי לשים דיאודורנט.
יום ראשון בעבודה. כמו שחשבתי לא כיף גדול אבל בינתיים זה בסדר. כסף זה כסף ואני את ימיי ההתפנקות שלי סיימתי. זה קטע נורא מצחיק, אני מתלמדת אבל אף אחד לא יודע שאני הולכת להיות האחמ"שית, אז העובדים מלכלכים איתי על האחמ"שים האחרים ואני מתחברת איתם, מעניין מה יקרה כשאני אהפוך פתאום להיות הממונה עליהם, אם אני בכלל אשאר שם עד אז.
נורא מוזר לי לעבוד עם אנשים אחרי צבא, אמנם הגיל שלהם קרוב לשלי אבל אולי בגלל שאני לא עברתי צבא הם נמצאים בשלב שאני הייתי בו לפני כמה שנים והדיסוננס הזה מטריד אותי מעט.
מעולם לא היתה לי היכולת להתחבר עם בני גילי ואולי גם אף פעם לא תהיה, גם כשהייתי בת שלוש החברה הכי טובה שלי היתה בת חמש (אמא שלי אומרת שאני שיחדתי אותה בבזוקות)..
אולי אני פשוט מתרחקת ממסגרות, כמה שנאתי את השכבה שלי בתיכון, בחטיבה וביסודי. גם בגן לא היה לי מי יודע מה.
אבל בינתיים אלו רק אנשים מהעבודה וזה לא משנה אם אני אתחבר אליהם או לא, העיקר שנוכל לעבוד ביחד בנועם כמו שאומרים.
אני עוד מעט הולכת לראיון בבר חדש ומגניב ביותר, נראה מה יהיה עם זה, אני צריכה לעבור יותר מאוחר במקום ממנו פיטרו אותי, כל כך לא בא לי לראות את הפרצופים הצבועים שלהם שם, אבל כוסאמא שלהם, אין אף אדם שימנע ממני מלהיכנס למקום אליו אני רוצה ללכת.
מעולם לא נמנעתי מעימותים ואני לא אתחיל עכשיו, אז ביג דיל, צבועים, מה עוד חדש..
לפעמים אני שוכחת שרב האנשים הם… פשוט אנשים, זה לא שכולם חארות, כולם רק דואגים בעיקר לאינטרסים שלהם, ואולי ככה זה צריך להיות.
קצת הגינות בסיסית זה לא דבר מובן מאליו בימינו., .
קטגוריות: ראשי
נכתב על-ידי Compulsive ביום יום שלישי, 12 יולי 2005 בשעה 00:02
ביום שבת, אני
חושבת, פיטרו אותי רשמית. אחרי מסכת של ייסורים ואי ודאות.
בסך הכל
עבדתי שם חודש, מאד נהניתי והכסף היה מעולה.
אבל אחד
הברמנים האחרים פשוט לא אהב אותי וטען שאני נתקלת בו כל הזמן( טוב, הוא גוץ שמן).
והבעלים
כנראה היו באמצע התקף חרדה אז הם החליטו לעמוד מאחורי בזמן שאני עובדת ולנשוף
בעורפי. כמובן שברגע שזה קרה, כל מה שרק יכול להשתבש השתבש.
אז לקחו אותי
לשיחה והסבירו לי כמה הם אוהבים אותי , שהם אוהבים טיפוסים כמוני (מה לעזאזל זה
אמור להביע?!) אבל הם חושבים שזה לא מסתדר כמו שצריך ורוצים לתת לי פחות משמרות.
אני כמובן איימתי שאני לא אשאר אז הם נתנו לי
ולהם כמה ימים לשקול את זה.
כשחזרתי,
כלומר הייתי צריכה להגיע לשם פיזית, במונית, ולשלם 20 שקלים כדי לשמוע "יש לך
אולי בעיה מוטורית?" נורא רציתי לענות, ובכן, כשאדם עומד מאחורי גבי בצורה כל
כך קרובה שאני יכולה להרגיש את הבל הנשימות שלו, ובטוח שאני לא יכולה לתפקד כמו
שצריך…. כן, יכולות להתעורר אצלי בעיות מוטוריות מסוימות. אבל במקום זה צחקתי אמרתי
שאני מציירת ומפסלת ולהגיד עלי דבר כזה זה פשוט מצחיק. היא אמרה שאולי היא תתן לי
משמרות בשבוע שלאחר מכן.
זה היה הקש
ששבר את גב הגמל. במשך כל אותו שבוע היו לי סיוטים שקשורים במקום. טוב, אולי לקחתי
את זה קצת קשה מדי.
את הבשורה
הסופית לא קיבלתי, אבל הטלפון שלא צלצל הבין בעצמו. אנשי לילה, אי אפשר לסמוך על
שום מילה שלהם. אי אפשר לקבוע איתם כלום ומעל הכל אי אפשר בכלל לקוות שהם יתייחסו
בהגינות לכל אדם שהוא. ככה זה כשאתה חי על קוק או על חרדה קיומית, או שילוב של
שניהם.
אך למרות כל
זאת, שלא תהא דאגה בלבכם. אני, המוכשרת, מצאתי עבודה חדשה כאחראית משמרת בבית קפה
להמונים. כן, כזה שמספק לכם את המינונים היומיים של ההפוך חלש בלי קצף וסלט דל
הקלוריות. כמה מענג.
ולחשוב שהייתי
צריכה לעבור שעת ראיון שלמה כדי להיות מגישת קפה, אבל עם סמכות.
אבל זה עוד
כלום, ניסיתי להתקבל לעבודה לפני כחודש כזבנית בבן גוריון.
אלוהים
ישמור. (לא שאני בטוחה בקיומו אבל מילא)
זבנית!
בחנות!
דינמיקה
קבוצתית, ראיון אישי, גרפולוגיה, השלמת משפטים ולבסוף פוליגרף שבו נפלתי בשאלת
הסמים הבלתי נמנעת. "אני נשבעת שרק ניסיתי פעם אחת, אני יכולה לספר על כף יד
שלי (בעצם אולי שתיהן ואיזו רגל) את מספר ההתנסויות שלי בסמים קלים".
"אף פעם לא ניסית קוקאין או אקסטז?י" שאלו אותי ."כמובן שלא, מה
פתאום", אמרתי לחוקר הקשוח שהביט בעיני בעוד האלקטרודות מקפצות בין פרקי
אצבעותי.
עברתי.
אבל לא הלכתי
לקורס (שבוע!) כי היתה לי עבודה כל כך נפלאה בבר.
אני תמיד
יודעת לנקוט בצעדים חכמים.
האמת היא שבי
נשבעתי שלעולם לא אעבוד שוב תמורת שכר מינימום אפילו עם בונוסים. ושלעולם לא אעבוד
במקדולנדס. עד היום עמדתי במשימה.
אני לא יודעת
אם אפשר לאמר שעמדתי בה בכבוד בהתחשב בכל חודשי המובטלות חסרי המעש שלי ובכל זאת.
אז עכשיו אני
שוב נערה עובדת. כמה נפלא.
עכשיו רק
צריך לקנות מכונית חדשה.
קטגוריות: ראשי