שם שנון לבלוג

היה לי ערב הזוי, הייתי הלומת וויסקי ונינוחה ולראשונה, אולי אולי לראשונה מזה זמן רב, נתתי לצעמי לשתוק, לעכל את המילים לתוך תוכי ולא לתת להם להיזרק לאוויר, לחלל השיחה. היום אני מרגישה שהרעיונות התעברו, התעשרו וגדלו ובמקום הסיפוק הרגעי מביטוי מחשבות חולפות, הקשבתי לפרי מוחם הקודח והלום הוויסקי של בני שיחי.
זה היה מקאלן 10 שנים, הוא היה חזק, כל כך כבד וסגור שגם המים המינרלים לא פתחו אותו, אחרי שתי כוסות נשברתי והעריתי לתוכי ויסקי אירי זול, בשלבים האלו זה יכל היה גם להיות שרף ולא הייתי מרגישה.
דיברנו אל תוך הלילה ושקענו אל תוך הבוקר כבשרקע טום וייטס החליד אל החלל בקולו.

בתחילת הערב הקיוסקאי נתן למ' שני כדורים צהובים, הוא הוציא אותם מתוך כיס הג'ינס שלו, הקיוסקאי השני פרס בורקס תורכי לריבועים והציע לי חתיכה, זה היה קר בפנים. קנינו "מעיין" ואמרתי לו שאני כותבת שם, הוא שאל איפה ואמרתי לו בעמד' 63. במחי ניחוש הפכתי ל"מיטל ניסים" ועד עכשיו אין לי מושג אם היה שם שיר טוב. הקיוסקאי אמר שזה נחמד, מעולם לא חשבתי שארכוש בקיוסק שירה וכדורים צהובים.

את זה כתבתי בערך בין הוויסקי השלישי לריבעי:

התקרנפות

בכרטיס קופת חולים חילקנו שורות
של כותנות משוגעים
והם לא אמרו דבר על ההדפסים החדשים
שכיסו את דש חולצתם
הם התקרנפו לתוך עצבותם הבלתי מתורגמת
ונגחו בקרנות החדר,
היכן שנתלו קורי השינה שלא הגיעה אל עצמה.

ולרגע הזמן לא עצר, ולרגע התקליט לא פסק
והרעש הסטטי סטטי סטטי מילא את נפשותינו
האבקה נחה בצלחת קרמית וקצוותיה התקמרו
בהבנה שקטה- שזה מה שצריך להיות

השיא שלי בשתיית גינס הוא ששה חצאים. זה לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על זה, אלו 3 ליטרים של בירה כהה וכבדה. סיימתי אותם תוך שעתיים וקצת.

לפני שבוע הגיעה לארץ חברה של המשפחה שיש לה חמארה בוינה. חמרה למי שעוד לא יודע זה בית מרזח פשוט. כמו למשל "מתי המקלל" בדרום תל אביב. מקום שבדרך כלל יגיש סוג בירה אחת, (בארץ זה גולדסטאר, פעם זה היה נשר) ומזטים כמו מטיאס, קבנוס ומה שבא ליד באותו יום.

לאשה הזו יש קיבולת שתייה מרשימה ביותר, היא כבת ששים, נראית רזה ושברירית ושותה כמו קוזאק מגודל בערב חתונתו.

החמארה שלה בוינה פתוחה מ6 בבוקר עד 2 לפנות בוקר, לא פלא שכבר נמאס לה.

תמיד יש לי חשק ללכת ולשתות בירה באיזו חמארה אבל אני לא עושה את זה, כי אני בחורה, החמארות הן מקום של גברים. הם שותים ומקללים ומתנהגים בגסות.

אבל זה המקום לשתות בו, אולי המנזר הוא סוג של חמארה, אבל גם במנזר יש יותר מדי פוזה של חוסר פוזה. בחמארה אתה מגיע עם גופית סבא , שרשת זהב, מכנס קצר ולוגם בירות על שפת המדרכה. אומרים שהפיח משפר את הארומה….

זה כנראה הייתה המחשבה של חברה שלי כשהיא החליטה ביום ששי להתיישב בשדרות רוטשילד בין שני קיוסקי הקפה. על שני פסי הדשא הצר בין הכביש למרכז השדרה התיישבו צעירים על שמיכות כדי להקשיב לרביעיית הג'ז הדי חובבנית שניגנה שם ולשאוף את פיח האוטובוסים יחד עם האייס קפה והסנדביץ.

רבותי, מה קרה לכם? אין פארקים בתל אביב, אין ים? אתם מתיישבים על הדשא ליד הכביש, כמו מנגליסט ביום העצמאות שמתיישב ליד אי תנועה.

הכריחו אותי לשבת איתם, להיות חלק מהעדר. כולם הולכים ביום ששי לרטשילד, כולם הולכים ביום ששי לשינקין (לשם כבר מגיעים מהפריפריה), כולם הולכים לים.

ביום ששי אני הכי אוהבת להישאר בבית, או לנסוע להורים ברחובות, ביום בו כולם נוהרים לתל אביב אני מתה לברוח.

אני רוצה את הרחובות שלי כמעט ריקים, את האנשים מהלכים בעצלתיים בפינות המוצלות, את הנערות חושפות הבשר בבית הספר, ואת הקשקשנים ועובדי הבטל בבתי הקפה.

אני אוהבת מקומות שמכירים אותי בשם, או לפחות בפנים, שעושים לי הנחה סתם כי חייכתי. מקומות בהם הכלבה שלי לא מעוררת פחד פרימיטיבי.

לפני שבוע הלכתי לצלם בנווה שאנן במסגרת קורס הצילום. זה היה שיעור בתקשורת וחוויה מאלפת. הכרתי כמה פעולים בולגרים (האנשים הכי חביבים בעולם, הבולגרים האלו) והם הזמינו אותי לבוא לשתות שם ביום ששי, לגלות את חיי הלילה האמיתיים של תל אביב. לשתות גולדסטאר בששה שקלים וליהנות מבליל הטורקית-בולגרית-בוכרית-רוסית-רומנית ושאר שפות אסיאתיות. היכן שנמצא הייאוש הכי גדול, שם החגיגה הכי מפוארת.

תמונות בהמשך.

v

לכולנו יש
יום כזה בשבוע,היום העמוס, היום שאיכשהו כל הדברים נדחים או נדחסים לתוכו. יום בו
יוצאים מפתח הבית בבוקר וחוזרים אליו לפנות לילה.

יום רביעי
הוא היום העמוס שלי. ואיכשהו אני הצלחתי להפוך אותו ליותר עמוס ממה שהוא.

בין הרצאה,
תור אצל הרופא, ושיעור הצילום, נזכרתי ששכחתי לפתח את סרט הצילום בו היו שיעורי
הבית שלי. מלאת בעתה מהרעיון שכולם יציגו את פרי עמלם ורק אני לא אזכה לקבל ביקורת
בונה (ועדיף מתפעלת) , רצתי לעבר החניה הקבועה שלי . רק כשהגעתי אליה נזכרתי שהחבר
שלי לקח את האוטו היום.

"אני לא
אקח את האוטו שלך, אני אסע במניות", אני הייתי מוכר את האוטו גם אם לך לא
היה", "ברגע שאני אמצא עבודה אני אקבל אוטו". אלו היו ההבטחות
ששמעתי כשהבטתי בעיניים מודאגות בבן זוגי לפני כמה שבועות, כשהוא קיבל במפתיע הצעת
מחיר נהדרת על רכבו.

מיותר לציין
שהיום אני מקבלת נזיפות על כמה שאני אגואיסטית ולא מסוגלת לשתף כשאני רק פוצה פה
בקשר לתסכול שלי.

לא הייתה לי
ברירה ולקחתי מונית למעבדת צילום
המקצועית הכי קרובה באוניברסיטה, מול גן העיר באבן גבירול. כמובן שגם שם אף אחד לא הבין מה זה "פול
פריים" ו"קונטקט ענק" אבל אני בעצמי בקושי מבינה מה זה ,אז מה זה
משנה בכלל.

בארבע ורבע
מסרתי התמונות, בחצי שעה בהן התמונות היו אמורות להתפתח טיילתי לכיוון חנות שתמיד
רציתי להיכנס אליה כדי לגלות שאין שם פריט שעולה פחות מ300 שקלים. כמה כיף להיות
סטודנט במשרה חלקית…

בדרך חזרה
עצרתי בפיצה פצה, החלטתי שאני אנצל את עשר הדקות הפנויות שלי כדי לאכול ארוחת
צהרים. הזמנתי פוקצ'ה עם בשר טחון, רוטב פיצה, מוצרלה, עגבנייה ומלפפון חמוץ. אחת
המנות הכי טעימות ביקום.

לקח להם עשר
דקות לחמם אותה.

נכנסתי לחנות
והצצתי בתמונות שיצאו לי (רובן לא מוצלחות)ואצתי רצתי החוצה לתפוס מונית. השעה
הייתה עשרה לחמש וממש לא רציתי לאחר.

נכנסתי
למונית מסוג מרצדס והתיישבתי במושב העור
השחור, הנחתי את התיק הענק שלי מתחת לרגלי. לאחר החלפת מילים מנומסת עם הנהג שלפתי
את השקית המהבילה שלי.

"מצטער,
אסור לאכול כאן".

"מה זאת
אומרת?!"

אני לא רוצה
שיאכלו ה זה משאיר ללכלוך ודביקות"

"אני
אשים מפית" ניסיתי

"תראי,
אם את רוצה את יכולה לרדת מהמונית ולתפוס חרת את לא חייבת לשלם לי על המרחק
שעברנו"

השעון הראה
שבע דקות לחמש, ממש לא היה לי זמן לחפש עוד מונית.

נכנעתי.
המשכנו לנסוע ומבד לשקית הירקרקה ומבעד למעטה הנייר והאלומיניום עלו אדים וריח לא
יתואר. ריח של בזיליקום, ושל מוצרלה מותכת, של בולונז, של לחם חם, שחום בעל קרום
דק ופריך שיצא לפני מספר דקות מהטבון. ריח שהרטיט את נחירי והעלה רוק בחלל פי
שכמעט נזל בעצירה פתאומית על סנטרי.

חשבתי שאני
אמס באותו רגע מתוך השתוקקות. הנסיעה ארכה נצח ואני פתחתי את החלון כדי שהריח יצא
קצת החוצה.

"פוקצ'ה
נאצי" חשבתי לעצמי. אני אנקום בו, אני ארשום את מספר המונית שלו ואפרסם אותו כנהג הפוקצ'ה נאצי. אני אתפוס
אותו בנסיעה אחרת ואכניס פרי חצי אכול מתחת למושבו.

אבל הנהג לקח
אותי עד השער וויתר לי על חמישה שקלים. כנראה שגם הוא חש אשמה שהותיר רעבה
ומשתוקקת עם שקית פוקצ'ה ביד.

נכנסתי
לאוניברסיטה והריח נדף השקית חזק מאי פעם. לא יכולתי לחכות עוד רגע. הוצאתי את
הפוקצ'ה קיפלתי את קצוות מעטפת הנייר ביראת קודש ונגסתי בבליל הכל טוב הזה. מזל
שנכנסתי בשער האחורי. הלכתי, צעד, ביס , צעד , ביס. דבר לא יפריד אותי מהמאפה הזה
עכשיו. הלכתי במתחם הנדסת החשמל, עתודאים ונערים חיוורים עם משקפיים בעלי מסגרת
דקה בהו בי, בבחורה עם החצאית והמגפיים, הלבושה בהתאמה צבעים מושלמת, הנוגסת בבצק
הזה כאילו אין מחר.

נכנסתי
לבניין השעה הייתה חמש ותשע דקות. התיישבתי בקפיטריה והתמסרתי לה. נותנת לגבינה
להימרח על לחיי, לרוטב להכתים את אפי ולחתיכות בשר להיתלות בשולי שפתיי.

אפילו המבט
לא הפריעו לי. אה, סטודנטים רזים הניזונים מאוכל קפיטריה דלוח, הביטו בי ולימדו
החיים מהם.

פתירת תרגילי
פיזיקה מסובכים לא יביאו אתכם לעולם לעונג הצרוף הזה, לתאוות חושים הזו.

הבצק נגמר
ובתחתית מעטפת הנייר עוד היו שאריות הבלילה, ללא בושה, ולאחר מבט חטוף סביבי,
הכנסתי את אצבעותיי ודליתי אוצרות מוצרלה ובשר שברחו מעיפת הבצק. שיתסכלו.

חמש ועשרים
השיעור התחיל מזמן, נכנסתי לשירותים ושטפתי את ידיי ופניי. הבגדים היו נקיים.רק
ליידי יודעת לאכול כמו חזירה ולא להכתים את בגדיה (או מישהי שאין לה כסף לניקוי
יבש).

נכנסתי
לשיעור, המורה דיבר על סוגי עדשות ועומק שדה.

חצי שעה
לקראת סוף השיעור הראנו את התמונות שצילמנו. רק חצי מכתה הספיק לפתח. הבטתי והגבתי
על שאר התמונות בסבלנות, עוד מישהו הראה ועוד מישהי ואני עמדתי מחזיקה את תמונותיי
ביד מצפה לרגע בו ייפרשו במרכז השולחן ויזכו לתגובות.

יש עוד מישהו
? שאל סוף סוף המורה לאחר שכולם מלבי הראו, "כן אני", אמרתי, המורה הביט
בשעון, תשע ועשרה. "מצטער נגמר לנו הזמו, נראה את שלך בפעם הבאה".

כעבור שבוע,
בשיעור הבא, שכחתי להביא אתי את התמונות.

שנה חדשה. יש
לי עבודה חדשה. כלבה חדשה ואוטו חדש.

אימצנו את
ניקיי, בוקסרית מדהימה שסובלת מבעיות בריאותיות והזנחה וזקוקה להמון אהבה. קראנו
לה ניקיי על שם ממד הבורסה היפנית בו השקענו כסף ובתקווה, בזכותו נטוס לקובה.

קניתי פיאט
פונטו חמודה ולבנה, הידועה גם בשם פיפי,פיפי הפיאט. בעקבות הכינוי החדש הסיאט של
החבר קיבל את הכינוי בובו. נראה לי שהוא
קצת דלוק על פיפי.

העבודה נחמדה
ובעיקר מתאימה ללו"ז הלימודים שלי.

הלימודים אגב
בסדר. הפילוסופיה במיוחד. שפינוזה למשל. הוא בסדר. החלטנו. אני ונ', חברתי לספסל
הלימודים הוא החתן היהודי המושלם. גם יהודי, גם מלטש עדשות, דהיינו בעל מיקצועו,
וגם פילוסוף מפורסם. הבעיה היחידה שכולם החרימו אותו ואת תורתו וגם עוד פרט קטן-הוא לא בין החיים.

היה לי שבוע
תרבותי משהו. ביום שלישי הלכתי להקרנת הבכורה של פיצ'חזדה: שנת אפס. אני יכולה
לאמר, ללא הסתייגויות שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי. מבחינה תסריט, ויז'ואל
וסאונד. עמיר לב מלווה שם חלק ניכר מן הסרט.(אני חולה על עמיר לב). הסרט פורש מספר סיפורים של אנשים שונים שחולקים קווים
מקבילים, רצופים ומתנגשים. הגיבורה (המשוחקת מעולה) היא אם חד הורית צעירה הנזרקת
מדירתה ונאבקת על קיומה. זוג בורגני עם נשואים מתפוררים. טכנאי סאונד ברדיו,
פנקיסט מזדקן, עיוור הוליסט (מוני מושונוב) ופושע מיסתורי (דן תורן).

הסרט מרגש,
מצחיק, עצוב מקורי ובעיקר כל מה שסרט צריך להיות.

היום ראיתי
את "חרקירי של קובישי. סרט מתח, מעניין. מתקופת "הגל החדש" היפני
שעוסק בנקמת אב את מותו של בנו. הסרט כמובן שחור לבן וכתוביות באנגלית, מה שמקשה
על הצפייה. יחד עם זאת הוא שווה את המאמץ. נחמד להתגנב לסרטים של החוג לקולנוע….

מבחינה
רגשית, אני עדיין באבל. יצאנו בסילבסטר. התחלנו לשתות ב12 בצהריים היינו אצל
חברים, בקפה ברזילי (בחמש אחה"צ!) ובברקפסט קלאב. היה נחמד אבל אני עדיין לא
מוכנה לחגיגות. הכל נראה כל כך מת חיוור ושטחי.

חשבתי לצאת
היום ופתאום הבנתי שאין טעם.

אחרי הקרנת
"שנת אפס" אני ונ' הלכנו לסטאוט.גיליתי ל' את נפלאות הבירה הגרמנית
"ווינשטפן" ואני המשכתי עם הגינס שלי. נכנסו לערב הופעות. היה נחמד. היה
נחמד לשבת ולהעיר הערות על כמה שהם גרועים. לדוגמא:

"אולי כדאי שהיא תלך ללמוד ברימון?"

" לא
חבל על הכסף?"

הופעות הלכו ונהיו גרועות אז החלטנו לפרוש.
השארנו לברמן פסנתר אוריגאמי מנייר וסגרנו את הערב.

אני בכל מקרה
לא יכולה לצאת היום. אני עובדת מחר בבוקר. אני שונאת לעבוד בימי ששי. זה מוציא את
כל העוקץ מהסופשבוע.

לא כתבתי כאן
הרבה זמן, לא היה לי ממש זמן. אני קצת מתגעגעת האמת. אולי אני אצליח שוב להתמיד.

ויש לי גם
מנוי חדש למכון של האוניברסיטה, מקווה שגם שם אני אצליח להתמיד.

הייתי אתמול בספורטק. רצתי ורצתי עד שנתפסו לי ארבעה שרירים ונמתח לי גיד אחד. גם כשאני לא בכושר אני חייבת לתת ספרינטים. זו הרגשת החופש המוחלטת, אתה, המרחבים וכמות הכח המתפרץ בשרירי הרגליים שלך. לעקוף את כולם להיכנס לקצב, להתעלם מהכאבים בצד הבטן בשרירים בגידים עד שאי אפשר יותר, עד שחייבים לעצור, עד שהגוף מסרב להקשיב למח. ואז ללכת עד שהנשימה חוזרת ושוב.

אחרי הספורטק הלכנו לאכול בשיפודי איציק הגדול, השיפודיה הכי טובה בתל אביב לדעתי. לא היה לי תאבון. אצלי זה דבר נדיר. נדיר מאד אפילו. אני אכלנית מטבעי. הסתפקתי בכבד אווז ובקושי נגעתי בסלטים. לא הייתי מסוגלת להנות מהאוכל.

גם היום בצהריים, הלכנו עם ההורים של החבר ל"שאול". שאול זו מסעדה תל אביבית מיתולוגית ברחוב אילת, הלקוחות שם קבועים ושתיינים. יש שם אחלה גולדסטאר מהחבית. היום היה שם אירוע מיוחד, מתי מהחמארה של מתי, הגיע. מי שמכיר יודע שזה ביקור מיוחד. שאול המקורי, שהוא כבר מנוח הסתכסך עם מתי לפני שנים.

מתי איש מבוגר, יש לאמר מזדקן. בשולחן חיכו לו ולפמלייתו שלא היה בה חבר אחד מתחת לגיל 80 בקבוק וודקה, שנעלם תוך זמן לא רב. מספרים עליו, על מתי, שידוע גם בכינויו "מתי המקלל" (אין צורך לנחש למה) שהוא שותה בקבוק וודקה אחד ביום. ממספר הביקורים שלי שם אני נוטה להאמין לזה.

גם שם לא היה לי ממש תאבון הסתפקתי בשתי כוסות בירה, שפונדרה ומעט זנב שור. (כן כן , גם אני עשיתי פרצוף, אבל זה באמת טעים.)

משם נסעתי למספרה, החלטתי שלרגל הלימודים והעבודה החדשה אחדש את מחלפותיי, אני שונאת להסתפר, אני שונאת פנים, אני שונאת טיפוח נשי. מזל שאני אוהבת בגדים, אם לא זה אני בהחלט יכולה לראות שהייתי טיפוס מוזנח לחלוטין. מספיק להתבונן בציפורניי ידי, כסוסות ומלוכלכות כדי להבין שזו לא כוס התה שלי. אולי עכשיו כשאני כבר לא אעשה עוד עבודה שחורה (בבר) הן יראו יותר טוב.

אני הולכת לעבוד בשדה התעופה. אמא שלי נורא שמחה לשמוע. "אולי תמצאי לך איזה איש עסקים עשיר מחו"ל". כרגיל העובדה שיש לי חבר לא מפריעה לה….

אמא שלי אוהבת לשקוע בפנטזיות שידוכים לבת שלה, במיוחד כשמדובר על אנשי עסקיים צעירים ועשירים. פמיניזם? בטח. כשמדובר בי- תשכחו מזה.

קיבלתי מחשב נייד חדש. האמת היא מרב אתחולים למחשב הנוכחי כבר אין לי כח לבנות מחשב חדש. להתקין את כל התוכנות להעביר את המסמכים, שלא לדבר על כמה עשרות גי'גה של מוזיקה, עד שהתרגלתי למחשב המקרטע והחולה הזה, מגיע חדש.

טוב לפחות עכשיו אוכל לגלוש בבתי קפה. בשביל זה בעצם יש מחשבים ניידים, לא?

בוקר, כלומר
אולי צהריים בשביל אנשים נורמליים, ואני שוב מתעוררת עייפה. אולי אני צריכה להפחית
בכמויות האלכוהול. קצת קשה בעבודה שכל מה שאתה עושה בה זה להתעסק איתו. אתמול אחרי
המשמרת הלכתי עם הבוס שלי לשבת בג'ואיס, אולי המקום הכי סליזי עלי אדמות ישראל.
הוא פשוט במקרה חבר של ג'ואי הבעלים, אז היה נחמד. הייתי על קיבה ריקה וכל הזמן
מילאו לי את כוס הבירה. בסוף עשיתי מעשה שאני לא נוהגת לעשות, השארתי כוס כמעט
מלאה והלכתי. נורא מצחיק המקום הזה על ההתנהגות המצועצעת של הברמנים ובגישתו של "כל
עלוב חיים- מלך”. אומרים שמאז שהחזירים האלו ממשטרת ההגירה גירשו את כל העובדים
הזרים, המקום לא מה שהיה פעם.

טחנתי איזה
סנדביץ' רוסטביף בשדרה וראיתי שם את אחותה הגדולה של חברה שנעלמה לי לדרום אמריקה
וככל הנראה לא מדברת איתי.

יש איזה מן
קטע כזה של אנשים שעשו לך הרבה קטעים מסריחים ושמבחינה אוביקטיבית עדיף לך לשכוח
אותם אבל אתה פשוט אוהב אותם. היינו חברות טובת כל התיכון ולמרות כל המריבות שהיו
לנו… אני עדיין מתגעגעת אליה, אולי זה טיפשי מצדי.

אתמול חבר
טוב של אחי בא לבקר אותי בבר, זה היה נורא נחמד. שנינו נורא מתגעגעים אליו וזה
הזכיר לנו קצת את הבילויים המשותפים שלנו.

לפעמים כל כך
בא לי ללכת לשתות בירה עם אח שלי, הוא מבין אותי באופן גנטי.

עוד דקה אני
יוצאת לעבודה. היום אני לא אשתה בירה.

משום מה לא הצלחתי להעלות פוסט במשך הרבה זמן, לכן הפוסט של בוע שעבר הועלה רק היום.

הרבה קרה בשבוע הזה. יש לי עבודה חדשה, התקבלתי לאוניברסיטה ו.. זהו בעצם . אבל זה חדשות די גדולות.

ואני חוזרת לנגן בסקסופון. החלטתי . כבר מספיק זמן לא ניגנתי וזה מאד מאד חסר לי.

זו הוצאה די גדולה יחד עם הלפ טופ, שכר הלימוד והאוטו החדש. אבל אני אנסה לדחוס את זה..

ההורים שלי רוצים לקנות לי אוטו אבל אני עדיין מתלבטת אם לא לקנות קטנוע במקום. למי יש כח לחפש חניה ועוד באוניברסיטה?

הם לא מוכנים וגם החבר חושב שאני מעופפת מדי בשביל אופנוע אבל בסופו של דבר זה תלוי בי ויש לי כמה לבטים בנושא.

אתמול בערב היינו בהופעה של ערן צור בבארבי ממתי בכלל יש תפריט אוכל בבארבי?

היתה הופעה נחמדה אבל אני יותר אוהבת את ההופעות האינטימיות שלו בתאטרון תמונע. בצעד גאוני, ולאור המחירים המופקעים דאגנו להביא בוטנים מהפיצוציה הסמוכה, ויחד עם הגולדסטאר מהחבית זה יצא אחלה.

אחר כך הלכנו למסיבה אבל פשוט היינו הרוגים, אכלנו בביג מאמא פיצה והלכנו לישון.

הבר החדש שאני עובדת בו הוא ממש מגניב. קטן ושכונתי כמו שאני אוהבת, הקהל יחסית מבוגר אבל זה אומר שהוא שותה הרבה ומשאיר טיפ נכבד. יש לקוח קבוע שאני נורא אוהבת. הוא מבוגר, בן שבעים פלוס, מגיע תמיד עם בוקסר וגופיית סבא. שעליו היא פשוט גופיה לבנה, גורמט זהוב על צווארו. הוא תמיד בא שותה שתי בירות והולך. וכמעט תמיד יש לו סבר פנים כעוס. טיפוס כזה. בכלל זה מקום כזה נטול פוזה שאין בו קוקטיילים, לדעתי צריך רק להריץ שם טורנירי שחמט ויהיה מגניב.

מחר יש את החתונה של הזוג מהחינה בשבוע שעבר. הולך להיות מגניב. הרבה אלכוהול יזרום, זה בטוח.

יש לי שמלה של יוסף ועכשיו רק נשאר לעשות מחר סיבוב ולקנות נעליים. הרבה זמן לא הייתי בחתונה של חברים. אני אפילו קצת מתרגשת.

ביום חמישי בערב, אני וחבר שלי הלכנו לחינה של הבוסית שלו שהיא גם חברה מאד קרובה. לפני החינה קפצנו לקנות מתנה בקניון גבעתיים, זה היה הביקור הראשון שלי בקניון והתרשמתי לטובה. אחלה חנויות, לא לארנק שלי כמובן. אני אצטרך להביא לשם את אמא שלי.

יש שם חנות של בית היין עם חדר סיגרים אז נכנסנו וקנינו כמה. אצלו זה תחביב חדש, אני גדלתי ליד סיגרים, לאבא שלי יש אוסף די מכובד. אז כשהוא מעשן אני גונבת לו קצת והוא מתבאס ומספר לי כמה זה לא מחזה יפה לראות אשה מעשנת סיגר. ואני מלוננת שיפסיק להרטיב את הסיגרים שלו ושזה לא מוצץ.

בכל מקרה משם הגענו לחינה, זו היתה החינה השניה שלי בחיי. הראשונה היתה כשאחי התחתן עם בחורה מרוקאית. הפעם הכלה פולניה והבעל מרוקאי. החינה נערכה בבית של הורי הכלה בהרצליה פיתוח והם אפילו הזמינו חברת אירועי חינה שהביאה אוהלים אותנטיים ומחסן תלבושות. מה שנקרא "חינה צפונית".

האמא של הכלה היתה נורא מצחיקה, היא סיפרה בנאום שאם מישהו היה אומר לה לפני שנה שהיא תערוך טקס חינה בביתה היא היתה אומרת שהוא נפל על הראש. אחר כך היא סיפרה לצד הלא מבין, את משמעות החינה שהיא כמובן חקרה בספרי אנתרופולוגיה.

האמת היא שהיה נורא מרגש. הזוג ממש זרח ואפילו אני, עם כל הציניות שלי, עם כל זה שאני נגד מוסד הנישואים ומתעבת את מוסד הרבנות. יחד עם העובדה שאני חושבת שטקסי הנישואים הישראליים הבומבסטיים הם וולגרים וטיפשיים. . אני התרגשתי עד דמעות. לראות את הזוג הזה ולהבין כמה זה נדיר למצוא חיבור כזה קירב מאד אותי ואת בן זוגי והעלה בנו עוצמות רגשות שלא חווינו כבר זמן מה.

גם היתה שם איזו סבתא בימים רגילים בקושי הולכת אבל בחינה היא ממש רקדה דיסקו.

אבל לא כל הטקס סבב סביב ההתרגשות שלי. היה שם גם איזה בקבוק ג'וני ווקר- וויסקי שאנחנו לא ממש אוהבים. אבל בכל זאת, הבקבוק היחיד שהיה. אני והוא דאגנו לחסל אותו ביחד פחות שתי כוסות לחתן ולכלה, להם דאגנו לאספקה בלתי פוסקת של משקאות, כמו שנאמר "מוכרחים להיות שמייח".

בטקס החינה עצמו, האמא שאלה, "מה אני עושה עם זה, מורחת? אויש אני לא רגילה ללכלך". יש יותר פולני מזה?

אחרי כמה ריקודי בטן סוערים (לקחתי כמה שיעורים במכון כושר) עזבנו, היינו במצב רוח כזה טוב, (על מי אני עובדת היינו אחרי בקבוק וויסקי וכמה כוסיות וודקה סטנדרט ובמצב רוח טוב) למרות שהיתה לי עבודה בבוקר, החלטנו לעבור בבית ולנסוע לאומן 17, היתה איזה מסיבה עם די ג'י מחו"ל. אין לי ממש מושג.. בבית הורדנו שוט בחרובקה ושוט סמירנוף וניל, החלפנו בגדים ונסענו למסיבה. את הכניסה אני זוכרת אבל אחר כך הטיפש הזה קיבל וודקה רד בול חינם ונתן לי, מה שהוא לא טרח לאמר לי זו שזו היתה וודקה מאד זולה. עכשיו לי, אין לי בעיות שתיה ועירבוב, אנחנו שנינו שתיינים ושותים וודקה בירה ווויסקי כמעט בכל יציאה אבל רק ממשקאות משובחים, אף פעם לא זולים.

משם והלאה שנינו בבלק אאוט, הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי מתעוררת בשמונה, מתלבשת לעבודה, רואה את הבגדים שלנו מפוזרים בבית, קיא על המיטה ותחזיקו חזק. חרא בכיור. לא סתם בכיור, בכיור של המקלחת של חדר השינה.

אני המשכתי לעבודה שם המנהלת סירבה להאמין יל שאני לא מרגישה טוב, היות שזה יומי האחרון לעבודה. כשאמרתי ללקוח לחכות רגע ורצתי החוצה להקיא, היא הבינה שאני באמת לא מרגישה טוב אבל עדיין לא שחררה אותי. אחרי שעת סבל נוספת פשוט שחררתי את עצמי, הלכתי לשירותים והקאתי את תכולתה המלאה של קיבתי.

לא היה לי בלק אאוט מגיל 15 ובחיים לא הקאתי יום אחרי שתיה.

הגעתי הביתה מבולבלת לגמרי כדי לשמוע שהאידיוט נתן לנו וודקה זולה, האידיוט הוא גם זה שניקה את כל הבלגן אז בסך הכל אני מצאתי את כל הסיפור נורא משעשע. כלומר שמישהו יהיה כל כך שיכור שהוא יחרבן בכיור, זה די מצחיק.

אז אתמול אחרי הערב המטורף החלטנו להיות רגועים והלכנו לאכול בטפאו. התחלנו עם ספר ריבס ומנת חצילים ביוגורט ומנת זיתים שהיו מצוינים. הברמנית נתנה לנו לטעום מרגריטה פסיפלורה. אני בדרך כלל לא שותה קוקטיילים אבל בגלל שלא רציתי אלכוהול והקוקטייל היה עם פרי טרי הזמנתי. המשכנו עם טונה צרובה מעולה וסלט שרימפס עם אבוקדו שהיה לא רע למרות שחתיכות השרימפס היו מעטות מדי לטעמי. לקחנו גם פטריות ממולאות שהיא טעימות. הזמנו טאטפאס דיונונים שהיה מלוח עד בלתי אכיל והדיונונים היו קשים נורא, צמיגיים ובכלל לא הרגישו טריים, החזרנו את המנה. הזמנתי מרגריטה ליצי'י שהיתה לא טעימה והחזרתי גם אותה וביקשתי את אותו קוקטייל מרגריטה פספלורה שהכינו לי קודם רק שהפעם היה ממש ממש לא טעים. החזרתי גם אותו. בן זוגי החליט להזמין קלמרי עם שעועית שחורה, מנה שהוא בדרך כלל מאד אוהב ושוב היא היתה מלוחה עד בחילה. כשביקשנו להחזיר אותה הברמן האדיב בעל המבטא הספרדי משהו נכנס לאמוק התנפל עלינו ואמר לנו שאי אפשר להחזיר כל כך הרבה שזה בחיים לא קרה ושהוא יקרא למנהל ונדבר איתו. אמרנו לא צריך, תודה. וחשבון. המנהל הגיע עם החשבון, אמר שהוא ביטל את המנה, הוא טעם אותה ושהוא מתנצל. כשבאנו לשלם הברמן אמר לנו שהוא ישמח אם לא נשאיר שירות. היינו המומים, הרי לא אמרנו מילה אחת רעה לאף אחד מהברמנים, לא ט

אני נוסעת
ביום ראשון למונטנגרו וקרואטיה לשבוע. איזה כיף, אני מחכה כל כך הרבה זמן לחופשה.
אפילו העבודה הזוועתית שלי נראית יותר טוב כשאני חושבת שנותרו רק עוד כמה ימים עד
לעזיבה.

אני לא
מאמינה שקמתי היום בשש בבוקר והלכתי לעבודה. אני רגילה לסיים בשעות האלו.

לפעמים
המחשבה על הנסיעה, חיפוש מדריכי הטיולים והדמיון המקדים יותר טובים מהנסיעה עצמה,
הידיעה שיש משהו לא נודע ומהנה בעתיד הקרוב מנחמת ומלטפת את כל ההוויה שלי כמשב
רוח נעים באמצע אוגוסט בתל אביב.

יצאתי שלשום
לרקוד עם חברה. היה שם מישהו, רקדן מדהים, רקדנו שם וסחפנו את רחבת הריקודים. חבר
שלי לא רוקד וכל כך התגעגעתי , הגוף שלי התגעגע לבטא את עצמו, הרגשתי כאילו הגופות
שלנו מנהלים סוג של דיאלוג עם הזרועות האגן, הרגליים. חברה שלי אמרה לי שזה היה
כמו לצפות במופע כששנינו רקדנו. הוא למד הכל בדרום אמריקה וזה לא פלא, הוא ידע
לזוז. לפני שהוא רקד אפילו לא הסתכלתי עליו, נראה חנון כזה אבל כשהוא התחיל לזוז,
פצחנו בסשן של ריקוד מושחת ברקע
אלקטרוני.

לפני זה אני
והחברה ישבנו בבר וקיבלנו משקאות חינם, כבר שכחתי איך זה לקבל משקאות בזכות עצמי
ולא בגלל שחבר שלי מכיר את הבעלים. זה די נחמד.

לפני
ההשתוללות יצאנו לחמארה של רפאל. המקום היה כמעט ריק (הגענו די מאוחר) אבל זה לא
הפריע לנו, המקום מעוצב כל כך יפה והמוזיקה היתה כל כך טובה שזה אפילו שיפר את מצב
הרוח.

ניסיתי את
השבלי (יין לבן) שהיה חמוץ מדי לטעמי הברמנית המליצה על לי על הריוחה, כבר שכחתי
את שם היקב וחבל כי הוא היה נהדר, איזון מושלם בין הפירותיות לחמיצות ורמת
האלכוהול. הריח כמעט בלתי מורגש אבל הפירותיות עוקצת בלשון בעדינות.די מתקתק אפשר
לאמר אפילו יין לבחורות אבל זה לא הפריע לי.
בקיצור שמיימי.

הפכתי לממש
מפונקת יין מאז שאבא שלי עשה חדר יין בבית. חברה שלי רצתה שאעזור לה לסיים את
המרלו- ירדן שלה ולא יכלתי לגעת בו, רמת האלכוהול היתה גבוהה ולא היה בו שום דבר
מעודן, בייחוד אחרי יין כל כך טוב. כמנה קטנה עם היין לקחנו טונה נעה על רצועות
קולורבי כבוש בויניגרט. היה נהדר כל כך שהצטערתי שאכלתי קודם. בפוקצ'ה האלוהית
אפילו לא יכלתי לגעת בגלל שהייתי מלאה עד אפס מקום. רק לפני היציאה אכלתי בבית שני
משולשי פיצה, ארבע נקניקיות, כרוב כבוש וסטייק צלע לבן.

בברים
שביקרנו בהמשך שתיתי בחרובקה. זה פשוט ליקר נהדר. אני אביא לי בקבוק מחו"ל.
וכמובן, מה עוד אפשר לעשות, בירה.

לא שתיתי
הרבה אבל הערבובים גרמו לי להרגיש כמו אחרי ערב של שתיה בבוקר לאחר מכן, כך
שהתכנון שלי לקום ביום שלישי וללכת לים התבדה והפך ללישון עד ארבע אחר הצהריים
ולראות טלוויזיה.

ראיתי בפעם
הראשונה פרק מתוך "כולה שלי" ביס פלוס. הייתי די אנטי בהתחלה אבל הסדרה
דווקא לא רעה, אפילו סבירה. נראה אם יתחשק לי לצפות בשבוע הבא.

"המסע הגדול" בערוץ יס דוקו היא פשוט סדרה נהדרת, אני חולת אופנועים,
במיוחד אופנועי כביש ומסע כזה הוא אחד מחלומותי הפרועים ביותר. מה שמפריע לי בסדרה
זה חוסר הספונטניות , זה שהאופנועים עמוסים מדי מציוד ושנוסע מאחוריהם גיבוי של
כמה ג'יפים. חברה, באמת עם כל הכבוד זו לא הדרך לערוך מסע. מצד שני מדובר בשני
כוכבי קולנוע והפקה רצינית אז למה כבר
אפשר לצפות.

חוצמזה היה
שידור חוזר של פרק לא רע בסופרנוס, אני כבר לא יכולה לחכות לפרק בו טוני הורג את
ראלף.

נגמר לי
המנוי בחדר כושר, אז בינתיים אני הולכת לרוץ בספורטק בזמן שהחבר משחק כדורסל.
דווקא נחמד בספורטק, אני יכולה לקחת את הכלבה ולהריץ אותה על הדשא. היא כל כך יפה,
כשהיא רצה כל השרירים שלה נעים והפרווה שלה מבריקה.

הרבה פעמים
בבוקר מגיע למקום בו אני עבודת גל אוחובסקי, לפעמים אני מכינה לו קפה וכל פעם בא
לי להגיד לו שאני מאד אוהבת לקרוא אותו. הייתי עוקבת אחרי מדור המוזיקה שלו במוסף
תרבות במעריב. בזכותו גיליתי את rufus
wainwright למשל.

אחר כך
המשכתי לקרוא אותו בעכבר העיר והיום, כמובן, בטיים אאוט. אבל אני אף פעם לא אומרת
כלום, תמיד אני מרגישה לא נעים אז אני כותבת את זה כאן ומוציאה מן המערכת.

אתמול היה
ערב מוזר. הייתי עייפה נורא אבל בכל זאת יצאתי, רק כדי להגיד שיש לי חיים ואני לא
רק עובדת כל הזמן. התחלנו בהשקה של דיסק הFFF בפאודר. חבר שלי, שהוא בקשרים עסקיים עם המקום הביא למארגנים
סיגרים יקרים נורא. הוא פשט התקשר לאיזה חבר מיליונר שלו ושאל אותו אם יש לו איזה
סיגר כי הוא לא רצה לבוא בידיים ריקות והחבר פשוט נתן לו עשרה סיגרים ששווים לפחות
אלף דולר.

לבשתי שמלה
שקניתי ליום הולדת 18 שלי שאני כל כך שמחה שהיא שוב עולה עליי. איזה אוחצ'ה אחד
אמר לי, בהתחלה חשבתי שאת קוקסינל. שאלתי אותו אם זו אמורה להיות מחמאה, הוא אמר
שמאד. נו מילא.

אחרי כמה זמן
הגיעה גם החברה שלנו, זו מההרפתקאה בשבוע שעבר. היא לבשה חולצה לבנה עם עניבה
שחורה והיתה סקסית להפליא. דיברנו קצת. היא אמרה שהיא חושבת הרבה על הזמן שבילינו
רק שתינו יחד, אמרתי לה שגם אני. שאני חושבת שכשאני אהיה פנויה אני אנסה מערכת
יחסים עם אשה, אחרי שהבנתי שאין דבר שאשה לא יכולה לתת לי שגבר כן. היא אמרה שהיא הרגישה שכשהוא הצטרף אלינו זה הפריע. אני הסכמתי.

האינטימיות
הזו בין שתי נשים כל כך הרבה יותר קלה, החששות לגבי הפגמים הגופניים יורדים, כי
בסך הכל הם מוכרים לשתינו. המגע הוא אחר, רך יותר. התחלנו לפלרטט והיא מצצה את הסוכריה על מקל שלה. החבר
שלי נעלם ואנחנו ירדנו לרקוד. אנחנו במסיבת הומואים, אז למה לעזאזל כששתי נשים
רוקדות, הגברים מרגישים כאילו הן רק מחכות לאיזה גבר שיפריע להן, כאילו שאנחנו
עושות פרובוקציות כדי להדליק אותם.

התנשקנו קצת
ואז אמרתי לה שאני צריכה לשירוצים, היא אמרה לי, "תלכי, אני אחכה לך כאן"
כשחזרתי היא לא היתה שם, היא שלחה הודעה לחבר שלי שהיא היתה חייבת ללכת ושיימסור
לי תודה.

איזו פחדנית.
אני מבינה שאולי הסיטואציה יכלה להפחיד אותה אבל ללכת ככה בלי לאמר שלום.

אחרי שהיא
הלכה רציתי ללכת. אני לא אוהבת האוס, כשאני לא עייפה אין לי בעיה לשמוע ואפילו
לרקוד אבל כשאני גמורה אני חייבת את המוזיקה שאני אוהבת במיוחד אחרי שהבר בו אני
עובדת משמיע כאלה שירים נדושים.

החלטנו לאכול
פיצה. דומינוס בדיוק שטפו את הרצפה, ביג מאמא היו סגורים, בסוף נסענו לפיצה בטא
בלילינבלום. חנינו ברוטשילד והחלטנו שאם אנחנו כבר שם נבדוק מה קורה בברקפסט קלאב.
מסתבר שהמקום הוא אחד מהמוצלחים בעיר. המוזיקה היתה מעולה כשאני נכנסתי היה אלקטרו
שזו בדיוק כוס התה שלי, אחרי זה הדי ג'יי גיוון קצת אבל נתן יציאות לא רעות. שתינו
שם קצת ועישנו איזה שני סיגרים מעולים, אני מתה על סיגרים. הכרנו שם כמה חברה ומשם
הלכנו אליהם הביתה לאכול קובה שסבתא של אחד מהם הכינה. היה הזוי. שתינו ג'ק, העברנו
ג'וינט ואכלנו קובה אדום ולא מאד מוצלח בזמן ששתי הבנות נרדמו על הספה.

נורא רציתי
ללכת אבל לא הצלחתי לנתק את החבר שלי מהג'ק שהוא שם לו למטרה לגמור. הרי רק לפני שיצאנו מהבית סיימנו בקבוק!.

לקחתי את
הכוס מהיד שלו והנחתי על השולחן, הוא קם ובזמן שהלכתי לכיוון הדלת גמר הכל בשלוק
מאחורי הגב שלי. לצעיר אני לא מסתדרת עם הילוכים, והוא התעקש לנהוג.

מאחר והקובה
אל השביעה אותנו אחרי לילה רווי בירות וויסקי החלטנו לנסוע לאבולעפיה ביפו ולממש
את פנטזיית הפיצה המקורית. כשהגענו נזכרנו שאין לנו מזומן, נסענו למרכז החומוס
האסלי קנינו שם חומוס קובה וצי'פס ונסענו אל הזריחה (בעצם זה כבר היה שבע בבוקר)
מטנפים את האוטו בכתמים של חומוס ושמנויות של צ'יפס.

קמתי היום
בארבע ואני מתחילה עוד מעט לעבוד. אני תשושה, לדעתי הגוף שלי עוד מפרק את האלכוהול
מאתמול. אין לי כח לעבוד. רוצה להישאר בבית ולראות סרט.

מתי כבר
הסיוט הזה נגמר?

עוד חודש.