שם שנון לבלוג

אני כל כך
עייפה. אני קמה עייפה, אחרי עשר שעות שינה. ואין לי כח לכלום. מעבירה את השעות
המעטות לפני העבודה בצפייה בסדרות טלוויזיה מטופשות ובזלילה של כל מה שבא ליד.

כל הקיום הזה
מתחיל להימאס עלי. אתמול רצתי משהו כמו 20 ק"מ בספורטק והיה נהדר, במכון כושר
בחיים אל הייתי רצה ככה, המרחבים והירוק וגם הכלבה שלי פשוט עושים לי חשק וברגע
שאני מתחילה לרוץ אז פשוט לא בא לי ללכת. אני ממש כמו כלב צייד אם אני לא מזיזה את
הישבן מצבי מתדרדר. אני מרגישה שריצה זה הספורט שלי, אני מרגישה ממש חופשיה
ואלוהים כמה שאני מרוצה מעצמי מזה שאני אשכרה מזיזה את התחת.

זה מצחיק, עם
המוטיבציה הנכונה אני יכולה להתעלות מעל היכולות שחשבתי שיש לי.

אני הולכת
שוב לעבודה ומתנחמת בעובדה שזה היום האחרון שאני עובדת השבוע וביום ראשון אני עפה
מכאן.

נקווה שהטיול
הזה ימלא אותי באנרגיות כי כרגע נדמה לי שאני מרוקנת.

אני צריכה
לרדוף אחרי הבר ממנו התפטרתי בשביל המשכורת שלי וזה ממש לא מגיע לי.

אני נוסעת
ביום ראשון למונטנגרו וקרואטיה לשבוע. איזה כיף, אני מחכה כל כך הרבה זמן לחופשה.
אפילו העבודה הזוועתית שלי נראית יותר טוב כשאני חושבת שנותרו רק עוד כמה ימים עד
לעזיבה.

אני לא
מאמינה שקמתי היום בשש בבוקר והלכתי לעבודה. אני רגילה לסיים בשעות האלו.

לפעמים
המחשבה על הנסיעה, חיפוש מדריכי הטיולים והדמיון המקדים יותר טובים מהנסיעה עצמה,
הידיעה שיש משהו לא נודע ומהנה בעתיד הקרוב מנחמת ומלטפת את כל ההוויה שלי כמשב
רוח נעים באמצע אוגוסט בתל אביב.

יצאתי שלשום
לרקוד עם חברה. היה שם מישהו, רקדן מדהים, רקדנו שם וסחפנו את רחבת הריקודים. חבר
שלי לא רוקד וכל כך התגעגעתי , הגוף שלי התגעגע לבטא את עצמו, הרגשתי כאילו הגופות
שלנו מנהלים סוג של דיאלוג עם הזרועות האגן, הרגליים. חברה שלי אמרה לי שזה היה
כמו לצפות במופע כששנינו רקדנו. הוא למד הכל בדרום אמריקה וזה לא פלא, הוא ידע
לזוז. לפני שהוא רקד אפילו לא הסתכלתי עליו, נראה חנון כזה אבל כשהוא התחיל לזוז,
פצחנו בסשן של ריקוד מושחת ברקע
אלקטרוני.

לפני זה אני
והחברה ישבנו בבר וקיבלנו משקאות חינם, כבר שכחתי איך זה לקבל משקאות בזכות עצמי
ולא בגלל שחבר שלי מכיר את הבעלים. זה די נחמד.

לפני
ההשתוללות יצאנו לחמארה של רפאל. המקום היה כמעט ריק (הגענו די מאוחר) אבל זה לא
הפריע לנו, המקום מעוצב כל כך יפה והמוזיקה היתה כל כך טובה שזה אפילו שיפר את מצב
הרוח.

ניסיתי את
השבלי (יין לבן) שהיה חמוץ מדי לטעמי הברמנית המליצה על לי על הריוחה, כבר שכחתי
את שם היקב וחבל כי הוא היה נהדר, איזון מושלם בין הפירותיות לחמיצות ורמת
האלכוהול. הריח כמעט בלתי מורגש אבל הפירותיות עוקצת בלשון בעדינות.די מתקתק אפשר
לאמר אפילו יין לבחורות אבל זה לא הפריע לי.
בקיצור שמיימי.

הפכתי לממש
מפונקת יין מאז שאבא שלי עשה חדר יין בבית. חברה שלי רצתה שאעזור לה לסיים את
המרלו- ירדן שלה ולא יכלתי לגעת בו, רמת האלכוהול היתה גבוהה ולא היה בו שום דבר
מעודן, בייחוד אחרי יין כל כך טוב. כמנה קטנה עם היין לקחנו טונה נעה על רצועות
קולורבי כבוש בויניגרט. היה נהדר כל כך שהצטערתי שאכלתי קודם. בפוקצ'ה האלוהית
אפילו לא יכלתי לגעת בגלל שהייתי מלאה עד אפס מקום. רק לפני היציאה אכלתי בבית שני
משולשי פיצה, ארבע נקניקיות, כרוב כבוש וסטייק צלע לבן.

בברים
שביקרנו בהמשך שתיתי בחרובקה. זה פשוט ליקר נהדר. אני אביא לי בקבוק מחו"ל.
וכמובן, מה עוד אפשר לעשות, בירה.

לא שתיתי
הרבה אבל הערבובים גרמו לי להרגיש כמו אחרי ערב של שתיה בבוקר לאחר מכן, כך
שהתכנון שלי לקום ביום שלישי וללכת לים התבדה והפך ללישון עד ארבע אחר הצהריים
ולראות טלוויזיה.

ראיתי בפעם
הראשונה פרק מתוך "כולה שלי" ביס פלוס. הייתי די אנטי בהתחלה אבל הסדרה
דווקא לא רעה, אפילו סבירה. נראה אם יתחשק לי לצפות בשבוע הבא.

"המסע הגדול" בערוץ יס דוקו היא פשוט סדרה נהדרת, אני חולת אופנועים,
במיוחד אופנועי כביש ומסע כזה הוא אחד מחלומותי הפרועים ביותר. מה שמפריע לי בסדרה
זה חוסר הספונטניות , זה שהאופנועים עמוסים מדי מציוד ושנוסע מאחוריהם גיבוי של
כמה ג'יפים. חברה, באמת עם כל הכבוד זו לא הדרך לערוך מסע. מצד שני מדובר בשני
כוכבי קולנוע והפקה רצינית אז למה כבר
אפשר לצפות.

חוצמזה היה
שידור חוזר של פרק לא רע בסופרנוס, אני כבר לא יכולה לחכות לפרק בו טוני הורג את
ראלף.

נגמר לי
המנוי בחדר כושר, אז בינתיים אני הולכת לרוץ בספורטק בזמן שהחבר משחק כדורסל.
דווקא נחמד בספורטק, אני יכולה לקחת את הכלבה ולהריץ אותה על הדשא. היא כל כך יפה,
כשהיא רצה כל השרירים שלה נעים והפרווה שלה מבריקה.

הרבה פעמים
בבוקר מגיע למקום בו אני עבודת גל אוחובסקי, לפעמים אני מכינה לו קפה וכל פעם בא
לי להגיד לו שאני מאד אוהבת לקרוא אותו. הייתי עוקבת אחרי מדור המוזיקה שלו במוסף
תרבות במעריב. בזכותו גיליתי את rufus
wainwright למשל.

אחר כך
המשכתי לקרוא אותו בעכבר העיר והיום, כמובן, בטיים אאוט. אבל אני אף פעם לא אומרת
כלום, תמיד אני מרגישה לא נעים אז אני כותבת את זה כאן ומוציאה מן המערכת.

אתמול היה
הקש ששבר את גב הגמל. עזבתי את העבודה בבר. חשבתי שאני מסוגלת, אבל אני פשוט לא
יודעת איך לתת שרות לערסים. אני לא מכירה את משחקי הכבוד הפרימיטיביים שלהם, את
היחס המחפיר שלהם לנותני שירות. את חוסר ההבנה לכללי התנהגות ראויים. אני אפילו לא
אפרט מה עברתי אתמול, רק אומר שהגיעו מים עד נפש. אולי הברמנית השניה שגרה בבת ים
יודעת איך להתמודד עם אנשים כאלה אני לא. כשלקוח שואל אותי מה אני רוצה מהחיים שלו
באמת שהמילים נעתקות מפי.

לפני תחילת
העבודה היה לעובדים תדרוך. הבעלים אמר משהו בסגנון, תקפידו בשירות במיוחד אצל
הווסווסים, האשכנזים כי הם לא יוותרו לכם. הייתי קצת בשוק, הסתכלתי מסביב וראיתי
שכל המלצריות עשויות מאותו פס יצור, שחורות קטנות צעקניות וגסות. למעשה מכל הצוות
אני הייתי היחידה ממוצא אשכנזי, דבר של שמתי לב אליו בכלל עד המשפט הזה. הגשתי כמו
בגטו או משהו.

אני יכולה
לאמר שממש הרגשתי פיזית רעה, התכסיתי זיעה קרה והלב שלי דפק. הרגשתי כאילו אני
נמצאת בעולם עם כללים שאני לא מכירה, אומנם בתקופת המרד שלי הייתי הולכת לשבת ולעשן
עם כל מיני ערסים ופרחות כאלה. זה היה בגיל 13, מעולם לא נאלצתי לשרת אותם וגם אז
זה נגמר במכות.

אני מרגישה
הקלה שזה נגמר, וגם שיש לי זמן לנשום ואני לא עובדת בלי הפסקה, רציתי ללכת היום
לים אבל קמתי בשלוש. אולי ביום רביעי. בינתיים אפילו לא לעשות כלום בבית נראה לי
כמו חופשה.

אתמול היה
ערב מוזר. הייתי עייפה נורא אבל בכל זאת יצאתי, רק כדי להגיד שיש לי חיים ואני לא
רק עובדת כל הזמן. התחלנו בהשקה של דיסק הFFF בפאודר. חבר שלי, שהוא בקשרים עסקיים עם המקום הביא למארגנים
סיגרים יקרים נורא. הוא פשט התקשר לאיזה חבר מיליונר שלו ושאל אותו אם יש לו איזה
סיגר כי הוא לא רצה לבוא בידיים ריקות והחבר פשוט נתן לו עשרה סיגרים ששווים לפחות
אלף דולר.

לבשתי שמלה
שקניתי ליום הולדת 18 שלי שאני כל כך שמחה שהיא שוב עולה עליי. איזה אוחצ'ה אחד
אמר לי, בהתחלה חשבתי שאת קוקסינל. שאלתי אותו אם זו אמורה להיות מחמאה, הוא אמר
שמאד. נו מילא.

אחרי כמה זמן
הגיעה גם החברה שלנו, זו מההרפתקאה בשבוע שעבר. היא לבשה חולצה לבנה עם עניבה
שחורה והיתה סקסית להפליא. דיברנו קצת. היא אמרה שהיא חושבת הרבה על הזמן שבילינו
רק שתינו יחד, אמרתי לה שגם אני. שאני חושבת שכשאני אהיה פנויה אני אנסה מערכת
יחסים עם אשה, אחרי שהבנתי שאין דבר שאשה לא יכולה לתת לי שגבר כן. היא אמרה שהיא הרגישה שכשהוא הצטרף אלינו זה הפריע. אני הסכמתי.

האינטימיות
הזו בין שתי נשים כל כך הרבה יותר קלה, החששות לגבי הפגמים הגופניים יורדים, כי
בסך הכל הם מוכרים לשתינו. המגע הוא אחר, רך יותר. התחלנו לפלרטט והיא מצצה את הסוכריה על מקל שלה. החבר
שלי נעלם ואנחנו ירדנו לרקוד. אנחנו במסיבת הומואים, אז למה לעזאזל כששתי נשים
רוקדות, הגברים מרגישים כאילו הן רק מחכות לאיזה גבר שיפריע להן, כאילו שאנחנו
עושות פרובוקציות כדי להדליק אותם.

התנשקנו קצת
ואז אמרתי לה שאני צריכה לשירוצים, היא אמרה לי, "תלכי, אני אחכה לך כאן"
כשחזרתי היא לא היתה שם, היא שלחה הודעה לחבר שלי שהיא היתה חייבת ללכת ושיימסור
לי תודה.

איזו פחדנית.
אני מבינה שאולי הסיטואציה יכלה להפחיד אותה אבל ללכת ככה בלי לאמר שלום.

אחרי שהיא
הלכה רציתי ללכת. אני לא אוהבת האוס, כשאני לא עייפה אין לי בעיה לשמוע ואפילו
לרקוד אבל כשאני גמורה אני חייבת את המוזיקה שאני אוהבת במיוחד אחרי שהבר בו אני
עובדת משמיע כאלה שירים נדושים.

החלטנו לאכול
פיצה. דומינוס בדיוק שטפו את הרצפה, ביג מאמא היו סגורים, בסוף נסענו לפיצה בטא
בלילינבלום. חנינו ברוטשילד והחלטנו שאם אנחנו כבר שם נבדוק מה קורה בברקפסט קלאב.
מסתבר שהמקום הוא אחד מהמוצלחים בעיר. המוזיקה היתה מעולה כשאני נכנסתי היה אלקטרו
שזו בדיוק כוס התה שלי, אחרי זה הדי ג'יי גיוון קצת אבל נתן יציאות לא רעות. שתינו
שם קצת ועישנו איזה שני סיגרים מעולים, אני מתה על סיגרים. הכרנו שם כמה חברה ומשם
הלכנו אליהם הביתה לאכול קובה שסבתא של אחד מהם הכינה. היה הזוי. שתינו ג'ק, העברנו
ג'וינט ואכלנו קובה אדום ולא מאד מוצלח בזמן ששתי הבנות נרדמו על הספה.

נורא רציתי
ללכת אבל לא הצלחתי לנתק את החבר שלי מהג'ק שהוא שם לו למטרה לגמור. הרי רק לפני שיצאנו מהבית סיימנו בקבוק!.

לקחתי את
הכוס מהיד שלו והנחתי על השולחן, הוא קם ובזמן שהלכתי לכיוון הדלת גמר הכל בשלוק
מאחורי הגב שלי. לצעיר אני לא מסתדרת עם הילוכים, והוא התעקש לנהוג.

מאחר והקובה
אל השביעה אותנו אחרי לילה רווי בירות וויסקי החלטנו לנסוע לאבולעפיה ביפו ולממש
את פנטזיית הפיצה המקורית. כשהגענו נזכרנו שאין לנו מזומן, נסענו למרכז החומוס
האסלי קנינו שם חומוס קובה וצי'פס ונסענו אל הזריחה (בעצם זה כבר היה שבע בבוקר)
מטנפים את האוטו בכתמים של חומוס ושמנויות של צ'יפס.

קמתי היום
בארבע ואני מתחילה עוד מעט לעבוד. אני תשושה, לדעתי הגוף שלי עוד מפרק את האלכוהול
מאתמול. אין לי כח לעבוד. רוצה להישאר בבית ולראות סרט.

מתי כבר
הסיוט הזה נגמר?

עוד חודש.

זה לא משנה, מדוע רבנו אתמול, הרי הסיבות הרשמיות הן אף פעם לא הסיבות האמיתיות, אלא עמוקות הרבה יותר.

מה שחשוב זה המשפט שאמרתי לו היום, שלו יש מזל שלא עזבתי ולא להיפך בגלל הסיבה הפשוטה שהוא רוצה לגור יחד הרבה יותר ממה שאני רוצה.

חלל משל עצמי נראה בעיניי כדבר נחשק ביותר. להיות שוב אדם לעצמי, עם חדר, אולי חדר צנוע משיש לי כרגע אבל חדר אותו אני עיצבתי, עם קירות שאני צבעתי ווילונות שתפרתי ותליתי במאמץ של זיעת עצמאות.

הפוזיציה הזו במערכת יחסים כשאתה יודע שאתה יודע שבן הזוג, רוצה אותך או אולי אפילו אוהב אותך באופן לא הדדי, היא מסוכנת.

כבר כמה ימים שאני משתעשעת במחשבה לעזוב ומשתדלת לא לעשות דבר לא הגיוני.

אומרים לי שהשתניתי שאיבדתי חלק מעצמי במהלך הזוגיות הזו ואתי זה לא מעניין, כל מי שאמר את זה כבר לא חבר קרוב שלי יותר. ובכל זאת אני מזכירה את זה.

לא נותרו אנשים קרובים בחיי ואלה שעומדים שם מזומנים ומוכנים, נאלצים לעמוד ולחכות, שאני אתפנה מחובותי הזוגיים.

זה לא מתאים לי, אני צעירה מדי, אולי אפילו זקנה מדי. אחי הגדול שכר עכשיו דירה בניו יורק. ואני נורא רוצה לטוס, כשאני הייתי שם הרגשתי שזה לא הזמן שלי להשתקע שם וידעתי שעוד אחזור, יש מין הרגשה כזו מוזרה, כשאתה נכנס למקום שבשבילך הוא כמו בית למרות שמעולם לא היית שם. ככה ניו יורק היתה בשבילי. במהלך חודשים ספורים הכרתי שם יותר אנשים משהכרתי בתל אביב בשלוש שנים. אבל ככה זה הכל הרבה יותר אינטנסיבי ומגוון, בערך האנטיתזה לחיי עכשיו, עבודה ומדי פעם בילוי עם הבן זוג. אומנם זה בילוי ארוך ופרוע שכולל הרבה אלכוהול והתהוללות אבל זה לא משנה איך אתה מצייר את זה לבורגנות יש הרבה פנים.

בעקבות עצה של נהג מונית נחמד, החלטתי לנסות להגיע יותר לים השבוע. הים תמיד עשה לי טוב ולמרות שאני קצת רחוקה ולמרות שזה כרוך באוטובוס וויתור על חברתה של הכלבה, אני אעשה את זה. אני משוכנעת שזה יעשה לי טוב.

עשיתי היום מניקור ופדיקור עם אמא שלי דבר שלא עשיתי אולי שנה, היה קצת מצחיק כי אין לי ציפורניים. אבל צבעתי אותם באדום בוהק עם פרחים כחולים. אם זה כבר מתקלף ממני מחר, לפחות שיהיה מורגש.

אני כל כך עייפה ובכל זאת יוצאת, כדי להרגיש שאני עושה קצת כיף בתקופה הזו. אני עובדת כל כך קשה ואז לא עובדת חודש חודשיים ומוציאה את כל החסכונות וזה נורא מתסכל לדעת שלמרות קריעת התחת אני עדיין חיה מהיד לפה.

טוב, בסך הכל מדובר בשנה וחצי, אולי בכל זאת יש לי עוד תקווה.

אני מסיימת בברכת שבוע יותר טוב וימים פחות חמים לכל מי שטרח להגיע עד כאן..

אתמול עבדתי במשך 24 שעות רצופות ללא
שינה. אני יודעת שעשיתי את זה מתישהו אבל שכחתי שתשע שעות מתוכן היו במשרד. הפעם
זה היה בשני ברים. חשבתי שאני אמות, בחמש השעות האחרונות כל שריר בגוף שלי ובמיוחד
ברגליים, שעמדו כל כך הרבה שעות התנפח, כפות הרגליים התנפחו כך שהייתי חייבת
להוריד נעליים לכמה דקות ולקוות שהלקוחות לא ישימו לב (במיוחד לריח) וכמובן שעיקבו
אותי ביציאה ובמקום לסיים בארבע סיימתי בארבע וחצי. היייתי כל כך עייפה שבמקום
להזמין ישר מונית, התיישבתי על ספסל כדי לנוח עוד חצי שעה ועד שתפסתי אחת עברה עוד
חצי שעה. כשסוף סוף הגעתי הביתה ביקשתי מהחבר מסג' ברגליים, הוא טוען שהוא עשה לי
אבל אני נרדמתי כך שלא זכיתי להנות ממנו.

ישנתי 16 שעות ועכשיו באופן נדיר אני
ערה בתשע בבוקר, עוד שתים עשרה שעות אני הולכת שוב לעבודה אבל בינתיים יש לי זמן
לעבוד על פסי השיזוף שלי במרפסת, לקנות קצת אוכל לבית הריק, לבשל לעצמי, וללכת
לחדר כושר, אני מקווה שהשמלה הצמודה שאני אלבש היום תהווה מספיק מוטיבציה להתאמן כמו שצריך. המנוי שלי
נגמר בשבוע הבא. נראה לי שאני אתחיל ללמוד טניס במקום.

לפחות אנסה, גם ככה יש לי מחבט בבית
ומוציאים שם הרבה אנרגיה.

החופשה שלי כנראה נדחתה לאמצע החודש
ואני לא יכולה לחכות, אני כל כך צריכה את ניקוי הראש והגוף הזה.

אני שומעת עכשיו שיו ממש מוזר, ראפ מטאל
פאנק כזה (סטייל limp bizkit) בספרדית
אבל עם מקצב לטיני טהור ברקע. Danzón של Control
Machete. מהשירים
האלה שאין לי מושג איך הם הגיעו לפלייליסט שלי.

עשיתי מקלחת ארוכה
ומרעננת. 16 שעות שינה בתוך פוך לא בדיוק מייצרים ניחוחות רעננים (אני היחידה
שישנה עם פוך גם בקיץ?) ונורא בא לי לחזור לישון אבל אני אכריח את עצמי להוריד את
הכלבה ולעשות קניות כמו בן אדם.

אני כל כך רעבה שאני
יכולה עכשיו לאכול מנה שווארמה בלאפה ולא להרגיש. אבל אני לא אעשה את זה, אני אבשל
היום ירקות וכל מיני אוכל לארנבים כזה. אני מקווה שבסוף העור שלי לא יהפוך לירוק.

אתמול. כמו
שקורה בדרך כלל אחרי ימים רעים. יצאתי עם חברה לסיבוב ברים. התחלנו בסצ'מו,
ואיכשהו התגלגלנו לגולדן בר ומשם אני כבר לא זוכרת. היה נחמד. מן ערב נשים כזה
זכיתי לפרוק בפניה את התסכולים שלי על בן זוגי, שכמובן איכשהו הצליח לעצבן אותי
שוב עד סוף הערב. (הוא קרא לי חוצפנית כששאלתי אם בא לו להקפיץ אותי חזרה הביתה).

קמתי בצהריים
והלכתי לעבודה, הפתעה הפתעה, גם בבר החדש אני מאד לא נהנית, אני לא אוהבת את
הצוות, את התפקיד שלי ואת המוזיקה. (יש קריוקי למען השם)

לפחות שם
הטיפים טובים והבוס נחמד אז איכשהו זה סביל.

עכשיו יש לי
שתי עבודות שאני לא אוהבת. מצוין.

מתחילים איתי
שם בלי הפסקה, ברמת המרגיז. אני אומרת שיש לי חבר למרות שזה יפגע לי בטיפ בסוף.
הברמנית השניה פשוט לוקחת מספר טלפון מהם ואולי זה יותר חכם אבל אני לא מסוגלת
להשלות אנשים.

אני עבדתי
מחמש אחה"צ עד ארבע בבוקר וברבע לשבע, עוד שעה וחצי, אני מתייצבת בעבודה
השנייה עד ארבע אחה"צ. אני כנראה מטורפת.

הכל אצלי כל
כך קיצוני. החל ממצבי הרוח עד לפעילות. או שאני מתבטלת קליל או שאני פעילה יותר על
המידה.

או שאני
אוכלת כמו בהמה או שאין לי תאבון. או שאני מיואשת או שאני אופטימית חסרת תקנה. וזה
יכול להיות בהפרשים של יום עד שבועות.

החיים שלי
נראים כמו אוקיינוס בלתי צפוי ומלא רוחות וגלים.

המחשבה על זה
נחמדה, אולי לפחות לא משעמם לי. אבל לפעמים נמאס לי. אני רוצה להיות בקו האמצע.
להיות אדם ממוצע שחי חיים ממוצעים ומגיע להישגים ממוצעים. הרי בשביל מעבר. לאן
בסוף זה הולך? הרי זה כבר ידוע שהאושר לא תלוי בהישגים בכסף או אפילו באהבה. אני
מנוחה שהאושר מבחינתי הוא סוג של קבלה והבנה שלך ושל הצרכים האמיתיים שלך.

הבעיה היא
כשאתה דואג רק לצרכים שלך, אתה כמעט תמיד פוגע במישהו בסביבה שלך. אז איפה מוצאים
את האיזון הזה? ואם בכלל חשוב למצוא את האיזון הזה…

נורא בא לי
לחזור לגור לבד.

עבר עליי אחד
הימים הכי גרועים בקיום שלי. לא קמתי לעבודה, חבר שלי פקפק ביכולות המקצועית שלי,
בעבודה שאני שונאת יש עובדת חדשה שאני עוד יותר שונאת, (רוסיה שקוראת לי כפרה
ונשמה) כמעט כמו הלקוחות הישראלים שאני מתעבת.

אני עייפה, נראית
נורא, מרגישה שמנה, העיניים שלי צורבות מדמעות. הכל הולך בכיוונים הפוכים.

היאוש עוד לא
הגיע אליי, אבל עוד כמה ימים כאלה. הייתי אמורה לטוס היום בלילה לחופשה. כמה שזה יכל
היה להיות עיתוי מתאים. בינתיים אני תקועה בשתי עבודות וששה ימי עבודה בשבוע.

נמאס לי בכלליות.
פשוט נמאס. אני רוצה לקבור את הראש שלי בתוך מעיין צלול של מים קפואים, לצאת לתוך נוף
ירוק ושלכוח לשניה כמה העולם הזה מגעיל. כמה החום של תל אביב מהביל ולא לחשוב לשם שינוי,
לאן הכל מוביל.

אני משתגעת ואני
עצובה. אני בוכה וחבר שלי מנסה לחבק, זה לא עוזר. אני רוצה להיות לבד. כתבתי שני שירים
מוצלחים אתמול. אני צריכה להוסיף אותם לכתב העת שלי. אמרת לעצמי שברגע שתהיה לי עבודה
קבועה אני אסיים אותו ואשלח אותו לעריכה לשונית. זה היה לפני חצי שנה.

הכל נראה כמו
הבטחות שלא מומשו , אולי יום אחד אני אהיה הבטחה אחת גדולה ולא ממומשת.

איזה דיכאון.
וקולד פליי ברקע, עם הקול המיילל שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת אותם.

ההייפ יותר מדי
גדול.

ההייפ שלי יותר
מדי גדול. אולי אני רואה בי יותר ממה שאני באמת.

אני כבר לא
יכולה לחכות שיהיה לי אוטו. עכשיו כשהנסיעה לחו"ל שלי נדחתה למועד בלתי ידוע
אני יכולה להשקיע בזה מאמצים. הבעיה היא שכדי למצוא אוטו צריך אוטו. זה המקבילה
ממונעת לכדי להשיג עבודה אתה צריך נסיון.

כל כך חם לי
שאני מתעצלת לנסוע לכל מקום במיוחד כשהאוטו שאני רוצה לראות נמצא בראשון. יש לו
סאן רוף והוא זהוב ועד היום נהגו בו רק נשים שזה סימן טוב.

ממש לא בא לי
לתפוס אוטובוס לראשון, מה גם שאני עובדת השבוע כל יום חוץ מיום ששי.

זה ממש מוזר,
יש תקופות שאני פשוט לא עושה כלום שבוע, מתבטטת בבית ויש תקופות שאני עושה כל כך
הרבה שאני מרגישה שאין לי חיים. אני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שזה מחר יעלה לי,
אני אתעורר מאוחר ולא יהי לי זמן ללכת לחדר כושר. לא הלכתי מיום רביעי שעבר והמנוי
שלי נגמר בעוד שבוע.

צריך לסחוט
את הסוף….

אני עוברת
כנראה להתאמן בהולמס פלייס, הייתי שם, קצת מסריח שם מהבריכה אבל לפחות יש בריכה.

לא הייתי בים
כבר כמעט חודש, מאד נדיר אצלי, החום הזה פשוט בלתי נסבל, אני ממש לא עומדת בו, אני
מזיעה בקלות ובקיץ אני פשוט נוזלת, כלומר טיפות זיעה זולגות על פני.

והשיער שלי
גם נרטב. בקיצור אני גם נראית נורא. אפילו הבוסית שלי העירה לי להגיע קצת יותר
מוקדם לעבודה כדי שאני אספיק להסתדר ולשטוף פנים.

היום היא
ביקשה ממני להיות יותר חברה של הצוות. הברתי לה שיש פערים גדולים במנטליות שלנו,
היא החליטה שאם אני לא אהיה חברה שלהם, יהיה לי קשה להיות הבוסית שלהם.

יש בזה משהו
אבל בכל זאת, פשוט לא בא לי, הם פשוט כל כך משתחררים צבא סתמיים וצפויים, כמו
בתיכון שכולם היו בערך בגילי ולא התחברתי לאף אחד.

מאז שפתחתי
אתה הבלוג הזה אני כמעט לא כותבת, כנראה
שאני פשוט מפרקת את המטענים שלי כאן,, לא שזה דבר רע.

למען האמת זו
הקלה די גדולה.

זה שאני
בעילום שם פוטר אותי מהרבה דין וחשבון. סתם עוד דמות ברשת. אני מתפלאת שמישהו קורא
אותי בכלל.

את מי זה
מעניין?

אני מקשיבה
עכשיו לדיסק Highly Evolved– The Vines

קיבלתי אותו
בארה"ב והוא מצויין.

מתאים באופן
מושלם למצב רוחי.

חבר שלי
מעצבן אותי יורת מיום ליום. מוסר לי דוחו"ת. איך לא סגרתי את המזגן, איך
השארתי אור, איך השארתי בקבוק קולה מחוץ למקרר. אולי אני עוברת למשבר השנה…

אם אני לא
אתחיל ללמוד שנה הבאה אני חושבת שאני אטוס שוב לחו"ל הפעם לעבוד שם. המחשבה
על עוד שנה בארץ די מדכאת אותי. כל כך נהניתי בני יורק. אני כל כך מתגעגעת לחברים
שלי שם.

הכרתי הרבה
יותר אנשים שהתחברתי אליהם שם, מאשר כאן.

יש לי חברה
יחסית חדשה שפגשתי ברוטשילד כשטיילנו עם הכלבות, היא עולה חדשה מאנגליה והיא
מקסימה. במיוחד כשהיא מנסה לדבר עברית עם המבטא הבריטי שלה. חבהר אחרת התקשרה אליי
אתמול אחרי שלא חזרה אליי שבוע והתנצלה בטענה שהיה לה שבוע מטורף. זה לא תירוץ
שעובר אצלי.

לצערי, אין
לי זמן לראות חברות ובחום הזה אני ממש כמעט ולא יוצאת מהבית. אני מקווה שברגע
שיהיה לי אוטו אני אצא יותר, ובכלל אני אצא יותר לבלות קצת בלי החבר. אני מרגישה
שאני צריכה חופשה.

אני חוזרת עכשיו מהעבודה בבר החדש. היה ערב נוראי, היו ערסים ופרחות ושמו מוזיקה נוראית כמו שרית חדד (רחמנא ליצלן), סבלימינל (השם ירחם) ואייל גולן (אדוני ישמור).

נקודת האור היחידה היתה הרכב של נגן כינור ומנדולינה ונגן דרבוקה ועוד תוף אתני שעשו מוזיקה ערבית/ אנדלוסית מדהימה.

נורא התחשק לי ללכת באמצע ואני שמחה שהתאפקתי כי התברר שאווירת החאפלה באמת היתה קטע חד פעמי.

כל הצוות מאד בסחבקיה ואין דיסטנס בין הבעלים והמנהלים לעובדים. לדוגמא, הבעלים הסיע ארבעה מאיתנו הביתה, שילם מונית לעוד שניים וקנה לנו ביגלה ורוגעלך בדרך. זו לא כזו נדיבות אבל אלו דברים קטנים שגורמים לך להרגיש יותר טוב.

אני עובדת השבוע כמעט כל יום בשני מקומות ואני שמחה, אחרי תקופה של פגרה אני רוצה לחזור לעבוד.

אולי אפילו אהיה בפלוס בעשירי הבא.

יש לי תחושה טובה, שדברים טובים הולכים לקרות. סוג של אופטימיות מציפה אותי. כל הסוף שבוע הזה מילא אותי באנרגיות ועכשיו הזמן להוציא אותן.

22^ND CHORUS / Jack Kerouac

Ha well dear and Ah men

The wee girl that was comin again

She was for the books

The Ursula plea

That I could not take

O u better baike

O you better bake

A better cake than this

O you better miss

When the thing never will kwiss

O sweetheart and okay

Here’s hopin we’ll all be away

It was great fun

But it was just one a

Those tings