שם שנון לבלוג

זה לא משנה, מדוע רבנו אתמול, הרי הסיבות הרשמיות הן אף פעם לא הסיבות האמיתיות, אלא עמוקות הרבה יותר.

מה שחשוב זה המשפט שאמרתי לו היום, שלו יש מזל שלא עזבתי ולא להיפך בגלל הסיבה הפשוטה שהוא רוצה לגור יחד הרבה יותר ממה שאני רוצה.

חלל משל עצמי נראה בעיניי כדבר נחשק ביותר. להיות שוב אדם לעצמי, עם חדר, אולי חדר צנוע משיש לי כרגע אבל חדר אותו אני עיצבתי, עם קירות שאני צבעתי ווילונות שתפרתי ותליתי במאמץ של זיעת עצמאות.

הפוזיציה הזו במערכת יחסים כשאתה יודע שאתה יודע שבן הזוג, רוצה אותך או אולי אפילו אוהב אותך באופן לא הדדי, היא מסוכנת.

כבר כמה ימים שאני משתעשעת במחשבה לעזוב ומשתדלת לא לעשות דבר לא הגיוני.

אומרים לי שהשתניתי שאיבדתי חלק מעצמי במהלך הזוגיות הזו ואתי זה לא מעניין, כל מי שאמר את זה כבר לא חבר קרוב שלי יותר. ובכל זאת אני מזכירה את זה.

לא נותרו אנשים קרובים בחיי ואלה שעומדים שם מזומנים ומוכנים, נאלצים לעמוד ולחכות, שאני אתפנה מחובותי הזוגיים.

זה לא מתאים לי, אני צעירה מדי, אולי אפילו זקנה מדי. אחי הגדול שכר עכשיו דירה בניו יורק. ואני נורא רוצה לטוס, כשאני הייתי שם הרגשתי שזה לא הזמן שלי להשתקע שם וידעתי שעוד אחזור, יש מין הרגשה כזו מוזרה, כשאתה נכנס למקום שבשבילך הוא כמו בית למרות שמעולם לא היית שם. ככה ניו יורק היתה בשבילי. במהלך חודשים ספורים הכרתי שם יותר אנשים משהכרתי בתל אביב בשלוש שנים. אבל ככה זה הכל הרבה יותר אינטנסיבי ומגוון, בערך האנטיתזה לחיי עכשיו, עבודה ומדי פעם בילוי עם הבן זוג. אומנם זה בילוי ארוך ופרוע שכולל הרבה אלכוהול והתהוללות אבל זה לא משנה איך אתה מצייר את זה לבורגנות יש הרבה פנים.

בעקבות עצה של נהג מונית נחמד, החלטתי לנסות להגיע יותר לים השבוע. הים תמיד עשה לי טוב ולמרות שאני קצת רחוקה ולמרות שזה כרוך באוטובוס וויתור על חברתה של הכלבה, אני אעשה את זה. אני משוכנעת שזה יעשה לי טוב.

עשיתי היום מניקור ופדיקור עם אמא שלי דבר שלא עשיתי אולי שנה, היה קצת מצחיק כי אין לי ציפורניים. אבל צבעתי אותם באדום בוהק עם פרחים כחולים. אם זה כבר מתקלף ממני מחר, לפחות שיהיה מורגש.

אני כל כך עייפה ובכל זאת יוצאת, כדי להרגיש שאני עושה קצת כיף בתקופה הזו. אני עובדת כל כך קשה ואז לא עובדת חודש חודשיים ומוציאה את כל החסכונות וזה נורא מתסכל לדעת שלמרות קריעת התחת אני עדיין חיה מהיד לפה.

טוב, בסך הכל מדובר בשנה וחצי, אולי בכל זאת יש לי עוד תקווה.

אני מסיימת בברכת שבוע יותר טוב וימים פחות חמים לכל מי שטרח להגיע עד כאן..

אתמול עבדתי במשך 24 שעות רצופות ללא
שינה. אני יודעת שעשיתי את זה מתישהו אבל שכחתי שתשע שעות מתוכן היו במשרד. הפעם
זה היה בשני ברים. חשבתי שאני אמות, בחמש השעות האחרונות כל שריר בגוף שלי ובמיוחד
ברגליים, שעמדו כל כך הרבה שעות התנפח, כפות הרגליים התנפחו כך שהייתי חייבת
להוריד נעליים לכמה דקות ולקוות שהלקוחות לא ישימו לב (במיוחד לריח) וכמובן שעיקבו
אותי ביציאה ובמקום לסיים בארבע סיימתי בארבע וחצי. היייתי כל כך עייפה שבמקום
להזמין ישר מונית, התיישבתי על ספסל כדי לנוח עוד חצי שעה ועד שתפסתי אחת עברה עוד
חצי שעה. כשסוף סוף הגעתי הביתה ביקשתי מהחבר מסג' ברגליים, הוא טוען שהוא עשה לי
אבל אני נרדמתי כך שלא זכיתי להנות ממנו.

ישנתי 16 שעות ועכשיו באופן נדיר אני
ערה בתשע בבוקר, עוד שתים עשרה שעות אני הולכת שוב לעבודה אבל בינתיים יש לי זמן
לעבוד על פסי השיזוף שלי במרפסת, לקנות קצת אוכל לבית הריק, לבשל לעצמי, וללכת
לחדר כושר, אני מקווה שהשמלה הצמודה שאני אלבש היום תהווה מספיק מוטיבציה להתאמן כמו שצריך. המנוי שלי
נגמר בשבוע הבא. נראה לי שאני אתחיל ללמוד טניס במקום.

לפחות אנסה, גם ככה יש לי מחבט בבית
ומוציאים שם הרבה אנרגיה.

החופשה שלי כנראה נדחתה לאמצע החודש
ואני לא יכולה לחכות, אני כל כך צריכה את ניקוי הראש והגוף הזה.

אני שומעת עכשיו שיו ממש מוזר, ראפ מטאל
פאנק כזה (סטייל limp bizkit) בספרדית
אבל עם מקצב לטיני טהור ברקע. Danzón של Control
Machete. מהשירים
האלה שאין לי מושג איך הם הגיעו לפלייליסט שלי.

עשיתי מקלחת ארוכה
ומרעננת. 16 שעות שינה בתוך פוך לא בדיוק מייצרים ניחוחות רעננים (אני היחידה
שישנה עם פוך גם בקיץ?) ונורא בא לי לחזור לישון אבל אני אכריח את עצמי להוריד את
הכלבה ולעשות קניות כמו בן אדם.

אני כל כך רעבה שאני
יכולה עכשיו לאכול מנה שווארמה בלאפה ולא להרגיש. אבל אני לא אעשה את זה, אני אבשל
היום ירקות וכל מיני אוכל לארנבים כזה. אני מקווה שבסוף העור שלי לא יהפוך לירוק.

אתמול. כמו
שקורה בדרך כלל אחרי ימים רעים. יצאתי עם חברה לסיבוב ברים. התחלנו בסצ'מו,
ואיכשהו התגלגלנו לגולדן בר ומשם אני כבר לא זוכרת. היה נחמד. מן ערב נשים כזה
זכיתי לפרוק בפניה את התסכולים שלי על בן זוגי, שכמובן איכשהו הצליח לעצבן אותי
שוב עד סוף הערב. (הוא קרא לי חוצפנית כששאלתי אם בא לו להקפיץ אותי חזרה הביתה).

קמתי בצהריים
והלכתי לעבודה, הפתעה הפתעה, גם בבר החדש אני מאד לא נהנית, אני לא אוהבת את
הצוות, את התפקיד שלי ואת המוזיקה. (יש קריוקי למען השם)

לפחות שם
הטיפים טובים והבוס נחמד אז איכשהו זה סביל.

עכשיו יש לי
שתי עבודות שאני לא אוהבת. מצוין.

מתחילים איתי
שם בלי הפסקה, ברמת המרגיז. אני אומרת שיש לי חבר למרות שזה יפגע לי בטיפ בסוף.
הברמנית השניה פשוט לוקחת מספר טלפון מהם ואולי זה יותר חכם אבל אני לא מסוגלת
להשלות אנשים.

אני עבדתי
מחמש אחה"צ עד ארבע בבוקר וברבע לשבע, עוד שעה וחצי, אני מתייצבת בעבודה
השנייה עד ארבע אחה"צ. אני כנראה מטורפת.

הכל אצלי כל
כך קיצוני. החל ממצבי הרוח עד לפעילות. או שאני מתבטלת קליל או שאני פעילה יותר על
המידה.

או שאני
אוכלת כמו בהמה או שאין לי תאבון. או שאני מיואשת או שאני אופטימית חסרת תקנה. וזה
יכול להיות בהפרשים של יום עד שבועות.

החיים שלי
נראים כמו אוקיינוס בלתי צפוי ומלא רוחות וגלים.

המחשבה על זה
נחמדה, אולי לפחות לא משעמם לי. אבל לפעמים נמאס לי. אני רוצה להיות בקו האמצע.
להיות אדם ממוצע שחי חיים ממוצעים ומגיע להישגים ממוצעים. הרי בשביל מעבר. לאן
בסוף זה הולך? הרי זה כבר ידוע שהאושר לא תלוי בהישגים בכסף או אפילו באהבה. אני
מנוחה שהאושר מבחינתי הוא סוג של קבלה והבנה שלך ושל הצרכים האמיתיים שלך.

הבעיה היא
כשאתה דואג רק לצרכים שלך, אתה כמעט תמיד פוגע במישהו בסביבה שלך. אז איפה מוצאים
את האיזון הזה? ואם בכלל חשוב למצוא את האיזון הזה…

נורא בא לי
לחזור לגור לבד.

עבר עליי אחד
הימים הכי גרועים בקיום שלי. לא קמתי לעבודה, חבר שלי פקפק ביכולות המקצועית שלי,
בעבודה שאני שונאת יש עובדת חדשה שאני עוד יותר שונאת, (רוסיה שקוראת לי כפרה
ונשמה) כמעט כמו הלקוחות הישראלים שאני מתעבת.

אני עייפה, נראית
נורא, מרגישה שמנה, העיניים שלי צורבות מדמעות. הכל הולך בכיוונים הפוכים.

היאוש עוד לא
הגיע אליי, אבל עוד כמה ימים כאלה. הייתי אמורה לטוס היום בלילה לחופשה. כמה שזה יכל
היה להיות עיתוי מתאים. בינתיים אני תקועה בשתי עבודות וששה ימי עבודה בשבוע.

נמאס לי בכלליות.
פשוט נמאס. אני רוצה לקבור את הראש שלי בתוך מעיין צלול של מים קפואים, לצאת לתוך נוף
ירוק ושלכוח לשניה כמה העולם הזה מגעיל. כמה החום של תל אביב מהביל ולא לחשוב לשם שינוי,
לאן הכל מוביל.

אני משתגעת ואני
עצובה. אני בוכה וחבר שלי מנסה לחבק, זה לא עוזר. אני רוצה להיות לבד. כתבתי שני שירים
מוצלחים אתמול. אני צריכה להוסיף אותם לכתב העת שלי. אמרת לעצמי שברגע שתהיה לי עבודה
קבועה אני אסיים אותו ואשלח אותו לעריכה לשונית. זה היה לפני חצי שנה.

הכל נראה כמו
הבטחות שלא מומשו , אולי יום אחד אני אהיה הבטחה אחת גדולה ולא ממומשת.

איזה דיכאון.
וקולד פליי ברקע, עם הקול המיילל שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת אותם.

ההייפ יותר מדי
גדול.

ההייפ שלי יותר
מדי גדול. אולי אני רואה בי יותר ממה שאני באמת.

אני כבר לא
יכולה לחכות שיהיה לי אוטו. עכשיו כשהנסיעה לחו"ל שלי נדחתה למועד בלתי ידוע
אני יכולה להשקיע בזה מאמצים. הבעיה היא שכדי למצוא אוטו צריך אוטו. זה המקבילה
ממונעת לכדי להשיג עבודה אתה צריך נסיון.

כל כך חם לי
שאני מתעצלת לנסוע לכל מקום במיוחד כשהאוטו שאני רוצה לראות נמצא בראשון. יש לו
סאן רוף והוא זהוב ועד היום נהגו בו רק נשים שזה סימן טוב.

ממש לא בא לי
לתפוס אוטובוס לראשון, מה גם שאני עובדת השבוע כל יום חוץ מיום ששי.

זה ממש מוזר,
יש תקופות שאני פשוט לא עושה כלום שבוע, מתבטטת בבית ויש תקופות שאני עושה כל כך
הרבה שאני מרגישה שאין לי חיים. אני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שזה מחר יעלה לי,
אני אתעורר מאוחר ולא יהי לי זמן ללכת לחדר כושר. לא הלכתי מיום רביעי שעבר והמנוי
שלי נגמר בעוד שבוע.

צריך לסחוט
את הסוף….

אני עוברת
כנראה להתאמן בהולמס פלייס, הייתי שם, קצת מסריח שם מהבריכה אבל לפחות יש בריכה.

לא הייתי בים
כבר כמעט חודש, מאד נדיר אצלי, החום הזה פשוט בלתי נסבל, אני ממש לא עומדת בו, אני
מזיעה בקלות ובקיץ אני פשוט נוזלת, כלומר טיפות זיעה זולגות על פני.

והשיער שלי
גם נרטב. בקיצור אני גם נראית נורא. אפילו הבוסית שלי העירה לי להגיע קצת יותר
מוקדם לעבודה כדי שאני אספיק להסתדר ולשטוף פנים.

היום היא
ביקשה ממני להיות יותר חברה של הצוות. הברתי לה שיש פערים גדולים במנטליות שלנו,
היא החליטה שאם אני לא אהיה חברה שלהם, יהיה לי קשה להיות הבוסית שלהם.

יש בזה משהו
אבל בכל זאת, פשוט לא בא לי, הם פשוט כל כך משתחררים צבא סתמיים וצפויים, כמו
בתיכון שכולם היו בערך בגילי ולא התחברתי לאף אחד.

מאז שפתחתי
אתה הבלוג הזה אני כמעט לא כותבת, כנראה
שאני פשוט מפרקת את המטענים שלי כאן,, לא שזה דבר רע.

למען האמת זו
הקלה די גדולה.

זה שאני
בעילום שם פוטר אותי מהרבה דין וחשבון. סתם עוד דמות ברשת. אני מתפלאת שמישהו קורא
אותי בכלל.

את מי זה
מעניין?

אני מקשיבה
עכשיו לדיסק Highly Evolved– The Vines

קיבלתי אותו
בארה"ב והוא מצויין.

מתאים באופן
מושלם למצב רוחי.

חבר שלי
מעצבן אותי יורת מיום ליום. מוסר לי דוחו"ת. איך לא סגרתי את המזגן, איך
השארתי אור, איך השארתי בקבוק קולה מחוץ למקרר. אולי אני עוברת למשבר השנה…

אם אני לא
אתחיל ללמוד שנה הבאה אני חושבת שאני אטוס שוב לחו"ל הפעם לעבוד שם. המחשבה
על עוד שנה בארץ די מדכאת אותי. כל כך נהניתי בני יורק. אני כל כך מתגעגעת לחברים
שלי שם.

הכרתי הרבה
יותר אנשים שהתחברתי אליהם שם, מאשר כאן.

יש לי חברה
יחסית חדשה שפגשתי ברוטשילד כשטיילנו עם הכלבות, היא עולה חדשה מאנגליה והיא
מקסימה. במיוחד כשהיא מנסה לדבר עברית עם המבטא הבריטי שלה. חבהר אחרת התקשרה אליי
אתמול אחרי שלא חזרה אליי שבוע והתנצלה בטענה שהיה לה שבוע מטורף. זה לא תירוץ
שעובר אצלי.

לצערי, אין
לי זמן לראות חברות ובחום הזה אני ממש כמעט ולא יוצאת מהבית. אני מקווה שברגע
שיהיה לי אוטו אני אצא יותר, ובכלל אני אצא יותר לבלות קצת בלי החבר. אני מרגישה
שאני צריכה חופשה.

אני חוזרת עכשיו מהעבודה בבר החדש. היה ערב נוראי, היו ערסים ופרחות ושמו מוזיקה נוראית כמו שרית חדד (רחמנא ליצלן), סבלימינל (השם ירחם) ואייל גולן (אדוני ישמור).

נקודת האור היחידה היתה הרכב של נגן כינור ומנדולינה ונגן דרבוקה ועוד תוף אתני שעשו מוזיקה ערבית/ אנדלוסית מדהימה.

נורא התחשק לי ללכת באמצע ואני שמחה שהתאפקתי כי התברר שאווירת החאפלה באמת היתה קטע חד פעמי.

כל הצוות מאד בסחבקיה ואין דיסטנס בין הבעלים והמנהלים לעובדים. לדוגמא, הבעלים הסיע ארבעה מאיתנו הביתה, שילם מונית לעוד שניים וקנה לנו ביגלה ורוגעלך בדרך. זו לא כזו נדיבות אבל אלו דברים קטנים שגורמים לך להרגיש יותר טוב.

אני עובדת השבוע כמעט כל יום בשני מקומות ואני שמחה, אחרי תקופה של פגרה אני רוצה לחזור לעבוד.

אולי אפילו אהיה בפלוס בעשירי הבא.

יש לי תחושה טובה, שדברים טובים הולכים לקרות. סוג של אופטימיות מציפה אותי. כל הסוף שבוע הזה מילא אותי באנרגיות ועכשיו הזמן להוציא אותן.

22^ND CHORUS / Jack Kerouac

Ha well dear and Ah men

The wee girl that was comin again

She was for the books

The Ursula plea

That I could not take

O u better baike

O you better bake

A better cake than this

O you better miss

When the thing never will kwiss

O sweetheart and okay

Here’s hopin we’ll all be away

It was great fun

But it was just one a

Those tings

איזה סופשבוע הזוי היה לי. קשה לא אפילו להיזכר איפה דבר אחד מתחיל ואיפה שני נגמר. עבדתי ביום חמישי בערב, כשסיימתי בערך בחצות תפסתי מונית הביתה, התקלחתי והתלבשתי במהירות שיא ולקחתי מונית להשקה של המגזין החדש "דיסקו" באומן 17.

חבר שלי חיכה לי שם, הוא אמר לי בטלפון "הכרטיס שלך אצל רמבו": מי זה לעזאזל רמבו?

מסתבר שזה איזה שומר אחד מנופח. הוא גם ביקש ממני לקנות לו בוטנים בקיוסק ליד. איפה אני אדחוף בוטנים לעזאזל? בכיס הקטן בחצאית הקטנה שלבשתי? מסתבר שכן. אף שומר לא בדק את הבליטה המוזרה, מסתבר שהם כבר רגילים למופעים שונים ומשונים ובחורות עם בליטות במפשעה.

רמבו צעק עליי ש"פה זה יציאה, לא כניסה" באופן רפפטטיבי מרשים ומבטא רוסי נחמד. עד שהצלחתי להסביר לו שהכרטיס שלי אצלו.

נכנסתי בשנייה ועקפתי את כולם.

כבר שנתיים שאני לא משלמת באף כניסה ולא מחכה בתור למועדונים אבל זה עדיין כיף כל פעם מחדש לעקוף את כל המאסות של האנשים שמתים לשלם ולהשתחל פנימה בלי להוציא אגורה.

דבר אחד מאד חשוב שכחתי עם כל החופזה שלי, הפלאסק עם הוויסקי. משום מה סמכתי על זה שיארגנו שתייה חינם, אז ארגנו קצת והדביל שתה הכל לפני שבאתי וסמך על זה שאני אזון מהפלאסק. יופי.

מסיבה נהדרת. מוזיקה מדהימה אני חולת אלקטרו והחבר אוהב האוס והיה מין שילוב של שניהם עם אסיד. היה מעולה. היתה גם הופעה מחשמלת של טרי פויזן. ההרכב הכי מגניב בארץ.

אבל כמה כבר אפשר לרקוד ולהשתולל כשאני סחי לגמרי?

אז חזרנו נורא מוקדם, בארבע, אחרי שהגעתי באחת.

הגענו הביתה מבואסים וקיבלנו הודעה מידידה קרובה שלנו, ע' שהיתה בדאנג'ן ואמרה שהיא מאד נהנית.

החלפנו בגדים, לקחנו שתי בירות לדרך ויצאנו לדאנג'ן למצות את הלילה.

כשהגענו המסיבה נסגרה, היו בפנים כעשרה אנשים בלי מוזיקה. איך שנכנסתי מישהו התחנן בפני שארשה לו ללקק את רגליי ופשוט נשכב על הרצפה וליקק. גרשתי אותו. החברה ע' היתה שם. לנו ול- ע', יש עבר משותף של השתבבויות. היא היתה שיכורה וישבה על הבר, נעמדתי מולה ופתאום הרגשתי דגדוג ברגליים איזה מישהו אחר נשכב וליקק את כפות רגליי. צעקתי עליו "אתה לא קיבלת רשות!" זה עבד והא עזב אותי. אחרי שניה מישהו ניגש וביקש להיות הכסא על ארבע שלי, אמרתי לו שהוא לא ראוי.

ע' אמרה שאני מחרמנת אותה, אמרתי לה שזה הדדי היא שאלה אם אפשר לנשק אותי ופצחנו בנשיקה לוהטת, היתה נשיקה נפלאה. כל כך נפלאה שהחבר שלי נראה כאילו הוא מ א ד שמח לראות את זה.

היא היתה עם איזה בחור והסבירה לו שהיא נוסעת איתנו הביתה. בראשי היססתי קצת כלומר, אף פעם לא הכנסנו בחורה למיטה לבד אבל החלטתי לזרום עם זה. כשנכנסו הביתה שתינו קצת והיא הלכה להתקלח כשהיא יצאה חיכיתי לה בחדר.

מה אני אגיד לכם? חבר שלי לא נכנס בשעה הראשונה ולמען האמת הוא היה מיותר. אם אי פעם תהיתי איך לסביות חיות בלי גברים הבנתי. נשים מסוגלות לספק אחת את השניה יותר מגברים. הן יותר רגישות וכמובן יודעות מה הן אוהבות. אני לא הייתי עם אשה מגיל 15 אז באמת שלא ידעתי איך זה יהיה לי .היה נפלא. הדבר היחיד שהפריע לי זה הסיליקון, יש לה חזה ענק וקשיח. אני והחבר הסכמנו שבפעם הבאה נביא מישהי אחרת.

אחרי שסיימנו נסענו כולנו, בשבע בבוקר, לאכול חומוס אצל עלי קרוואן ביפו, יחד עם הפועלים.

כשהתעוררנו ביום ששי נסענו להורים שלי. ועשינו שוב סקס. איכשהו נרדמנו שם על מיטת הנוער הישנה שלי ונשבר לנו הגב. בשמונה בבוקר התעוררנו, ביום שבת! לא עשיתי את זה כבר שנים. נסענו הביתה קראנו עיתונים, עשינו שוב סקס והלכנו לישון. המנאז' א טואה ממש נתן לנו דלק בלתי נדלה של חרמנות. הוא עכשיו מכין צלעות חזיר על האש. עוד כמה שעות אני הולכת לעבודה במקום החדש. נקווה שהטיפים יהיו מוצלחים.

אני חוזרת עכשיו מהעבודה. כבר אמרתי כמה אני שונאת אותה?

אחרי העבודה נסעתי לבר החדש שנפתח מחר, כדי לקבוע מתי אני עובדת. הגעתי באמצע ישיבת מנהלים בחצות (אנשי הלילה). היה מצחיק. אנשים מתחילים להתנהג מוזר אחרי שהם לא ישנו כמה ימים. נכנסה מלצרית אחת עם אפס אחוזי שומן ולפחות 700CC בשתלים. איך שהיא הלכה כל הגברים אמרו כמה שהם שונאים סיליקון (כן, בטח).

אני עבודת שם במוצ"ש. תפסתי מונית הביתה, הנהג היה הכי לא טיפוסי בעולם, חנון רזה עם משקפיים. הרדיו נדלק עם לאונרד כהן בווליום חזק והוא הנמיך. אמרתי לו שהוא יכול להגביר חזרה. זה היה דיסק. הוא חייך .אם רק תרשי לי לעשן, הוא אמר, זה בכלל יהיה תענוג. אם תביא לי גם סיגריה אין בעיה, השבתי. הוא הושיט לי מלבורו אחת והדליק לעצמו שניה.

שאלתי אותו קצת על עברו, בכל זאת, נהג מונית עם לאונרד כהן. מסתבר שיש לו תואר במנהל עסקים, היה לו פעם קיוסק, אחר כך מסעדה איטלקית באשדוד ועכשיו הוא חזר למונית כי המסעדה נסגרה.

היתה נסיעה כיפית, הוא עצר לי את המונה באמצע הדרך כדי שיהיה רק עשרים שקלים. נראה לו שזו המונית הכי מגניבה אליה עליתי בחיי.

מחר בבוקר אני הולכת לכמה שעות לחלטורה הסודית שלי כמרגלת תעשייתית (!). ואחר כך שוב, משמרת בבית הקפה (איכס).

שבוע הבא אני טסה לחו"ל ואני כל כך מחכה לזה.

לילה טוב.

.אני חולה, ממש חולה באמצע הקיץ, מחוברת באינפוזיה לממחטות ותרופות. אתמול ברב טיפשותי, הלכתי למכון כושר, כמעט קרסתי באמצע שיעור אירובוקס. כשהחלטתי שהשק מרביץ לי ולא להיפך ויתרתי.

למזלי הסופר נמצא ממש מתחת למכון אז הלכתי לעשות קצת קניות, חבר שלי הצטרף אלי ונסענו הביתה, ניסיתי לסדר את המצרכים במקרר והוא לא הרשה לי. הוא חייב שהכל יהיה בדרך שלו, אמרתי לו שיוריד את הכלבה ואני אסדר, הוא התעקש שהוא יסדר ואז יוריד את הלכבה. כל אובססיית השליטה כבר החליאה אותי אז התעקשתי לסדר (נראה לי בפעם הראשונה). שמתי את החלב בצד ימין של הדלת, הוא התגנב מאחורי ושם אותו בצד שמאל. אפשר להשתגע. ואז הוא רב איתי על צלחת שהשארתי בכיור. מרב עצבים ניסיתי זלרוק אותה מהחלון אבל פחדתי שהיא תישבר למישהו על הראש ואז יאשימו אותי ברצח וכל החרא הזה. אז שמתי אותה בפח, הוא התעצבן נורא. ממש משך לי את היד עם הצלחת בכח. צעק "את יודעת מה זאת הצלחת הזו?" בטח שאני יודעת זו צלחת מתוך הסט שאמא שלו, המנוחה קנתה, בערך כמו כל הכלים בבית, אז מה.

תפסתי קריזה, אני לא בן אדם עצבני אבל כשאני מתעצבנת… החלטתי שבגלל שהוא כל כך שונא אי סדר, לשפוך את כל מה שהיה אפשר לשפוך או להעיף על הרצפה. עיתנוים מפתחות ארנקים מגבות בגדים.

הוא המליץ לי להירגע אז אספתי הכל ויצאתי מהבית עם חמישה שקלים בכיס. לקחתי אוטובוס לפלרונטין לחברה. היא לקחה אותי איתה לאיזה ערב השקת סינגל של איזו להקת היפ הופ, "הארכיון" נראה לי. כל כך מגוחכת סצינת ההיפ הופ בארץ. כלומר יש לי כמה חברים שעושים היפ הופ אבל באמת. אתם לא בהארלם, תפסיקו לחקות תרבויות לגמרי. אם יש להקה שמושפעת ממוזיקה שחורה שאני אוהבת זה הדג נחש, פשוט יש להם גרוב. כל השאר זה ילדים לבנים מתלהבים שאם רק היו נכנסים למועדון בהארלם היו בועטים להם בתחת. אז הם יכולים לדבר את הדיבור וללכת את ההליכה ולחקות את הריקודים אבל באמת! תמצאו לכם משהו משלכם לא תרבות שהתפתחה מעבר לאוקיינוס.

במהלך המסיבה ידיד שלי שהוא גם מפיק ששאל אותי אם אני רוצה לכתוב חומרים לדיסק של מישהו שהוא מפיק . כתבתי פעם כמה שירים לחברה שלי כטובה. אף פעם לא חשבתי לכתוב להיפ הופ אני יותר בחורה של רוקנרול אבל אם משלמים לי, למה לא.

גם ככה אף אחד לא ישים לב שעל הדיסק רשום שאני כתבתי את המילים.

אה, כמה שעות אחרי, הדפקט התקשר ואסף אותי הביתה, הלכנו לישון מחובקים.

בוא אני אגיד
לך בכנות. ככה בדוגרי.

הכל עלוב.
הכל. כמעט הכל עלוב.

והעליבות
הזו, גדולה ממה שאתה חושב.

קח את משה
משדרות, מובטל עשר שנים, לא טורח לחפש עבודה ואוכל צעקות מאשתו על בסיס יומי על זה
שהוא לא מוריד את הזבל. הוא לא שותה. הוא גם לא משחק שש בש כל היום.(זה היה נותן
לו סוג של סיבה לחיות)

קח את
סווטלנה שעומדת בצומת, בגיל העמידה עם בגדים שאולי אמורים היו להיות סקסיים אבל זה
באמת רק טייץ קצרצר וגופיית לייקרה שמגלה חזה נפול.(אחרי שלוש הנקות לזאטוטים
שאבדו בחושך)

קח את יהודה,
בן ,30 עובד בהייטק, נשוי טרי ואב לתינוק, שונא את העבודה שלו, עייף מהתינוק ולא
נמשך לאשתו. לוקח את הרכב של החברה כל בוקר לקוביה, חוזר וצופה בערוץ הספורט.
(מחכה שאשתו תקרוס מעייפות ומעביר לפורנו)

קח את נמרוד,
בן 25, אומן קונספטואלי. יושב כל לילה בפיק אפ בר אחר, סוקר את הבחורות ומספר
לעצמו שזה למטרות מחקר, בממוצע תופס זיון אחת לשלושה שבועות. (עשה מיצג אחד שזכה
לביקורות טובות לפני תשע שנים ן)

קח את כל
אלה, ותכפיל אותם פי מיליון ועוד לא תגיע לרמת העליבות הכללית שנושבת בעולם הזה

ואפילו לא
דיברנו על פוליטיקה.

יש כמה דברים
שהם לא עלובים. העץ הגבוה גבוה הניצב בשדרה שקטנה על מדותיו, צילו מושלם ומתחתו
ספסל שלא משנה באיזו שעה, תמיד חוסה תחתיו.

קח את השקיעה
בים של תל אביב, תוריד את המלונות המכוערים, את יפו, שהמראה שלה עכשיו למעומת ימים
עברו מתקרב מעט לעליבות הכללית, את התיל ואת המזחים שרק מפריעים לגלים לצנן אותנו.
תדמיין שאין זיהום, שפכים וביוב ושלא טבעו כאן 7 אנשים בקיץ האחרון.

במחשבה שניה,
עזוב את הים של תל אביב.

דמיין את
הרגעים האחרונים לפני המוות, כשאתה יודע שזה בא, שעוד רגע תשתחרר מעליבות העולם
הזה. גם אם החיים שחולפים על פנייך נראים עלובים ומפוספסים אין כאן שמץ של עליבות.
כבודו של המוות מכסה את כולה.