שם שנון לבלוג

אני לא רוצה להרגיש אשמה עם כוס הבירה שלי.

אני רוצה להסתכל על הכוס השחורה עם הקצף הלבן-שנהבי בערגה,

לאחוז בה ולהרגיש את הקרירות עוברות לכף ידי

ואז להניפה באוויר ובתנופה להגיש אותה אל בין שפתיי

אני רוצה לטעום את המרירות המתיקות והסמיכות הנפלאה.

אני רוצה ללקק את הקצף משפתי העליונה, להיאנח מהנאה

ולהדליק סיגרייה.

אני לא רוצה לחשב כמה קלוריות יש בכוס

אני לא רוצה להכפיל את מספר הקלוריות במספר הכוסות שאני אשתה

אני לא רוצה לחשוב איזו פעילות גופנית עשיתי ועוד אעשה כדי "לאזן" את הבירה הזו.

אני לא רוצה לתהות אם כשאני הולכת חמש פעמים בשעה לשירותים אני מורידה גם חלק מהקלוריות שצברתי.

אני לא רוצה לצפות מגברים גומאים כוסות ומניחים יד אוהבת על הכרס הקטנה בשיפולי בטנם.

אני רוצה גם להניח יד אוהבת על הכרס הקטנה בשיפולי בטני.

אך אצלי היא לא כרס, היא הר איום עצום ונורא שעליי מהר להשטיחו ולהפכו למישור

שלא תהיה טיפת רכות, שהיא לא תעיד על אהבתי הגדולה

למשקה הנפלא

ממנו סבאו מלכים ופשוטי עם.

אני רוצה להיות פיה ערמומית ושדון ירוק

אני רוצה לגמוא עוד בירה ולצחוק

אני רוצה לסיים את הכוס ולסמן עם העין

תמלא לי עוד אחת, אחר כך עוד שתיים.

אני כל כך מטומטמת. אלוהים כמה אני מטומטמת. כל כך הרבה דברים פספסתי בחיי כי אני כזו מעופפת.

יש מצב שאני לא אתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה כי לא שלחתי טופס שהייתי צריכה.

הפסדתי כבר כמה ראיונות עבודה חשובים והיום..

היום שכחתי שאני צריכה להתחיל ברבע לשבע בבוקר ועם כל האלכוהול והאוכל בשישבת גם לא היה הרבה סיכוי שהייתי קמה. ברבע לשמונה הטלפון צלצל.. בתשע וחצי רק הגעתי.

ברור שנתנו לי על הראש, ואני עוד המנהלת, אני אמורה לשמש דוגמא.

עבדתי כל כך בלי חשק, אני שונאת את העבודה הזו , אני שם רק בשביל הכסף ועד שאמצא משהו אחר.

אני עובדת עם ילדים, ומפני השולחנות הם בקושי בני 18 והם כל כך ילדותיים. אני יכולה להשתגע.

"עוד דקה אחי", אומר הברמן בן ה20 לאדם שיכול להיות סבא שלו. "אחי?" אני שואלת אותו. "את יודעת, אני זורם עם כולם". אני לא זורמת. אני מקסימום מזרימה. שפכים.

כולם אותם טיפוסים כאילו עשו אותם מאותה תבנית, וכל כך משעמם לי. בודד בצנרת. J

ביום ששי גם היה לי ראיון שלא הלכתי אליו ובסוף הכל יתפקשש לי.

לקחתי את האוטובוס הלא נכון הביתה ונאלצתי ללכת ברגל בחום הזה.

הרגשתי רע, ממש נורא כשירדתי המאוטובוס, כאילו ששום דבר לא הולך, שהכל מתקלקל לי בידיים או שהוא מגיע אלי שלם ואני הורסת אותו.

חיפשתי בטלפון למי להתקשר. החבר היה בישיבה והוא עצבן אותי כי אמרתי לו שאני הולכת בערב לבירה עם אחי והוא רמז לי לא להגזים, כדי לא להשמין.

עם אמא שלי כבר דיברתי והיא קצת פולניה, היתה נותנת לי על הראש על כל הפאשלות.

חברה אחת לא ענתה, חברה שניה ענתה אבל ממש לא עשתה לי חשק לדבר איתה, חיפשתי בספר טלפונים מישהו שיוכל לגרום לי להרגיש יותר טוב ולא מצאתי.

הגעתי הביתה, הרמתי את הכלבה והצמדתי אותה אלי חזק חזק וה ליקקה לי את פני בלשון הגדולה שלה, באותו רגע הרגשתי הקלה.

יש מישהו אחד בעולם שיכול לגרום לי להרגיש יותר טוב.

אתמול בערב עשינו מסיבה בבית. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שילבתי סמים ואלכוהול. זה היה נראה כמו רעיון טוב באותו רגע. וזה היה.

הזמנו אנשים מהיום להיום ואמרנו מי שיבוא, יבוא.

אמנם לא היו הרבה אנשים בערך 20 אבל היה נחמד נורא. זה היה ככה באמצע. בין מסיבה לבין מפגש חברים. ככה שיש פעילות אבל לא הורסים את הבית.

במסיבה שעברה שעשיתי הייתי צריכה לנקות קיא ואלכוהול מהרצפה בשלושה דליים שחורים. שלא לדבר על כיורות סתומים מקיא הפעם רק ניגבנו קצת אפר סיגריות.

חגגנו בעצם שני דברים, כלומר חגגנו דבר אחד אבל היו לנו שני תירוצים: אחי שטס לחו"ל וקילומטראז' שנה לי ולאהובי. (בעע)

לפעמים במסיבות אתה מבין הרבה דברים בקשר לאנשים שמקיפים אותך. קודם כל שיש המון סוגים של אנשים מגיל 20 עד גיל 40 ושהם באמת מאד מגוונים, מזל שיש אלכוהול כדי לאחד את כולם.

דבר אחר שאתה מבין זה מי באמת קרוב אליך, מי יגיע בהתראה של כמה שעות ומי לא. דווקא כמעט כל מי שאני הזמנתי הגיע, אבל היו גם כאלה שהצטערתי שהזמנתי. לפעמים קשה להסביר את זה אבל אתה פתאום מרגיש מחבר שלך אנרגיות שליליות. כאלה שקשה לשים עליהם את האצבע אבל אתה מרגיש שביחס שלהם אליך יש עוד דברים חוץ מחיבה דברים כמו קנאה, רתיעה או אני לא יודעת מה, דברים שגורמים לך פחות מחובר עם האדם שקראת לו חבר. מצד שני כאלה שלא החשבת כממש קרובים מתגלים כאנשים הרבה יותר טובים ממה שחשבת.

בכלל זה מעניין לקחת את כל האנשים שמקיפים את חייך, אם זה שכנים, קולגות מהעבודה, חברי ילדות וחברים חדשים ולראות מה תהיה הדינמיקה כשכולם שיכורים בחדר אחד.

לפעמים זה משעשע ולפעמים זה מלחיץ. אני יכולה לאמר שבשורה התחתונה היה נחמד.

לקום היום בבוקר היה פחות נחמד, נסענו לארוחת צהריים אצל אבא של חבר שלי.

היתה לו פעם מסעדה בפלורנטין, מסעדת פעולים קטנה ואלוהים! הוא יודע לבשל.

כבד קצוץ וחציל בטחינה וטחינה ירוקה וסלק מוחמץ ועגבניות עם פלפל ירוק והכל תוצרת בית. תענוג.

ואז פירה שהיה בו הרבה חמאה וקצת פירה עם בצל מטוגן עם שינקה מלמעלה, זנב, שפונדרה עם תפוח אדמה ברוטב, קורקבנים עם פטריות, לשון עדינה ונהדרת וכל מיני מאכלים שאם זה לא היה הוא שמכין אותם, בחיים לא נוגעת בהם. (ברגל הקרושה עדיין לא נגעתי, בשר במרקם ג'לי לא עושה לי את זה).

וכאילו שזה לא הספיק לקינוח היתה גלידת וניל פצפוצים עם שבביי מקופלת. יאמי.

בדרך כלל הארוחות האלו מלוות בבירה נשר וייגרמייסטר לקינוח.

אחרי אתמול ויתרתי, הכבד שלי עוד מנסה להתאושש. וכאילו שכל זה לא מספיק , אמא שלי סחטה אותי רגשית שאני אגיע גם למסיבת פרידה לאחי שהיא עורכת. שם יהיו פירות ים טריים. קלאמרי בסגנון אנדלוסי ולסלט שרימפס, כאילו שלא כלתי היום מספיק לשבוע.

מכון כושר מחר בדחיפות.

בערך מגיל 16 מאז שאני וחברות שלי התחלנו לדפדף במגזיני פורנו אני מגלחת. לפעמים משאירה קצת ולפעמים לא.

ניסיתי עם סכין שלא מאד בריא לעור רגיש מעבר לפחד התמידי שאני אחתוך לעצמי את הדגדגן ואז לא יהיה עוד טעם לחיי.

נסו פעם לקרב תער לאיבר מנכן ותבינו אהבת מין מהי.

ניסיתי קרם להסרת שיער שמאיר את בסיסי השערה במקומה, אפילו שעווה שהוציאה לי שטפי דם וגם מכונת גילוח.

כשהכרתי את החבר שלי כמובן שהייתי מגולחת ונשארתי ככה כמה חודשים אך בזמן האחרון אני נותנת לשיער שם להשתולל ולצמוח, להשלים את הפער של כל כך הרבה שנים בו הוא נחתך, גולח והורחק עוד בטרם יצא לו לתפוס צורה. הרי הוא יאלץ לשכב איתי בכל מקרה, מגולחת או לא.

הבנתי שיש גם גברים בעלי פטיש ל"בוש", השיח שנמצא במפגש בין רגליה של האשה.

התברר לי גם שיש שחקניות פורנו ששמות פיאת שיער ערווה(!)

היום יש אופנות שונות ומשונות ומספרות שישמחו לעצב לכן את ערוותכן בצורות, צבעים ועיצובים לפי בקשתכן. (לשחורדיניות שמעדיפות שלא יגלו את זהותן האמיתית).

אז מה יש בו בעצם בשיער הזה?

כשהוא לא קיים, כלומר מגולח האזור נראה נערי כמעט ילדותי אולי זה ממש סוג של פנטזיה גברית לנערות צעירות.

מבחינה היגיינית שיער הערווה אוגר בתוכו חום לחות וריחות לא נעימים, לכן עדיף למרוט אותו.

ביוון העתיקה נשים היו נוהגות למרוט את שיערן כמו שאפשר לראות למשל ב"הולדתה של ונוס".

לעומת זאת, ביפן, נשים בעלות שיער ערווה דליל נחשבות לפחות פוריות. והיעדר שיער ערווה היה סמל לעקרות.

במאה ה16 בצרפת חל איסור להסיר את שיער הערווה. מעניין איך היו מגלים ומענישים את מי שהיו תופסים מגולחת?

אני אישית חושבת שיש קסם גם בשיח הפראי והטבעי, מראה אשת המערות כזה. אבל אני רואה את זה כפאזה חולפת

לפני הביקור הבא בים, הכל יוסר, וחבר שלי יחזור להיות מאושר.

לא ישנתי 48 שעות רצופות וגם בלילה שלפני כן ישנתי בקושי ארבע שעות.

כל היום שתיתי אספרסו, ומתוקים רק כדי להישאר ערנית.

דרגת העיפוף שלי האפילה לגבהים חדשים. שכחתי מכונה דולקת והיא הציפה את כל משטח הבר.

גם כן שליימזלית.

המנהלת צעקה. את צריכה להיות לידה כל הזמן! אני חשבתי שהיא התכוונה למכונה אבל אז הבנתי שהיא בעצם התכוונה אליי ושהיא צעקה על זו שמדריכה אותי על התפקיד.

כמה מביך.לא נורא.

אז היום עבדתי עם בחורה שעלתה לארץ לפני חמש שנים מרוסיה, המראה שלה מסגיר אותה אבל השפה…. לעולים מאולפן יש שפה יותר טובה, נהייתה לה עגת דיבור פרחית והתנהגות קצת גסה, פסאודו פרחית, אבל רואים שהיא לא באמת. איך להסביר . רואים שהיא לא גדלה עם האווירה הזו בבית.

ישר הבנתי שמדובר בעוד מקרה של עולה חדשה שניסתה להתאקלם בישראל, רק עם הישראלים הלא נכונים. הישראלים שהראו לה שלהיות חלק מאיתנו זה לדבר בגסות , לא להיות פראייר, להרים את הקול, להשתמש בתנועות ידיים מופרזות, לשחק אותה, פוזה. אני לא יודעת.

"איזו אישה אחד" היא אומרת ולא כטעות לא מודעת של עולה אלא כעגת דיבור פרחית. וזה מחלחל אותי. אין לי בעיה לשמוע דברים כאלה ברחוב, זה משעשע אותי. אבל בסביבה שלי, לשמוע אנשים אינטילגנטים מדברים ככה בכוונה, זה ממש מעורר בי חלחלה.

הרי השפה שלנו, היא בעצם כרטיס ביקור שלנו, היא יכולה להציל אותנו ממצבים לא נעימים, היא יכולה לעזור לנו לעבור מבחנים, להתקבל לעבודות ולהיות בני אדם בעלי אינטילגנציה בסיסית. שלא לדבר על כמה השיחות וההבנה ההדדית שלנו יכולה להיות עמוקה יותר ככל שהשפה בה אנו מתקשרים עשירה יותר. קטונתי מלהגג על חשיבותה של השפה, רבים וגדולים ממני כבר כתבו על זה לפני.

לדעת ולהכיר את הדקדוק של השפה שלך זה בסיסי, אבל זה מעבר ל"לדעת", זו לא הבעיה.

הבעיה היא לכבד. אני לא מגזימה ואומרת לאהוב. אבל לכבד ולהבין את מהות השפה, במיוחד שלנו שלמרות שהיום היא מזכירה אך במעט את שפת אבותינו זו עדיין שפה עם מקור עתיק ומחדשי השפה, היו ממציאים ובלשנים נפלאים.

ולהרוס הכל סתם בגלל ש"מגניב" לדבר ככה.

אל תבינו אותי לא נכון אני לא נגד סלנג, להפך הסלנג יכול להוסיף המון צבע (כמו המילה "פרחה למשל) אבל לא כשהוא מתבטא במשפטים כמו. "איזה אשה אחד".

אני לא יכולה לישון

המיטה בשבילי היא כמו סד עינויים.

כולי מתגרדת. והנפש שלי מתייסרת בגלל דברים שטותיים,

יש לי נטייה לקחת כל דבר לנתח אותו ולהעצים אותו כמו איזה נקבה טיפוסית.

אני מרגישה מחנק במיטה

אני ממש רואה בין הצללים יד שחורה שמגיעה אל צווארי וחונקת אותי. אני שומעת רעשים מזורים. צפוף לי, חם לי, קר לי. לא נוח לי. כבד לי.

אני מעירה את הדב שישן לידי והוא זועם.

ואני כמו כלבלב מפוחד מתנצלת ומכריזה על כפיות.

איזה כפיות ואיזה בטיח הוא מקסימום מרית ואני מצקת.

כל המחשבות על הפיטורים ועל האוניברסיטה.

לעזאזל, אהבתי את העבודה הזו, כשבאתי היום לקחת את המשכורת ממש התגעגעתי. וכולם היו נחמדים וחלקם אפילו לא היו צבועים.

כוס עמק.

אז יש עוד עבודות.

עשיתי את המיטב שלי וזה כנראה לא הספיק, לפעמים זה מענה אותי.

כי האמת היא שזה לא רק מקום העבודה יש לי משקעים קודמים מהרבה אנשים שנתתי להם את המיטב והם החזירו לי בהפניית עורף.

והכי עצוב זה שגם אליהם אני מתגעגעת.

יצא לכם פעם לחיות או להיות מאד קרובים לאדם מתוסבך?

ולא, לא בן נוער שחושב על התאבדות, לא מישהי עם בעיית הערכה עצמית ולא בעיות אכילה, לא שום מתוסבך מהזן ה"נורמלי" אם יש כזה בכלל.

מתוסבך במובן של שבור בפנים, למאות פיסות פורצלן עדין, שקשה עד בלתי אפשרי לחבר, לא במוסן של אי שפיות, אלא בצורה הכי שפויה, חדה, צלולה וכואבת שיכולה להיות.

אדם שעבר טרגדיה שקשה מאד מאד לעכל אותה. אובדן שרובנו לא נחווה, אם יתמזל מזלנו.

אדם כזה, שמתפקד במציאות היומיומית ואפילו בחור כזה שאפשר לקרוא לו "מוצלח". כלפי חוץ.

כשחיים עם אדם כזה, לומדים לדעת שהכאב הזה מתבטא בהמון אופנים קטנים בחיי היומיום. זה לא כאב כזה שאפשר לבכות בלילה לתוך הכרית ולהשתחרר. זה לא כאב שאפשר לדבר עליו ולהוריד עול. זה כאב יומיומי שנוסח בך תחושת חוסר ביטחון, אובדן ואין אונים בכל צעד שתפנה.

לחיות עם אדם כזה, זה קשה מאד, קשה לדעת מתי המעשים נובעים מהיגיון ומתי מתוך הפקעת הרגשית הבלתי נדלית הזאת.

קשה להבין מתי לנסות לדבר על זה ומתי לשתוק.

קשה להחליט אם לוותר על משהו מסויים מתוך התחשבות, או להחליט שאתה לא אמור לסבול מהקשיים שלו.

כן גבירותיי ורבותיי, לאהוב אדם כזה, זה קשה ושוחק עד מאד.

לא שאני מתלוננת, החבילה היא מגוונת ומגיעה עם הרבה תכונות נהדרות אך הלבה שלה השבורה כל כך לעולם לא נבלעת ולעולם לא מטשטשת.

עברו שלוש שנים מאז המקרה. ויום אחד, מתוך סקרנות שאלתי אותו אם הוא חושב על זה כל יום. הוא הביו בי בפליאה ואמר "ודאי". אז שאלתי כמה פעמים ביום הזכרון עולה במחשבותיו. הוא ענה שעשרות פעמים ביום לפחות.

אני חושבת שאז הבנתי. עד כמה המפלצת חיה שם ובועטת כאילו אין מחר.

ועכשיו הבנתי שהמפלצת הזו שחיה אצלו היא כמו רוח הרפאים שלי.

היא לעיתים מציצה, לעיתים אני מרגישה שיש שם משהו, ואני מסתובבת ורואה רק אוויר.

לעיתים אני מרגישה פחד מצמרר ללא שום סיבה הגיונית.

לעיתים הכלבה שלי בוהה דקות ארוכות בנקודה בקיר ואני תוהה אם היא רואה עכשיו את המפלצת..

כשאני מנסה לאמר לו שילך ויטפל בזה, פסיכולוג או כל תרפיה אחרת, אנחנו רבים.

הוא רב איתי כי קשה לו עם זה שאני דוחקת בו לעשות משהו שהוא יודע שצריך לעשות, אך דוחה את זה.

הוא מפחד להתקרב לתיבת הפנדורה, ואני מפחדת שיום אחד הסדק בפתח ילך ויתרווח ואז כל השדים יצאו החוצה. במקום הלא נכון. בזמן הלא נכון. ועל האדם הלא נכון.

הו אלוהים. החום הזה.

אפשר להשתגע, אני הולכת ברחוב והשמש בהתחלה כמעט בלתי מורגשת, מוסווית באוושה קלה של רוח ולרגע נדמה כאילו יולי עוד לא הגיע. אך הטיפות שלאט לאט ניקוות על הפנים אומרות אחרת

אני מחכה לאוטובוס ואפילו לא טורחת לנגב את פניי. האוטובוס מגיע עמוס, צפוף ומזיע למרות המזגנים של דן שכוונו לקירור מקסימלי. אני אפילו לא רוצה לנשום, אני לא רוצה לנשום את הזיעה שלי אחרי יום עבודה ובטח לא את זיעת הזולת. אני לפחות טרחתי לשים דיאודורנט.

יום ראשון בעבודה. כמו שחשבתי לא כיף גדול אבל בינתיים זה בסדר. כסף זה כסף ואני את ימיי ההתפנקות שלי סיימתי. זה קטע נורא מצחיק, אני מתלמדת אבל אף אחד לא יודע שאני הולכת להיות האחמ"שית, אז העובדים מלכלכים איתי על האחמ"שים האחרים ואני מתחברת איתם, מעניין מה יקרה כשאני אהפוך פתאום להיות הממונה עליהם, אם אני בכלל אשאר שם עד אז.

נורא מוזר לי לעבוד עם אנשים אחרי צבא, אמנם הגיל שלהם קרוב לשלי אבל אולי בגלל שאני לא עברתי צבא הם נמצאים בשלב שאני הייתי בו לפני כמה שנים והדיסוננס הזה מטריד אותי מעט.

מעולם לא היתה לי היכולת להתחבר עם בני גילי ואולי גם אף פעם לא תהיה, גם כשהייתי בת שלוש החברה הכי טובה שלי היתה בת חמש (אמא שלי אומרת שאני שיחדתי אותה בבזוקות)..

אולי אני פשוט מתרחקת ממסגרות, כמה שנאתי את השכבה שלי בתיכון, בחטיבה וביסודי. גם בגן לא היה לי מי יודע מה.

אבל בינתיים אלו רק אנשים מהעבודה וזה לא משנה אם אני אתחבר אליהם או לא, העיקר שנוכל לעבוד ביחד בנועם כמו שאומרים.

אני עוד מעט הולכת לראיון בבר חדש ומגניב ביותר, נראה מה יהיה עם זה, אני צריכה לעבור יותר מאוחר במקום ממנו פיטרו אותי, כל כך לא בא לי לראות את הפרצופים הצבועים שלהם שם, אבל כוסאמא שלהם, אין אף אדם שימנע ממני מלהיכנס למקום אליו אני רוצה ללכת.

מעולם לא נמנעתי מעימותים ואני לא אתחיל עכשיו, אז ביג דיל, צבועים, מה עוד חדש..

לפעמים אני שוכחת שרב האנשים הם… פשוט אנשים, זה לא שכולם חארות, כולם רק דואגים בעיקר לאינטרסים שלהם, ואולי ככה זה צריך להיות.

קצת הגינות בסיסית זה לא דבר מובן מאליו בימינו., .

ביום שבת, אני
חושבת, פיטרו אותי רשמית. אחרי מסכת של ייסורים ואי ודאות.

בסך הכל
עבדתי שם חודש, מאד נהניתי והכסף היה מעולה.

אבל אחד
הברמנים האחרים פשוט לא אהב אותי וטען שאני נתקלת בו כל הזמן( טוב, הוא גוץ שמן).

והבעלים
כנראה היו באמצע התקף חרדה אז הם החליטו לעמוד מאחורי בזמן שאני עובדת ולנשוף
בעורפי. כמובן שברגע שזה קרה, כל מה שרק יכול להשתבש השתבש.

אז לקחו אותי
לשיחה והסבירו לי כמה הם אוהבים אותי , שהם אוהבים טיפוסים כמוני (מה לעזאזל זה
אמור להביע?!) אבל הם חושבים שזה לא מסתדר כמו שצריך ורוצים לתת לי פחות משמרות.
אני כמובן איימתי שאני לא אשאר אז הם נתנו לי
ולהם כמה ימים לשקול את זה.

כשחזרתי,
כלומר הייתי צריכה להגיע לשם פיזית, במונית, ולשלם 20 שקלים כדי לשמוע "יש לך
אולי בעיה מוטורית?" נורא רציתי לענות, ובכן, כשאדם עומד מאחורי גבי בצורה כל
כך קרובה שאני יכולה להרגיש את הבל הנשימות שלו, ובטוח שאני לא יכולה לתפקד כמו
שצריך…. כן, יכולות להתעורר אצלי בעיות מוטוריות מסוימות. אבל במקום זה צחקתי אמרתי
שאני מציירת ומפסלת ולהגיד עלי דבר כזה זה פשוט מצחיק. היא אמרה שאולי היא תתן לי
משמרות בשבוע שלאחר מכן.

זה היה הקש
ששבר את גב הגמל. במשך כל אותו שבוע היו לי סיוטים שקשורים במקום. טוב, אולי לקחתי
את זה קצת קשה מדי.

את הבשורה
הסופית לא קיבלתי, אבל הטלפון שלא צלצל הבין בעצמו. אנשי לילה, אי אפשר לסמוך על
שום מילה שלהם. אי אפשר לקבוע איתם כלום ומעל הכל אי אפשר בכלל לקוות שהם יתייחסו
בהגינות לכל אדם שהוא. ככה זה כשאתה חי על קוק או על חרדה קיומית, או שילוב של
שניהם.

אך למרות כל
זאת, שלא תהא דאגה בלבכם. אני, המוכשרת, מצאתי עבודה חדשה כאחראית משמרת בבית קפה
להמונים. כן, כזה שמספק לכם את המינונים היומיים של ההפוך חלש בלי קצף וסלט דל
הקלוריות. כמה מענג.

ולחשוב שהייתי
צריכה לעבור שעת ראיון שלמה כדי להיות מגישת קפה, אבל עם סמכות.

אבל זה עוד
כלום, ניסיתי להתקבל לעבודה לפני כחודש כזבנית בבן גוריון.

אלוהים
ישמור. (לא שאני בטוחה בקיומו אבל מילא)

זבנית!

בחנות!

דינמיקה
קבוצתית, ראיון אישי, גרפולוגיה, השלמת משפטים ולבסוף פוליגרף שבו נפלתי בשאלת
הסמים הבלתי נמנעת. "אני נשבעת שרק ניסיתי פעם אחת, אני יכולה לספר על כף יד
שלי (בעצם אולי שתיהן ואיזו רגל) את מספר ההתנסויות שלי בסמים קלים".
"אף פעם לא ניסית קוקאין או אקסטז?י" שאלו אותי ."כמובן שלא, מה
פתאום", אמרתי לחוקר הקשוח שהביט בעיני בעוד האלקטרודות מקפצות בין פרקי
אצבעותי.

עברתי.

אבל לא הלכתי
לקורס (שבוע!) כי היתה לי עבודה כל כך נפלאה בבר.

אני תמיד
יודעת לנקוט בצעדים חכמים.

האמת היא שבי
נשבעתי שלעולם לא אעבוד שוב תמורת שכר מינימום אפילו עם בונוסים. ושלעולם לא אעבוד
במקדולנדס. עד היום עמדתי במשימה.

אני לא יודעת
אם אפשר לאמר שעמדתי בה בכבוד בהתחשב בכל חודשי המובטלות חסרי המעש שלי ובכל זאת.

אז עכשיו אני
שוב נערה עובדת. כמה נפלא.

עכשיו רק
צריך לקנות מכונית חדשה.