שם שנון לבלוג

אני חוזרת עכשיו מהעבודה בבר החדש. היה ערב נוראי, היו ערסים ופרחות ושמו מוזיקה נוראית כמו שרית חדד (רחמנא ליצלן), סבלימינל (השם ירחם) ואייל גולן (אדוני ישמור).

נקודת האור היחידה היתה הרכב של נגן כינור ומנדולינה ונגן דרבוקה ועוד תוף אתני שעשו מוזיקה ערבית/ אנדלוסית מדהימה.

נורא התחשק לי ללכת באמצע ואני שמחה שהתאפקתי כי התברר שאווירת החאפלה באמת היתה קטע חד פעמי.

כל הצוות מאד בסחבקיה ואין דיסטנס בין הבעלים והמנהלים לעובדים. לדוגמא, הבעלים הסיע ארבעה מאיתנו הביתה, שילם מונית לעוד שניים וקנה לנו ביגלה ורוגעלך בדרך. זו לא כזו נדיבות אבל אלו דברים קטנים שגורמים לך להרגיש יותר טוב.

אני עובדת השבוע כמעט כל יום בשני מקומות ואני שמחה, אחרי תקופה של פגרה אני רוצה לחזור לעבוד.

אולי אפילו אהיה בפלוס בעשירי הבא.

יש לי תחושה טובה, שדברים טובים הולכים לקרות. סוג של אופטימיות מציפה אותי. כל הסוף שבוע הזה מילא אותי באנרגיות ועכשיו הזמן להוציא אותן.

22^ND CHORUS / Jack Kerouac

Ha well dear and Ah men

The wee girl that was comin again

She was for the books

The Ursula plea

That I could not take

O u better baike

O you better bake

A better cake than this

O you better miss

When the thing never will kwiss

O sweetheart and okay

Here’s hopin we’ll all be away

It was great fun

But it was just one a

Those tings

איזה סופשבוע הזוי היה לי. קשה לא אפילו להיזכר איפה דבר אחד מתחיל ואיפה שני נגמר. עבדתי ביום חמישי בערב, כשסיימתי בערך בחצות תפסתי מונית הביתה, התקלחתי והתלבשתי במהירות שיא ולקחתי מונית להשקה של המגזין החדש "דיסקו" באומן 17.

חבר שלי חיכה לי שם, הוא אמר לי בטלפון "הכרטיס שלך אצל רמבו": מי זה לעזאזל רמבו?

מסתבר שזה איזה שומר אחד מנופח. הוא גם ביקש ממני לקנות לו בוטנים בקיוסק ליד. איפה אני אדחוף בוטנים לעזאזל? בכיס הקטן בחצאית הקטנה שלבשתי? מסתבר שכן. אף שומר לא בדק את הבליטה המוזרה, מסתבר שהם כבר רגילים למופעים שונים ומשונים ובחורות עם בליטות במפשעה.

רמבו צעק עליי ש"פה זה יציאה, לא כניסה" באופן רפפטטיבי מרשים ומבטא רוסי נחמד. עד שהצלחתי להסביר לו שהכרטיס שלי אצלו.

נכנסתי בשנייה ועקפתי את כולם.

כבר שנתיים שאני לא משלמת באף כניסה ולא מחכה בתור למועדונים אבל זה עדיין כיף כל פעם מחדש לעקוף את כל המאסות של האנשים שמתים לשלם ולהשתחל פנימה בלי להוציא אגורה.

דבר אחד מאד חשוב שכחתי עם כל החופזה שלי, הפלאסק עם הוויסקי. משום מה סמכתי על זה שיארגנו שתייה חינם, אז ארגנו קצת והדביל שתה הכל לפני שבאתי וסמך על זה שאני אזון מהפלאסק. יופי.

מסיבה נהדרת. מוזיקה מדהימה אני חולת אלקטרו והחבר אוהב האוס והיה מין שילוב של שניהם עם אסיד. היה מעולה. היתה גם הופעה מחשמלת של טרי פויזן. ההרכב הכי מגניב בארץ.

אבל כמה כבר אפשר לרקוד ולהשתולל כשאני סחי לגמרי?

אז חזרנו נורא מוקדם, בארבע, אחרי שהגעתי באחת.

הגענו הביתה מבואסים וקיבלנו הודעה מידידה קרובה שלנו, ע' שהיתה בדאנג'ן ואמרה שהיא מאד נהנית.

החלפנו בגדים, לקחנו שתי בירות לדרך ויצאנו לדאנג'ן למצות את הלילה.

כשהגענו המסיבה נסגרה, היו בפנים כעשרה אנשים בלי מוזיקה. איך שנכנסתי מישהו התחנן בפני שארשה לו ללקק את רגליי ופשוט נשכב על הרצפה וליקק. גרשתי אותו. החברה ע' היתה שם. לנו ול- ע', יש עבר משותף של השתבבויות. היא היתה שיכורה וישבה על הבר, נעמדתי מולה ופתאום הרגשתי דגדוג ברגליים איזה מישהו אחר נשכב וליקק את כפות רגליי. צעקתי עליו "אתה לא קיבלת רשות!" זה עבד והא עזב אותי. אחרי שניה מישהו ניגש וביקש להיות הכסא על ארבע שלי, אמרתי לו שהוא לא ראוי.

ע' אמרה שאני מחרמנת אותה, אמרתי לה שזה הדדי היא שאלה אם אפשר לנשק אותי ופצחנו בנשיקה לוהטת, היתה נשיקה נפלאה. כל כך נפלאה שהחבר שלי נראה כאילו הוא מ א ד שמח לראות את זה.

היא היתה עם איזה בחור והסבירה לו שהיא נוסעת איתנו הביתה. בראשי היססתי קצת כלומר, אף פעם לא הכנסנו בחורה למיטה לבד אבל החלטתי לזרום עם זה. כשנכנסו הביתה שתינו קצת והיא הלכה להתקלח כשהיא יצאה חיכיתי לה בחדר.

מה אני אגיד לכם? חבר שלי לא נכנס בשעה הראשונה ולמען האמת הוא היה מיותר. אם אי פעם תהיתי איך לסביות חיות בלי גברים הבנתי. נשים מסוגלות לספק אחת את השניה יותר מגברים. הן יותר רגישות וכמובן יודעות מה הן אוהבות. אני לא הייתי עם אשה מגיל 15 אז באמת שלא ידעתי איך זה יהיה לי .היה נפלא. הדבר היחיד שהפריע לי זה הסיליקון, יש לה חזה ענק וקשיח. אני והחבר הסכמנו שבפעם הבאה נביא מישהי אחרת.

אחרי שסיימנו נסענו כולנו, בשבע בבוקר, לאכול חומוס אצל עלי קרוואן ביפו, יחד עם הפועלים.

כשהתעוררנו ביום ששי נסענו להורים שלי. ועשינו שוב סקס. איכשהו נרדמנו שם על מיטת הנוער הישנה שלי ונשבר לנו הגב. בשמונה בבוקר התעוררנו, ביום שבת! לא עשיתי את זה כבר שנים. נסענו הביתה קראנו עיתונים, עשינו שוב סקס והלכנו לישון. המנאז' א טואה ממש נתן לנו דלק בלתי נדלה של חרמנות. הוא עכשיו מכין צלעות חזיר על האש. עוד כמה שעות אני הולכת לעבודה במקום החדש. נקווה שהטיפים יהיו מוצלחים.

אני חוזרת עכשיו מהעבודה. כבר אמרתי כמה אני שונאת אותה?

אחרי העבודה נסעתי לבר החדש שנפתח מחר, כדי לקבוע מתי אני עובדת. הגעתי באמצע ישיבת מנהלים בחצות (אנשי הלילה). היה מצחיק. אנשים מתחילים להתנהג מוזר אחרי שהם לא ישנו כמה ימים. נכנסה מלצרית אחת עם אפס אחוזי שומן ולפחות 700CC בשתלים. איך שהיא הלכה כל הגברים אמרו כמה שהם שונאים סיליקון (כן, בטח).

אני עבודת שם במוצ"ש. תפסתי מונית הביתה, הנהג היה הכי לא טיפוסי בעולם, חנון רזה עם משקפיים. הרדיו נדלק עם לאונרד כהן בווליום חזק והוא הנמיך. אמרתי לו שהוא יכול להגביר חזרה. זה היה דיסק. הוא חייך .אם רק תרשי לי לעשן, הוא אמר, זה בכלל יהיה תענוג. אם תביא לי גם סיגריה אין בעיה, השבתי. הוא הושיט לי מלבורו אחת והדליק לעצמו שניה.

שאלתי אותו קצת על עברו, בכל זאת, נהג מונית עם לאונרד כהן. מסתבר שיש לו תואר במנהל עסקים, היה לו פעם קיוסק, אחר כך מסעדה איטלקית באשדוד ועכשיו הוא חזר למונית כי המסעדה נסגרה.

היתה נסיעה כיפית, הוא עצר לי את המונה באמצע הדרך כדי שיהיה רק עשרים שקלים. נראה לו שזו המונית הכי מגניבה אליה עליתי בחיי.

מחר בבוקר אני הולכת לכמה שעות לחלטורה הסודית שלי כמרגלת תעשייתית (!). ואחר כך שוב, משמרת בבית הקפה (איכס).

שבוע הבא אני טסה לחו"ל ואני כל כך מחכה לזה.

לילה טוב.

.אני חולה, ממש חולה באמצע הקיץ, מחוברת באינפוזיה לממחטות ותרופות. אתמול ברב טיפשותי, הלכתי למכון כושר, כמעט קרסתי באמצע שיעור אירובוקס. כשהחלטתי שהשק מרביץ לי ולא להיפך ויתרתי.

למזלי הסופר נמצא ממש מתחת למכון אז הלכתי לעשות קצת קניות, חבר שלי הצטרף אלי ונסענו הביתה, ניסיתי לסדר את המצרכים במקרר והוא לא הרשה לי. הוא חייב שהכל יהיה בדרך שלו, אמרתי לו שיוריד את הכלבה ואני אסדר, הוא התעקש שהוא יסדר ואז יוריד את הלכבה. כל אובססיית השליטה כבר החליאה אותי אז התעקשתי לסדר (נראה לי בפעם הראשונה). שמתי את החלב בצד ימין של הדלת, הוא התגנב מאחורי ושם אותו בצד שמאל. אפשר להשתגע. ואז הוא רב איתי על צלחת שהשארתי בכיור. מרב עצבים ניסיתי זלרוק אותה מהחלון אבל פחדתי שהיא תישבר למישהו על הראש ואז יאשימו אותי ברצח וכל החרא הזה. אז שמתי אותה בפח, הוא התעצבן נורא. ממש משך לי את היד עם הצלחת בכח. צעק "את יודעת מה זאת הצלחת הזו?" בטח שאני יודעת זו צלחת מתוך הסט שאמא שלו, המנוחה קנתה, בערך כמו כל הכלים בבית, אז מה.

תפסתי קריזה, אני לא בן אדם עצבני אבל כשאני מתעצבנת… החלטתי שבגלל שהוא כל כך שונא אי סדר, לשפוך את כל מה שהיה אפשר לשפוך או להעיף על הרצפה. עיתנוים מפתחות ארנקים מגבות בגדים.

הוא המליץ לי להירגע אז אספתי הכל ויצאתי מהבית עם חמישה שקלים בכיס. לקחתי אוטובוס לפלרונטין לחברה. היא לקחה אותי איתה לאיזה ערב השקת סינגל של איזו להקת היפ הופ, "הארכיון" נראה לי. כל כך מגוחכת סצינת ההיפ הופ בארץ. כלומר יש לי כמה חברים שעושים היפ הופ אבל באמת. אתם לא בהארלם, תפסיקו לחקות תרבויות לגמרי. אם יש להקה שמושפעת ממוזיקה שחורה שאני אוהבת זה הדג נחש, פשוט יש להם גרוב. כל השאר זה ילדים לבנים מתלהבים שאם רק היו נכנסים למועדון בהארלם היו בועטים להם בתחת. אז הם יכולים לדבר את הדיבור וללכת את ההליכה ולחקות את הריקודים אבל באמת! תמצאו לכם משהו משלכם לא תרבות שהתפתחה מעבר לאוקיינוס.

במהלך המסיבה ידיד שלי שהוא גם מפיק ששאל אותי אם אני רוצה לכתוב חומרים לדיסק של מישהו שהוא מפיק . כתבתי פעם כמה שירים לחברה שלי כטובה. אף פעם לא חשבתי לכתוב להיפ הופ אני יותר בחורה של רוקנרול אבל אם משלמים לי, למה לא.

גם ככה אף אחד לא ישים לב שעל הדיסק רשום שאני כתבתי את המילים.

אה, כמה שעות אחרי, הדפקט התקשר ואסף אותי הביתה, הלכנו לישון מחובקים.

בוא אני אגיד
לך בכנות. ככה בדוגרי.

הכל עלוב.
הכל. כמעט הכל עלוב.

והעליבות
הזו, גדולה ממה שאתה חושב.

קח את משה
משדרות, מובטל עשר שנים, לא טורח לחפש עבודה ואוכל צעקות מאשתו על בסיס יומי על זה
שהוא לא מוריד את הזבל. הוא לא שותה. הוא גם לא משחק שש בש כל היום.(זה היה נותן
לו סוג של סיבה לחיות)

קח את
סווטלנה שעומדת בצומת, בגיל העמידה עם בגדים שאולי אמורים היו להיות סקסיים אבל זה
באמת רק טייץ קצרצר וגופיית לייקרה שמגלה חזה נפול.(אחרי שלוש הנקות לזאטוטים
שאבדו בחושך)

קח את יהודה,
בן ,30 עובד בהייטק, נשוי טרי ואב לתינוק, שונא את העבודה שלו, עייף מהתינוק ולא
נמשך לאשתו. לוקח את הרכב של החברה כל בוקר לקוביה, חוזר וצופה בערוץ הספורט.
(מחכה שאשתו תקרוס מעייפות ומעביר לפורנו)

קח את נמרוד,
בן 25, אומן קונספטואלי. יושב כל לילה בפיק אפ בר אחר, סוקר את הבחורות ומספר
לעצמו שזה למטרות מחקר, בממוצע תופס זיון אחת לשלושה שבועות. (עשה מיצג אחד שזכה
לביקורות טובות לפני תשע שנים ן)

קח את כל
אלה, ותכפיל אותם פי מיליון ועוד לא תגיע לרמת העליבות הכללית שנושבת בעולם הזה

ואפילו לא
דיברנו על פוליטיקה.

יש כמה דברים
שהם לא עלובים. העץ הגבוה גבוה הניצב בשדרה שקטנה על מדותיו, צילו מושלם ומתחתו
ספסל שלא משנה באיזו שעה, תמיד חוסה תחתיו.

קח את השקיעה
בים של תל אביב, תוריד את המלונות המכוערים, את יפו, שהמראה שלה עכשיו למעומת ימים
עברו מתקרב מעט לעליבות הכללית, את התיל ואת המזחים שרק מפריעים לגלים לצנן אותנו.
תדמיין שאין זיהום, שפכים וביוב ושלא טבעו כאן 7 אנשים בקיץ האחרון.

במחשבה שניה,
עזוב את הים של תל אביב.

דמיין את
הרגעים האחרונים לפני המוות, כשאתה יודע שזה בא, שעוד רגע תשתחרר מעליבות העולם
הזה. גם אם החיים שחולפים על פנייך נראים עלובים ומפוספסים אין כאן שמץ של עליבות.
כבודו של המוות מכסה את כולה.

אני נורא
נורא נורא מתוסכלת. מכל כל כך הרבה דברים. אני מתוסכלת מכך שאני לא יכולה לשים
בדיוק את האצבע על הסיבה בגללה אני מתוסכלת.

לא שרע לי.
בכלל לא, הקיץ סופסוף הוכיח את עצמו כתקופה פעילה והימים שלי לאחרונה הם די טובים
אבל.

אני מתוסכלת
מזה שכל ההרשמה שלי לאוניברסיטה היא בסימן שאלה כי התמהמהתי עם טופס מסוים.

אני מתוסכלת
מזה שאני לא אוהבת את העבודה שלי.

אני מתוסכלת
מחשבון הבנק שלי.

אני מתוסכלת
מזה שחבר שלי קמצן.

במובן הרחב
של המילה, הוא לא רחב לב. כשאני לא עובדת ויש עליו יותר נטל כספי הוא טורח לגרום
יל להרגיש את זה. למרות שהוא מרוויח משמעותית יותר ממני.

יש לו סוג של
פרנויה עם כסף, שייגמר לו הכל והוא ייזרק לרחוב.

וזה לא שזו
בעיה קיומית אבל עכשיו, כשאני לא מרוויחה כמו שהייתי ואחרי שלא עבדתי תקופה, זה
משפיע על החיים המשותפים שלנו.

כשאני מפספסת
ראיון עבודה הוא ממש נוזף בי. כאילו שאני לא מרגישה מספיק רע בעצמי. וזה לא שהוא
כל כך דואג לי ולרווחתי, הוא דואג בעיקר לרווחה שלו.

מתסכל אותי
שהוא לא חברותי ואפילו סנוב ואני לא מתראה עם חברים כמו פעם ואולי זו מן תופעה כזו
שמתרחשת כשגרים עם בן זוג תקופה ממושכת.

לפעמים, אני
מרגישה כאילו אנחנו לא מתאימים ולפעמים אני מרגישה שהאהבה שלי אליו כל כך גדולה
שאני מוכנה לסבול כמעט כל דבר, רק שנהיה יחד.

היום הייתי
בבר חדש שנפתח עוד כמה ימים, הבעלים אהב אותי וקיבל אותי לעבודה. נראה מה יהיה עם
זה.

ביליתי את רב
היום עם חברה טובה, בערב הגיעו אליה אנשים והיה ממש כיף הרגשתי שוב כמו פעם,
כשגרתי לבד וכמעט תמיד ביקרו אותי, או את שותף שלי חברים.

הוא אסף אותי
משם ולא רצה להיכנס, ולמען האמת הייתי מעדיפה להישאר שם.

אני מרגישה
קצת שהקשר הזה או החיים כאן מורידים לי את האנרגיות, זה כל כך רחוק ממרכז ת"א.

ברגע שאני
קמה בבוקר ויוצאת מהבית אני ממלאה באנרגיות ואפילו קופצנית. אני גם כותבת הרבה
יותר.

כשאני נשארת
להתבטל בבית במזגן אני הופכת לסוג של זומבי שכל מה שהוא רוצה זה סקס ואוכל. והרבה.

אני כל הזמן
חושבת שברגע שיהיה לי אוטו הבעיה תיפתר ואני אהיה ניידת. לצאת מהבית, בעיקר בחום
הזה, יהיה יותר קל. ואם זה לא זה, אם שורש הבעיה נמצא עמוק יותר?

מצב הרוח שלי
מושפע כל כך בקלות. מספיקה לי חברה נעימה כדי שארגיש מעולה ואז משפט אחד מבן זוגי
כדי שאתעצב ואכנס לדיכאון.

אולי יום אחד
אמצא את קו האמצע, והאיזון והשלווה תבוא איתו.

"קומי, קומי כבר". אמא שלי ניסתה לנער אותי בבוקר.

אני, מתוך תרגולת רבת שנים בהן סירבתי לקום לבית הספר, סיננתי לה "עזבי אותי", והרמתי את השמיכה מעל ראשי.

"קומי, כבר מאוחר", היא ניסתה שוב את מזלה. ללא תוצאות.

"יש המון מבצעים בקניון, הנחות של חמישים אחוז", כמעט לחשה באוזני.–

תוך עשר דקות כבר הייתי על הרגליים לבושה ומוכנה ללכת.

שופינג זה עניין כל כך מעייף. זה מוזר אבל אני מעדיפה לעשות שופינג כאן בקניון בפרברים מאשר בתל אביב. אולי יש לזה קשר לארנק של אמא.

היו תקופות בהן לא הייתי מסוגלת לקחת מההורים שלי כסף. פעם הייתי מגיעה לחרפת רעב רק כדי לדעת שאני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי ולהתקיים על מלפפונים וויסקי אם אני צריכה.

היום, למדתי קצת לקבל, בדרך עקיפה- קניות.

אחרי שחזרתי מחו"ל (שם שהיתי תקופה) ועברתי לדירה השנייה שלי לבד, למדתי שאני לא צריכה להיות כל כך קשה עם עצמי והרשיתי להם לעזור לי כשהייתי צריכה. אני חושבת שבעיקר הייתי צריכה להוכיח לעצמי שגם אם לא היתה לי את התמיכה הזו, הייתי מסתדרת.

עדיין יש בארון הבגדים שלי שמעטס מהשוק ובגדי מעצבים בערבוביה והאמת היא שככה זה הכי נחמד. אני אוהבת ללבוש שמלה בחמישים שקל ונעליים שעולות פי שמונה.

אחרי הקניות הלכתי למרוט גבות. אלוהים כמה שכאב לי. אני שונאת לעשות גבות, הפעם כבר הגעתי למצב של חד גבה עד שהתחילו להעיר לי.

אני גם שונאת למרוט את שערות הרגליים השחי והערווה, זה כל כך מייסר ומייגע והכי גרוע, הכל אחר כך צומח חזרה. כלומר, מה הטעם.

אני שונאת את כל הסידורים הנשיים האלו. אני גם לא ממש אוהבת להתקלח או לצחצח שיניים. לקח לי שנים להכריח את עצמי להתקלח פעם ביום ולצחצח שיניים בוקר וערב. לזה דווקא עזרה הדלקת חניכיים שקיבלתי. ואם אני כבר טורחת לשים לק אז הוא נשאר עד שהוא מתקלף לגמרי.

אז אני בהמה.

מה לעשות.. אני חזרזירה קטנה.

אני לא רוצה לחזור לאמרה השחוקה אבל לגברים כל כך הרבה יותר קל. לא צריכים למרוט שערות, להתאפר, להתחבט שעה מול המראה אם המכנס עושה להם תחת גדול. הם רק צריכים להתקלח בקביעות,להתגלח, לשים דאודורנט ולגזור ציפורניים. בכלל באופן כללי גברים הם יצורים פחות יפים מאתנו ונראה לי שזה בעיקר בגלל זה. אנחנו בדרך כלל (אלא אם כן אנחנו פמיניסטיות מיליטנטיות)

כל כך עסוקות בטיפוח עצמי, מוציאות על זה כל כך הרבה כסף וזמן, לא פלא שאנחנו מרוויחות באופן ממוצע פחות מהמקבילה הגברית לנו. גם אם היינו מרוויחות שכר שווה היינו מוציאות ממנו חלק ניכר על תעשיית היופי. (אגב, בנושא, אפשר לקרוא את "מיתוס היופי" של נעמי וולף. ספר שכל אשה צריכה לקרוא. כרמל ויסמן כתבה עליו ביקורת.

ולנושא אחר לחלוטין, אך הכרחי לקיומנו- מזון.

אכלתי היום רוסטביף מושלם שאבא שלי עשה. כזה ורוד ורוד בפנים שכיף לקרוע אותו עם השיניים.

אחר כך אני ואמא שלי ישבנו ושתינו יין לבן. הלבן של קופולה.

נתקלתי ביינות מן היקב של פרנסיס פורד קופולה עוד בשהותי בארה"ב. לא ציפיתי להרבה אבל מסתבר שהדם האיטלקי בהחלט עושה את שלו ביקב. היינות טעימים נורא. חלקם עדינים ומתוחכמים, וחלקם פשוטים יותר, כמו הלבן "ביאנקו" ששתינו היום, מאד ביתיים, פשוטים ובסיסיים, קצת גסים אפילו אבל מושלמים לארוחה קלה בצהריי יום. המחיר גם סביר מאד. עם היין נשנשנו את הקממברט הישראלי של "יעקבס", שאני חושבת שהוא הישראלי הכי מוצלח שטעמתי עד כה, ותפוח גלילי.

היה נפלא.

עכשיו כל מה שאני צריכה זה סיגריה ותנומה קלה.

בערב אנחנו הולכים למשפחה של חבר שלי, אני שונאת לאכול ארוחות אצל משפחות זרות. אני אף פעם לא מרגישה לגמרי בנח. אני לא הכי טובה עם ילדים, כלומר כשאני מתקשרת איתם הם מחבבים אותי, אבל אני תמיד מרגישה נבוכה לידם.

ואני אף פעם לא יודעת אם לעזור לפנות או אם כשאומרים לי שלא צריך, באמת מתכוונים לכך.

ואני שונאת לשבת אחר כך בסלון שלהם מול הטלויזיה המטופשת ולראות ערוץ שתיים או משהו כזה.

הכל נראה לי בורגני מדי ואני מרגישה לא במקום.

טוב, לא הכל הנאות בחיים.

אני קמה בבוקר וטלפון מטריד את מנוחתי. "היי, אני מנסה להשיג אותך כבר הרבה זמן". קול לא מוכר נשמע מבעד לטלפון. הייתי בטוחה שזה עוד מטרידן שהשיג את מספר הטלפון שלי. מי אתה? שאלתי בחוסר סבלנות."מה את לא זוכרת" הוא שאל,"זה מ",." מ? אני לא מכירה מ,",. ופתאום נפל לי האסימון. מ' -הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים עם הבחור הכי מעצבן איתו שכבתי (והיו הרבה כאלה).

"נעלמת לי, יא כלבה". באמת נעלמתי לו, טסתי לחול בלי לאמר מילה. חייכתי, הוא אמר שהוא רוצה להיפגש. קשקשנו קצת בטלפון , לשנינו יש בני זוג. זה נראה לי לגיטימי אז הזמנתי אותו לקפוץ אלי לקצת העלאת זיכרונות.

היה דווקא נחמד בשעתיים הראשונות. עד שהוא התחיל להסביר לי עד כמה חבר שלי לא מספיק טוב בשבילי. באמת שזו אמרה לא רלוונטית, טוב מספיק- לא טוב מספיק זה עניין לאמהות פולניות. אצלי האהבה היא השיקול העיקרי, עם כל החסרונות שיכולים להיות באדם, כשיש אהבה אתה מסוגל לסלוח על הכל.

כשסיימנו את הויכוח הזה בחוסר הסכמה, נכנסנו לוויכוח שני. הבן אדם נוהג לבגוד בחברתו מזה שנה ורואה את זה כדבר לגיטימי שכולם עושים. מעבר לזה הוא טוען שזו גם פעולה בריאה ליחסים ולחיי המין.

אני לא מסכימה בכלל. אני לא אומרת שמונוגמיה זה הדבר הכי קל בעולם. וגם לי אחרי שנה של סקס עם אדם אחד, מתחשק קצת לגוון. אז אנחנו מכניסים עוד פרטנר עוד שניים. כמובן שהכל בהסכמה הדדית, שכוללת שיחות מקדימות והקפדה על כללים. (את יכול לעשות לה ביד אבל לא לרדת לה. J)

אני גם לא מאמינה בזוגיות קונבנציונלית וגם לא באמרה המטומטמת ככה זה גברים וכולם עושים את זה. אני חושבת שכל זוג צריך למצוא את הדרך שמתאימה לו, הכל לגיטימי כל עוד לא משקרים ומסתירים.

אני- לא עושה את זה. אם יום אחד אני נורא אחשוק במישהו אחר, אני אדבר על זה עם בן זוגי וננהל שיחה פתוחה. ואני מצפה ממנו לעשות את אותו הדבר. הרי בשורה התחתונה האינטרס של שנינו הוא שנהיה מאושרים ומסופקים מכל הבחינות.

אני שונאת בגידות. עצם ההסתרה, השקרים שלאחר מכן. אני לא טלית שכולה תכלת, אחרי תקופת משבר היה לי איזה קטע עם מישהו ומיד אחרי זה סיפרתי לו. (טוב, כמעט מיד). אני מאמינה שהכל צריך להיות פתוח ועל השולחן ואם הוא צודק, אם באמת אף אחד לא מסוגל להישאר מונוגמי, או לפחות נאמן להסכמים הזוגיים, זה רק מפחית מערך האנושות בעיני.

אחר כך הוא סיפר שאני הייתי הפרטנרית הכי טובה שלו ושהוא מת לזיין אותי.

הבהרתי לו שזה לא הדדי. הוא הציע לראות ביחד סרט כחול. ומשום מה סרב להבין שזו חציית קו אדום.

זה היה נורא מתסכל. לשם מה הגעת? לזיין לי את השכל רק כדי שאני אשכב איתך?

שאלתי אותו אם כשהוא בא היו לו מחשבות וציפיות ,או אפילו תקווה קלושה שנשכב. הוא ענה שלא ואני לא מאמינה לזה.

הוא שאל אותי אם אני נמשכת אליו ואמרתי לו את האמת, אני נמשכת רק לזכר הסשנים המדהימים שהיו לנו. שעות על גבי שעות במיטה, על השולחן, בכל מקום בעצם. אבל כל זה לא רלוונטי וזה שייך לעבר, כשיצאנו. טוב נו לא ממש יצאנו מהבית, יותר נכנסנו.

כדי שישתוק קצת שמתי לו סיינפלד והכנתי לו אוכל. ואז הוא נרדם. ממש כמו תינוק.

אחרי שהוא הלך הלכתי לחדר כושר והיה נפלא, יש לי קטע חדש. אני עולה על הסקי מול טור דה פרנס. שמה את טור דה פרנס של קראפטוורק ומתאמנת לפי הקצב. אני חושבת שאם רק היתה סימולציה של מכשיר ריצה עם הדמייה של הרים או משהו מעניין סיבולת לב הריאה שלי היתה עולה פלאים.

ממכון הכושר אבא שלי אסף אותי , לבקר את ההורים נראה לי טוב למצב הרוח, חשבתי שנגזר עלי לשמוע מוצארט כל הדרך, ועם כל הכבוד למוצארט, זו לא מוזיקה לנסיעות. אבל אחרי חיטוט בדיסקים גיליתי להפתעתי באוטו דיסק שלא היה שייך לשם, דיסק של טאטו! כמה כיף. הקלטה ישנה מהופעה. שמענו אותו כל הדרך לעיר הולדתי ואבא שלי אפילו מחא כפיים ושאל אם גם הן לסביות…

עכשיו ההורים שלי לוקחים אותי לאכול סושי. בזמן האחרון יש לי תשוקה אדירה לסושי אני מרגישה כאילו אני יכולה ליזון אך ורק על סושי חודש שלם. וכשאני נכנסת לקרוא בבלוג של זאתי, אני בכלל משתגעת.

איזה כיף!

———————————-

טוב. חזרנו עכשיו, הסושייה היחידה בעיר הולדתי היתה סגורה אז הלכנו למסעדה תאילנדית-יפנית. לקחנו לפתיחה שיפוד עוף ברוטב סטאי אינדונזי (קוקוס ובוטנים) וכנפי עוף ברוטב טריאקי. היה נחמד.

על מרק המיסו ויתרנו כי הם עושים אותו מאבקה(!). הזמנו את קומבינציית הבית לשלושתנו והיה נחמד.

זה לא אונמי אבל לא זה רע בשביל הפרברים.

לקינוח לקחנו מוס ערמונים וחלבה שהיה מצויין.(מה הקשר לתאילנדי-יפני?) ושלישיית סורבה קוקוס סברס ולימונענע שהיה מתוק מדי. האספרסו היה אחלה.

כל כך כיף לאכול עם ההורים, שמשלמים את החשבון. J

בדרך חזרה הביתה קרה משהו הזוי לגמרי הדיסק "חתוך תוכן" של טאטו עוד התנגן ברקע וכל הדרך ערן צור צעק דרך הרמקולים: "אנס בחצרות בחושך
לבד ברחובות בלילה" כשאבי מלווה אותו בטפיחות על הברך ואמא שלי מזמזמת.

חם כל כך חם, אני יכולה להרגיש טיפות זיעה גולשות אל אפי, לחיי, צווארי רטוב. פעמיים הרגשתי היום ככה בנסיבות שונות. אני חוזרת עכשיו ממסיבה.

כשחבר שלי הקפיץ אותי מהעבודה הוא הזכיר שחבר שלו מארגן היום מסיבה בברקפסטקלאבבב המועדון החדש ברוטשילד. נורא רציתי לצאת ולהתאוורר וגם לראות את המקום שכבר קראתי עליו המלצות ב"טייפ אאוט".

הוא היה עייף ולקראת שינה אבל בגלל שנורא רציתי יצאנו. נכנסו, המקום היה חצי מלא.

על הבר כשבאתי להזמין בירה, חייך אליי פרצופה של חנה לסלאו, התבלבלתי לרגע, הדמות המטורפת מהשיר שלנו בצבצה בתודעתי, רגע לאחר מכן הציל אותי פרצופו של הברמן שהיה מדריך שלי בזמ.ן אמיתי (שמברמן גם במקסים בליין של הפטיש בימי ששי).לידו עמדה אנה שחורת השיער מפרוייקט Y הפתטי. הוא הביא לי טובורג.

הלכנו לרחבה, יותר נכון הלכתי וחבר שלי נסחב אחרי. המוזיקה היתה מגניבה לאלה: שילוב של גרוב, ג'אז, מוזיקה שחורה, אלקטרו והאוס. נשמע מוזר וכך גם היו הטיפוסים. חבר שלי נשען על הקיר. זה נורא מבאס אותי שאין לי חבר שאוהב לרקוד. התחלתי לרקוד לבד. בהתחלה בתנועות קטנות ניסיתי למצוא את המקום שלי לבד על הרחבה. לאט לאט עם הבירה והמוזיקה התחלתי לזרום. חבר שלי התיישב על כסא. ענטזתי לעבור מדי פעם אבל הוא לא ממש הגיב מבטו היה נעוץ באנשים אחרים וזה כל כך עצבן אותי, גם ככה אני פה רוקדת לבד אז אפילו כשאני עושה לעברו תנועות הוא בקושי מגיב. נזכרתי כמה כיף היה לי כשרק עברתי לתל אביב, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע לבד לרקוד אבל אז זה היה אחרת, יכלתי לרקוד עם בחורים, להכיר אנשים, להתחרמן קצת על הרחבה. לבד, אבל עם החבר זה באמצע וזה מתסכל נורא.

פגשנו שם איזה בחור שהיה במסיבה ביום ששי שלא הכרנו לפני כן. הוא קנה לי בירה, בחור אחר דאג לי לאספקה חוזרת של סיגריות ואמר לי שהוא אוהב אותי. מעניין על מה הוא היה…

היה כיף, אבל כשאתה מוקף באנשים ובבן זוג ואתה עדיין מרגיש לבד זה מרגיש נורא.

כאילו שלא יעזור כלום תמיד תהיה לבד. ואולי אני באמת חיה יותר מדי בחללית הפרטית ובעולם הפרטי שלי מפרקת הכל לחלקיקים דימויים ומחשבות. יותר מדי עסוקה בלראות מאשר להיות.

העניין היא שהבדידות הזו לא עוברת, היא כאילו נטועה בי בהוויה שלי. יושבת שם כחלק בלתי נפרד מהישות שלי.

היום לפני העבודה וגם אתמול נכנסתי שוב לבולמוס אכילה, כאילו מתג השובע נסגר וכדי לפצות על מיני דברים אני אוכלת בלי הפסקה, אני פשוט עסוקה כל הזמן במה להכניס לפה וזה מסוכן נורא. כבר עברתי תקופת בולימיה בגיל 17 ואני יותר לעולם לא אקיא, מה שנשאר זה רק להשמין. ורק לפני חודש רזיתי שוב לממדים משביעי רצון.

בעבודה היום, תפקדתי טוב אבל אני עכשיו יודעת שהעבודה הזו היא הרבה מתחת לכישוריי. עם כל הכבוד ליוצאי הצבא האלה.

אני מרגישה שאני קצת גדולה עליה מצד שני זה ההכנסה שיש לי עכשיו ואני צריכה להסתפק במה שיש באותו רגע.

אני נורא מתוסכלת מהבאלגן ששי לי עם הקבלה לאוניברסיטה, מזה שאני כבר חודשיים מחפשת אוטו ועם זה שמצד אחד אני רוצה יותר חיי חברה ומצד שני אני מעדיפה להיות לבד. עם המוזיקה שלי הספרים שלי והסרטים שלי.

אני מרגישה ששום דבר לא הולך לא לפה ולא לשם אני כמו בחור שחור קיומי ששואב אותי פנימה לתוך עצמי, לתוך בליסה ולתוך חוסר מעש.

אני נורא מתוסכלת מהמקום בו אני עומדת עכשיו ואני צריכה למצוא דרך לצאת מזה.

העניין הוא שכשעבדתי במקום העבודה הקודם הרגשתי כל כך טוב ועצוב שמצב הרוח שלי כל כך תלוי בגורמים חיצוניים כמו עבודה.

אחח אלוהים.

אני דווקא מרגישה לא רע בשביל אחת שגמאה אתמול 6 וחצי ליטר בירה.

אני לא יודעת מה חשבתי, כנראה שאני הרבה יותר ישראלית ממה שתיארתי לעצמי, כי כשיש גינס חופשי עד חצות, ויש שני גברים שכל הזמן בוחנים אחד את הכוס של השני ואת שלי.כנראה שזה משפיע.

אבל למען האמת, ברטרוספקטיבה זה לא היה זה שגרם לי לשתות כל כך הרבה, פשוט היתה מזויקה טובה ואכלנו קצת והייתי צמאה אז שתיתי בירה כמו מים. אבל מה שכן דאגתי לאכול עם זה, זיתים או נאצ'וס או משהו קטן בידיעה ברורה שככה (פה אני שוברת מיתוס) ההשתכרות שלי תידחה למועד מאוחר יותר.

אתמול בערב אני, אחי שטס מחר, וחבר טוב שלו הלכו למה שהיה פעם הפאב הקבוע שלהם לרגל הנסיבות, עקב היום הנורא שהיה לי והריפיל חופשי הצטרפתי אליהם.

האמת היא שהיה נורא משעשע ובאמת נורא נהניתי, זה היה בראשון בבר שכונתי, הרבה זמן לא ישבתי בבר שכונתי באמת לא בתל אביב.

שתינו בירה אירית, אכלנו נאצ'וס אלק מקסיקנים, ישבנו בבר אלק תל אביבי (ראשל"צ) עם שם של קבוצה מספרד.

בינלאומיים באופן מגוחך.

"ראית פעם פרסי ששותה ככה?" שאל אותי אחי והצביע על חברו שהתחיל חזק עם הבירות.

"בטח, כשיש ריפיל חופשי" עניתי. הוא התחיל חזק אבל לו נגמר הסוס באמצע ואני ואחי היינו בתחרות צמודה עד בערך הבירה החמישית, שם עקפתי אותו בסיבוב.

על הבר לפחות, הייתי במיעוט נשי וגם הבחורה היחידה ששתתה גינס.

בנות, מה קורה לכן?! ריפיל חופשי ואתן שותות קרלסברג? נקבות.

למקום קוראים ברסה ומי שטורח להגיע, תגיעו כבר ביום ראשון. אם אתם תוהים מה לנשנש, לכו על ראפ סינטה, מצוין ולא יקר. אני ניסיתי להזמין קבנוס ולא היה, אחר כך חשבתי על מטיאס אבל זה כבר היה יותר מדי רוסי. באמצע הערב, ריח חזק של שום הכה באפנו, שאלנו לפשרו. התברר שזה היה לחם הבית. הזמנו, היה נחמד.

דבקתי בזיתים.

בדקה לשתים עשרה הוגשה לי הכוס האחרונה בתזמון מושלם.

בשתים עשרה ורבע כבר יצאנו. חבר של אחי היה שפוך. אחי היה גם אבל יכל לנהוג ואני הייתי בסדר. הוצאתי יד מהחלון וגלשתי לי בנתיבי איילון.

כשהגעתי הביתה עשיתי את הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות.

נזכרתי שאחרי המסיבה ביום ששי אכלתי ארוחה לפני השינה ולא היה לי הנג אובר. שכחתי שביום ששי גם עישנתי וזה היה רק מאנצ'.

אז הכנתי לי בטטה. טעות איומה.

תוך דקה עלתה בי בחילה נוראית ואיומה ולא היתה לי ברירה חוץ מלהכריח את עצמי להקיא את הבטטה, הסינטה ואת הבירה האחרונה ששתיתי.

תודה לאל על ימי הסמי בולימיה בהם פיתחתי כישוריי הקאה חדים.

היום בבוקר דווקא קמתי בסדר. במצב רוח טוב אפילו.

עוד מעט אכין לעצמי משהו קטן לאכול ואצא לחדר כושר.