שם שנון לבלוג

אני נורא
נורא נורא מתוסכלת. מכל כל כך הרבה דברים. אני מתוסכלת מכך שאני לא יכולה לשים
בדיוק את האצבע על הסיבה בגללה אני מתוסכלת.

לא שרע לי.
בכלל לא, הקיץ סופסוף הוכיח את עצמו כתקופה פעילה והימים שלי לאחרונה הם די טובים
אבל.

אני מתוסכלת
מזה שכל ההרשמה שלי לאוניברסיטה היא בסימן שאלה כי התמהמהתי עם טופס מסוים.

אני מתוסכלת
מזה שאני לא אוהבת את העבודה שלי.

אני מתוסכלת
מחשבון הבנק שלי.

אני מתוסכלת
מזה שחבר שלי קמצן.

במובן הרחב
של המילה, הוא לא רחב לב. כשאני לא עובדת ויש עליו יותר נטל כספי הוא טורח לגרום
יל להרגיש את זה. למרות שהוא מרוויח משמעותית יותר ממני.

יש לו סוג של
פרנויה עם כסף, שייגמר לו הכל והוא ייזרק לרחוב.

וזה לא שזו
בעיה קיומית אבל עכשיו, כשאני לא מרוויחה כמו שהייתי ואחרי שלא עבדתי תקופה, זה
משפיע על החיים המשותפים שלנו.

כשאני מפספסת
ראיון עבודה הוא ממש נוזף בי. כאילו שאני לא מרגישה מספיק רע בעצמי. וזה לא שהוא
כל כך דואג לי ולרווחתי, הוא דואג בעיקר לרווחה שלו.

מתסכל אותי
שהוא לא חברותי ואפילו סנוב ואני לא מתראה עם חברים כמו פעם ואולי זו מן תופעה כזו
שמתרחשת כשגרים עם בן זוג תקופה ממושכת.

לפעמים, אני
מרגישה כאילו אנחנו לא מתאימים ולפעמים אני מרגישה שהאהבה שלי אליו כל כך גדולה
שאני מוכנה לסבול כמעט כל דבר, רק שנהיה יחד.

היום הייתי
בבר חדש שנפתח עוד כמה ימים, הבעלים אהב אותי וקיבל אותי לעבודה. נראה מה יהיה עם
זה.

ביליתי את רב
היום עם חברה טובה, בערב הגיעו אליה אנשים והיה ממש כיף הרגשתי שוב כמו פעם,
כשגרתי לבד וכמעט תמיד ביקרו אותי, או את שותף שלי חברים.

הוא אסף אותי
משם ולא רצה להיכנס, ולמען האמת הייתי מעדיפה להישאר שם.

אני מרגישה
קצת שהקשר הזה או החיים כאן מורידים לי את האנרגיות, זה כל כך רחוק ממרכז ת"א.

ברגע שאני
קמה בבוקר ויוצאת מהבית אני ממלאה באנרגיות ואפילו קופצנית. אני גם כותבת הרבה
יותר.

כשאני נשארת
להתבטל בבית במזגן אני הופכת לסוג של זומבי שכל מה שהוא רוצה זה סקס ואוכל. והרבה.

אני כל הזמן
חושבת שברגע שיהיה לי אוטו הבעיה תיפתר ואני אהיה ניידת. לצאת מהבית, בעיקר בחום
הזה, יהיה יותר קל. ואם זה לא זה, אם שורש הבעיה נמצא עמוק יותר?

מצב הרוח שלי
מושפע כל כך בקלות. מספיקה לי חברה נעימה כדי שארגיש מעולה ואז משפט אחד מבן זוגי
כדי שאתעצב ואכנס לדיכאון.

אולי יום אחד
אמצא את קו האמצע, והאיזון והשלווה תבוא איתו.

"קומי, קומי כבר". אמא שלי ניסתה לנער אותי בבוקר.

אני, מתוך תרגולת רבת שנים בהן סירבתי לקום לבית הספר, סיננתי לה "עזבי אותי", והרמתי את השמיכה מעל ראשי.

"קומי, כבר מאוחר", היא ניסתה שוב את מזלה. ללא תוצאות.

"יש המון מבצעים בקניון, הנחות של חמישים אחוז", כמעט לחשה באוזני.–

תוך עשר דקות כבר הייתי על הרגליים לבושה ומוכנה ללכת.

שופינג זה עניין כל כך מעייף. זה מוזר אבל אני מעדיפה לעשות שופינג כאן בקניון בפרברים מאשר בתל אביב. אולי יש לזה קשר לארנק של אמא.

היו תקופות בהן לא הייתי מסוגלת לקחת מההורים שלי כסף. פעם הייתי מגיעה לחרפת רעב רק כדי לדעת שאני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי ולהתקיים על מלפפונים וויסקי אם אני צריכה.

היום, למדתי קצת לקבל, בדרך עקיפה- קניות.

אחרי שחזרתי מחו"ל (שם שהיתי תקופה) ועברתי לדירה השנייה שלי לבד, למדתי שאני לא צריכה להיות כל כך קשה עם עצמי והרשיתי להם לעזור לי כשהייתי צריכה. אני חושבת שבעיקר הייתי צריכה להוכיח לעצמי שגם אם לא היתה לי את התמיכה הזו, הייתי מסתדרת.

עדיין יש בארון הבגדים שלי שמעטס מהשוק ובגדי מעצבים בערבוביה והאמת היא שככה זה הכי נחמד. אני אוהבת ללבוש שמלה בחמישים שקל ונעליים שעולות פי שמונה.

אחרי הקניות הלכתי למרוט גבות. אלוהים כמה שכאב לי. אני שונאת לעשות גבות, הפעם כבר הגעתי למצב של חד גבה עד שהתחילו להעיר לי.

אני גם שונאת למרוט את שערות הרגליים השחי והערווה, זה כל כך מייסר ומייגע והכי גרוע, הכל אחר כך צומח חזרה. כלומר, מה הטעם.

אני שונאת את כל הסידורים הנשיים האלו. אני גם לא ממש אוהבת להתקלח או לצחצח שיניים. לקח לי שנים להכריח את עצמי להתקלח פעם ביום ולצחצח שיניים בוקר וערב. לזה דווקא עזרה הדלקת חניכיים שקיבלתי. ואם אני כבר טורחת לשים לק אז הוא נשאר עד שהוא מתקלף לגמרי.

אז אני בהמה.

מה לעשות.. אני חזרזירה קטנה.

אני לא רוצה לחזור לאמרה השחוקה אבל לגברים כל כך הרבה יותר קל. לא צריכים למרוט שערות, להתאפר, להתחבט שעה מול המראה אם המכנס עושה להם תחת גדול. הם רק צריכים להתקלח בקביעות,להתגלח, לשים דאודורנט ולגזור ציפורניים. בכלל באופן כללי גברים הם יצורים פחות יפים מאתנו ונראה לי שזה בעיקר בגלל זה. אנחנו בדרך כלל (אלא אם כן אנחנו פמיניסטיות מיליטנטיות)

כל כך עסוקות בטיפוח עצמי, מוציאות על זה כל כך הרבה כסף וזמן, לא פלא שאנחנו מרוויחות באופן ממוצע פחות מהמקבילה הגברית לנו. גם אם היינו מרוויחות שכר שווה היינו מוציאות ממנו חלק ניכר על תעשיית היופי. (אגב, בנושא, אפשר לקרוא את "מיתוס היופי" של נעמי וולף. ספר שכל אשה צריכה לקרוא. כרמל ויסמן כתבה עליו ביקורת.

ולנושא אחר לחלוטין, אך הכרחי לקיומנו- מזון.

אכלתי היום רוסטביף מושלם שאבא שלי עשה. כזה ורוד ורוד בפנים שכיף לקרוע אותו עם השיניים.

אחר כך אני ואמא שלי ישבנו ושתינו יין לבן. הלבן של קופולה.

נתקלתי ביינות מן היקב של פרנסיס פורד קופולה עוד בשהותי בארה"ב. לא ציפיתי להרבה אבל מסתבר שהדם האיטלקי בהחלט עושה את שלו ביקב. היינות טעימים נורא. חלקם עדינים ומתוחכמים, וחלקם פשוטים יותר, כמו הלבן "ביאנקו" ששתינו היום, מאד ביתיים, פשוטים ובסיסיים, קצת גסים אפילו אבל מושלמים לארוחה קלה בצהריי יום. המחיר גם סביר מאד. עם היין נשנשנו את הקממברט הישראלי של "יעקבס", שאני חושבת שהוא הישראלי הכי מוצלח שטעמתי עד כה, ותפוח גלילי.

היה נפלא.

עכשיו כל מה שאני צריכה זה סיגריה ותנומה קלה.

בערב אנחנו הולכים למשפחה של חבר שלי, אני שונאת לאכול ארוחות אצל משפחות זרות. אני אף פעם לא מרגישה לגמרי בנח. אני לא הכי טובה עם ילדים, כלומר כשאני מתקשרת איתם הם מחבבים אותי, אבל אני תמיד מרגישה נבוכה לידם.

ואני אף פעם לא יודעת אם לעזור לפנות או אם כשאומרים לי שלא צריך, באמת מתכוונים לכך.

ואני שונאת לשבת אחר כך בסלון שלהם מול הטלויזיה המטופשת ולראות ערוץ שתיים או משהו כזה.

הכל נראה לי בורגני מדי ואני מרגישה לא במקום.

טוב, לא הכל הנאות בחיים.

אני קמה בבוקר וטלפון מטריד את מנוחתי. "היי, אני מנסה להשיג אותך כבר הרבה זמן". קול לא מוכר נשמע מבעד לטלפון. הייתי בטוחה שזה עוד מטרידן שהשיג את מספר הטלפון שלי. מי אתה? שאלתי בחוסר סבלנות."מה את לא זוכרת" הוא שאל,"זה מ",." מ? אני לא מכירה מ,",. ופתאום נפל לי האסימון. מ' -הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים עם הבחור הכי מעצבן איתו שכבתי (והיו הרבה כאלה).

"נעלמת לי, יא כלבה". באמת נעלמתי לו, טסתי לחול בלי לאמר מילה. חייכתי, הוא אמר שהוא רוצה להיפגש. קשקשנו קצת בטלפון , לשנינו יש בני זוג. זה נראה לי לגיטימי אז הזמנתי אותו לקפוץ אלי לקצת העלאת זיכרונות.

היה דווקא נחמד בשעתיים הראשונות. עד שהוא התחיל להסביר לי עד כמה חבר שלי לא מספיק טוב בשבילי. באמת שזו אמרה לא רלוונטית, טוב מספיק- לא טוב מספיק זה עניין לאמהות פולניות. אצלי האהבה היא השיקול העיקרי, עם כל החסרונות שיכולים להיות באדם, כשיש אהבה אתה מסוגל לסלוח על הכל.

כשסיימנו את הויכוח הזה בחוסר הסכמה, נכנסנו לוויכוח שני. הבן אדם נוהג לבגוד בחברתו מזה שנה ורואה את זה כדבר לגיטימי שכולם עושים. מעבר לזה הוא טוען שזו גם פעולה בריאה ליחסים ולחיי המין.

אני לא מסכימה בכלל. אני לא אומרת שמונוגמיה זה הדבר הכי קל בעולם. וגם לי אחרי שנה של סקס עם אדם אחד, מתחשק קצת לגוון. אז אנחנו מכניסים עוד פרטנר עוד שניים. כמובן שהכל בהסכמה הדדית, שכוללת שיחות מקדימות והקפדה על כללים. (את יכול לעשות לה ביד אבל לא לרדת לה. J)

אני גם לא מאמינה בזוגיות קונבנציונלית וגם לא באמרה המטומטמת ככה זה גברים וכולם עושים את זה. אני חושבת שכל זוג צריך למצוא את הדרך שמתאימה לו, הכל לגיטימי כל עוד לא משקרים ומסתירים.

אני- לא עושה את זה. אם יום אחד אני נורא אחשוק במישהו אחר, אני אדבר על זה עם בן זוגי וננהל שיחה פתוחה. ואני מצפה ממנו לעשות את אותו הדבר. הרי בשורה התחתונה האינטרס של שנינו הוא שנהיה מאושרים ומסופקים מכל הבחינות.

אני שונאת בגידות. עצם ההסתרה, השקרים שלאחר מכן. אני לא טלית שכולה תכלת, אחרי תקופת משבר היה לי איזה קטע עם מישהו ומיד אחרי זה סיפרתי לו. (טוב, כמעט מיד). אני מאמינה שהכל צריך להיות פתוח ועל השולחן ואם הוא צודק, אם באמת אף אחד לא מסוגל להישאר מונוגמי, או לפחות נאמן להסכמים הזוגיים, זה רק מפחית מערך האנושות בעיני.

אחר כך הוא סיפר שאני הייתי הפרטנרית הכי טובה שלו ושהוא מת לזיין אותי.

הבהרתי לו שזה לא הדדי. הוא הציע לראות ביחד סרט כחול. ומשום מה סרב להבין שזו חציית קו אדום.

זה היה נורא מתסכל. לשם מה הגעת? לזיין לי את השכל רק כדי שאני אשכב איתך?

שאלתי אותו אם כשהוא בא היו לו מחשבות וציפיות ,או אפילו תקווה קלושה שנשכב. הוא ענה שלא ואני לא מאמינה לזה.

הוא שאל אותי אם אני נמשכת אליו ואמרתי לו את האמת, אני נמשכת רק לזכר הסשנים המדהימים שהיו לנו. שעות על גבי שעות במיטה, על השולחן, בכל מקום בעצם. אבל כל זה לא רלוונטי וזה שייך לעבר, כשיצאנו. טוב נו לא ממש יצאנו מהבית, יותר נכנסנו.

כדי שישתוק קצת שמתי לו סיינפלד והכנתי לו אוכל. ואז הוא נרדם. ממש כמו תינוק.

אחרי שהוא הלך הלכתי לחדר כושר והיה נפלא, יש לי קטע חדש. אני עולה על הסקי מול טור דה פרנס. שמה את טור דה פרנס של קראפטוורק ומתאמנת לפי הקצב. אני חושבת שאם רק היתה סימולציה של מכשיר ריצה עם הדמייה של הרים או משהו מעניין סיבולת לב הריאה שלי היתה עולה פלאים.

ממכון הכושר אבא שלי אסף אותי , לבקר את ההורים נראה לי טוב למצב הרוח, חשבתי שנגזר עלי לשמוע מוצארט כל הדרך, ועם כל הכבוד למוצארט, זו לא מוזיקה לנסיעות. אבל אחרי חיטוט בדיסקים גיליתי להפתעתי באוטו דיסק שלא היה שייך לשם, דיסק של טאטו! כמה כיף. הקלטה ישנה מהופעה. שמענו אותו כל הדרך לעיר הולדתי ואבא שלי אפילו מחא כפיים ושאל אם גם הן לסביות…

עכשיו ההורים שלי לוקחים אותי לאכול סושי. בזמן האחרון יש לי תשוקה אדירה לסושי אני מרגישה כאילו אני יכולה ליזון אך ורק על סושי חודש שלם. וכשאני נכנסת לקרוא בבלוג של זאתי, אני בכלל משתגעת.

איזה כיף!

———————————-

טוב. חזרנו עכשיו, הסושייה היחידה בעיר הולדתי היתה סגורה אז הלכנו למסעדה תאילנדית-יפנית. לקחנו לפתיחה שיפוד עוף ברוטב סטאי אינדונזי (קוקוס ובוטנים) וכנפי עוף ברוטב טריאקי. היה נחמד.

על מרק המיסו ויתרנו כי הם עושים אותו מאבקה(!). הזמנו את קומבינציית הבית לשלושתנו והיה נחמד.

זה לא אונמי אבל לא זה רע בשביל הפרברים.

לקינוח לקחנו מוס ערמונים וחלבה שהיה מצויין.(מה הקשר לתאילנדי-יפני?) ושלישיית סורבה קוקוס סברס ולימונענע שהיה מתוק מדי. האספרסו היה אחלה.

כל כך כיף לאכול עם ההורים, שמשלמים את החשבון. J

בדרך חזרה הביתה קרה משהו הזוי לגמרי הדיסק "חתוך תוכן" של טאטו עוד התנגן ברקע וכל הדרך ערן צור צעק דרך הרמקולים: "אנס בחצרות בחושך
לבד ברחובות בלילה" כשאבי מלווה אותו בטפיחות על הברך ואמא שלי מזמזמת.

חם כל כך חם, אני יכולה להרגיש טיפות זיעה גולשות אל אפי, לחיי, צווארי רטוב. פעמיים הרגשתי היום ככה בנסיבות שונות. אני חוזרת עכשיו ממסיבה.

כשחבר שלי הקפיץ אותי מהעבודה הוא הזכיר שחבר שלו מארגן היום מסיבה בברקפסטקלאבבב המועדון החדש ברוטשילד. נורא רציתי לצאת ולהתאוורר וגם לראות את המקום שכבר קראתי עליו המלצות ב"טייפ אאוט".

הוא היה עייף ולקראת שינה אבל בגלל שנורא רציתי יצאנו. נכנסו, המקום היה חצי מלא.

על הבר כשבאתי להזמין בירה, חייך אליי פרצופה של חנה לסלאו, התבלבלתי לרגע, הדמות המטורפת מהשיר שלנו בצבצה בתודעתי, רגע לאחר מכן הציל אותי פרצופו של הברמן שהיה מדריך שלי בזמ.ן אמיתי (שמברמן גם במקסים בליין של הפטיש בימי ששי).לידו עמדה אנה שחורת השיער מפרוייקט Y הפתטי. הוא הביא לי טובורג.

הלכנו לרחבה, יותר נכון הלכתי וחבר שלי נסחב אחרי. המוזיקה היתה מגניבה לאלה: שילוב של גרוב, ג'אז, מוזיקה שחורה, אלקטרו והאוס. נשמע מוזר וכך גם היו הטיפוסים. חבר שלי נשען על הקיר. זה נורא מבאס אותי שאין לי חבר שאוהב לרקוד. התחלתי לרקוד לבד. בהתחלה בתנועות קטנות ניסיתי למצוא את המקום שלי לבד על הרחבה. לאט לאט עם הבירה והמוזיקה התחלתי לזרום. חבר שלי התיישב על כסא. ענטזתי לעבור מדי פעם אבל הוא לא ממש הגיב מבטו היה נעוץ באנשים אחרים וזה כל כך עצבן אותי, גם ככה אני פה רוקדת לבד אז אפילו כשאני עושה לעברו תנועות הוא בקושי מגיב. נזכרתי כמה כיף היה לי כשרק עברתי לתל אביב, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע לבד לרקוד אבל אז זה היה אחרת, יכלתי לרקוד עם בחורים, להכיר אנשים, להתחרמן קצת על הרחבה. לבד, אבל עם החבר זה באמצע וזה מתסכל נורא.

פגשנו שם איזה בחור שהיה במסיבה ביום ששי שלא הכרנו לפני כן. הוא קנה לי בירה, בחור אחר דאג לי לאספקה חוזרת של סיגריות ואמר לי שהוא אוהב אותי. מעניין על מה הוא היה…

היה כיף, אבל כשאתה מוקף באנשים ובבן זוג ואתה עדיין מרגיש לבד זה מרגיש נורא.

כאילו שלא יעזור כלום תמיד תהיה לבד. ואולי אני באמת חיה יותר מדי בחללית הפרטית ובעולם הפרטי שלי מפרקת הכל לחלקיקים דימויים ומחשבות. יותר מדי עסוקה בלראות מאשר להיות.

העניין היא שהבדידות הזו לא עוברת, היא כאילו נטועה בי בהוויה שלי. יושבת שם כחלק בלתי נפרד מהישות שלי.

היום לפני העבודה וגם אתמול נכנסתי שוב לבולמוס אכילה, כאילו מתג השובע נסגר וכדי לפצות על מיני דברים אני אוכלת בלי הפסקה, אני פשוט עסוקה כל הזמן במה להכניס לפה וזה מסוכן נורא. כבר עברתי תקופת בולימיה בגיל 17 ואני יותר לעולם לא אקיא, מה שנשאר זה רק להשמין. ורק לפני חודש רזיתי שוב לממדים משביעי רצון.

בעבודה היום, תפקדתי טוב אבל אני עכשיו יודעת שהעבודה הזו היא הרבה מתחת לכישוריי. עם כל הכבוד ליוצאי הצבא האלה.

אני מרגישה שאני קצת גדולה עליה מצד שני זה ההכנסה שיש לי עכשיו ואני צריכה להסתפק במה שיש באותו רגע.

אני נורא מתוסכלת מהבאלגן ששי לי עם הקבלה לאוניברסיטה, מזה שאני כבר חודשיים מחפשת אוטו ועם זה שמצד אחד אני רוצה יותר חיי חברה ומצד שני אני מעדיפה להיות לבד. עם המוזיקה שלי הספרים שלי והסרטים שלי.

אני מרגישה ששום דבר לא הולך לא לפה ולא לשם אני כמו בחור שחור קיומי ששואב אותי פנימה לתוך עצמי, לתוך בליסה ולתוך חוסר מעש.

אני נורא מתוסכלת מהמקום בו אני עומדת עכשיו ואני צריכה למצוא דרך לצאת מזה.

העניין הוא שכשעבדתי במקום העבודה הקודם הרגשתי כל כך טוב ועצוב שמצב הרוח שלי כל כך תלוי בגורמים חיצוניים כמו עבודה.

אחח אלוהים.

אני דווקא מרגישה לא רע בשביל אחת שגמאה אתמול 6 וחצי ליטר בירה.

אני לא יודעת מה חשבתי, כנראה שאני הרבה יותר ישראלית ממה שתיארתי לעצמי, כי כשיש גינס חופשי עד חצות, ויש שני גברים שכל הזמן בוחנים אחד את הכוס של השני ואת שלי.כנראה שזה משפיע.

אבל למען האמת, ברטרוספקטיבה זה לא היה זה שגרם לי לשתות כל כך הרבה, פשוט היתה מזויקה טובה ואכלנו קצת והייתי צמאה אז שתיתי בירה כמו מים. אבל מה שכן דאגתי לאכול עם זה, זיתים או נאצ'וס או משהו קטן בידיעה ברורה שככה (פה אני שוברת מיתוס) ההשתכרות שלי תידחה למועד מאוחר יותר.

אתמול בערב אני, אחי שטס מחר, וחבר טוב שלו הלכו למה שהיה פעם הפאב הקבוע שלהם לרגל הנסיבות, עקב היום הנורא שהיה לי והריפיל חופשי הצטרפתי אליהם.

האמת היא שהיה נורא משעשע ובאמת נורא נהניתי, זה היה בראשון בבר שכונתי, הרבה זמן לא ישבתי בבר שכונתי באמת לא בתל אביב.

שתינו בירה אירית, אכלנו נאצ'וס אלק מקסיקנים, ישבנו בבר אלק תל אביבי (ראשל"צ) עם שם של קבוצה מספרד.

בינלאומיים באופן מגוחך.

"ראית פעם פרסי ששותה ככה?" שאל אותי אחי והצביע על חברו שהתחיל חזק עם הבירות.

"בטח, כשיש ריפיל חופשי" עניתי. הוא התחיל חזק אבל לו נגמר הסוס באמצע ואני ואחי היינו בתחרות צמודה עד בערך הבירה החמישית, שם עקפתי אותו בסיבוב.

על הבר לפחות, הייתי במיעוט נשי וגם הבחורה היחידה ששתתה גינס.

בנות, מה קורה לכן?! ריפיל חופשי ואתן שותות קרלסברג? נקבות.

למקום קוראים ברסה ומי שטורח להגיע, תגיעו כבר ביום ראשון. אם אתם תוהים מה לנשנש, לכו על ראפ סינטה, מצוין ולא יקר. אני ניסיתי להזמין קבנוס ולא היה, אחר כך חשבתי על מטיאס אבל זה כבר היה יותר מדי רוסי. באמצע הערב, ריח חזק של שום הכה באפנו, שאלנו לפשרו. התברר שזה היה לחם הבית. הזמנו, היה נחמד.

דבקתי בזיתים.

בדקה לשתים עשרה הוגשה לי הכוס האחרונה בתזמון מושלם.

בשתים עשרה ורבע כבר יצאנו. חבר של אחי היה שפוך. אחי היה גם אבל יכל לנהוג ואני הייתי בסדר. הוצאתי יד מהחלון וגלשתי לי בנתיבי איילון.

כשהגעתי הביתה עשיתי את הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות.

נזכרתי שאחרי המסיבה ביום ששי אכלתי ארוחה לפני השינה ולא היה לי הנג אובר. שכחתי שביום ששי גם עישנתי וזה היה רק מאנצ'.

אז הכנתי לי בטטה. טעות איומה.

תוך דקה עלתה בי בחילה נוראית ואיומה ולא היתה לי ברירה חוץ מלהכריח את עצמי להקיא את הבטטה, הסינטה ואת הבירה האחרונה ששתיתי.

תודה לאל על ימי הסמי בולימיה בהם פיתחתי כישוריי הקאה חדים.

היום בבוקר דווקא קמתי בסדר. במצב רוח טוב אפילו.

עוד מעט אכין לעצמי משהו קטן לאכול ואצא לחדר כושר.

אני לא רוצה להרגיש אשמה עם כוס הבירה שלי.

אני רוצה להסתכל על הכוס השחורה עם הקצף הלבן-שנהבי בערגה,

לאחוז בה ולהרגיש את הקרירות עוברות לכף ידי

ואז להניפה באוויר ובתנופה להגיש אותה אל בין שפתיי

אני רוצה לטעום את המרירות המתיקות והסמיכות הנפלאה.

אני רוצה ללקק את הקצף משפתי העליונה, להיאנח מהנאה

ולהדליק סיגרייה.

אני לא רוצה לחשב כמה קלוריות יש בכוס

אני לא רוצה להכפיל את מספר הקלוריות במספר הכוסות שאני אשתה

אני לא רוצה לחשוב איזו פעילות גופנית עשיתי ועוד אעשה כדי "לאזן" את הבירה הזו.

אני לא רוצה לתהות אם כשאני הולכת חמש פעמים בשעה לשירותים אני מורידה גם חלק מהקלוריות שצברתי.

אני לא רוצה לצפות מגברים גומאים כוסות ומניחים יד אוהבת על הכרס הקטנה בשיפולי בטנם.

אני רוצה גם להניח יד אוהבת על הכרס הקטנה בשיפולי בטני.

אך אצלי היא לא כרס, היא הר איום עצום ונורא שעליי מהר להשטיחו ולהפכו למישור

שלא תהיה טיפת רכות, שהיא לא תעיד על אהבתי הגדולה

למשקה הנפלא

ממנו סבאו מלכים ופשוטי עם.

אני רוצה להיות פיה ערמומית ושדון ירוק

אני רוצה לגמוא עוד בירה ולצחוק

אני רוצה לסיים את הכוס ולסמן עם העין

תמלא לי עוד אחת, אחר כך עוד שתיים.

אני כל כך מטומטמת. אלוהים כמה אני מטומטמת. כל כך הרבה דברים פספסתי בחיי כי אני כזו מעופפת.

יש מצב שאני לא אתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה כי לא שלחתי טופס שהייתי צריכה.

הפסדתי כבר כמה ראיונות עבודה חשובים והיום..

היום שכחתי שאני צריכה להתחיל ברבע לשבע בבוקר ועם כל האלכוהול והאוכל בשישבת גם לא היה הרבה סיכוי שהייתי קמה. ברבע לשמונה הטלפון צלצל.. בתשע וחצי רק הגעתי.

ברור שנתנו לי על הראש, ואני עוד המנהלת, אני אמורה לשמש דוגמא.

עבדתי כל כך בלי חשק, אני שונאת את העבודה הזו , אני שם רק בשביל הכסף ועד שאמצא משהו אחר.

אני עובדת עם ילדים, ומפני השולחנות הם בקושי בני 18 והם כל כך ילדותיים. אני יכולה להשתגע.

"עוד דקה אחי", אומר הברמן בן ה20 לאדם שיכול להיות סבא שלו. "אחי?" אני שואלת אותו. "את יודעת, אני זורם עם כולם". אני לא זורמת. אני מקסימום מזרימה. שפכים.

כולם אותם טיפוסים כאילו עשו אותם מאותה תבנית, וכל כך משעמם לי. בודד בצנרת. J

ביום ששי גם היה לי ראיון שלא הלכתי אליו ובסוף הכל יתפקשש לי.

לקחתי את האוטובוס הלא נכון הביתה ונאלצתי ללכת ברגל בחום הזה.

הרגשתי רע, ממש נורא כשירדתי המאוטובוס, כאילו ששום דבר לא הולך, שהכל מתקלקל לי בידיים או שהוא מגיע אלי שלם ואני הורסת אותו.

חיפשתי בטלפון למי להתקשר. החבר היה בישיבה והוא עצבן אותי כי אמרתי לו שאני הולכת בערב לבירה עם אחי והוא רמז לי לא להגזים, כדי לא להשמין.

עם אמא שלי כבר דיברתי והיא קצת פולניה, היתה נותנת לי על הראש על כל הפאשלות.

חברה אחת לא ענתה, חברה שניה ענתה אבל ממש לא עשתה לי חשק לדבר איתה, חיפשתי בספר טלפונים מישהו שיוכל לגרום לי להרגיש יותר טוב ולא מצאתי.

הגעתי הביתה, הרמתי את הכלבה והצמדתי אותה אלי חזק חזק וה ליקקה לי את פני בלשון הגדולה שלה, באותו רגע הרגשתי הקלה.

יש מישהו אחד בעולם שיכול לגרום לי להרגיש יותר טוב.

אתמול בערב עשינו מסיבה בבית. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שילבתי סמים ואלכוהול. זה היה נראה כמו רעיון טוב באותו רגע. וזה היה.

הזמנו אנשים מהיום להיום ואמרנו מי שיבוא, יבוא.

אמנם לא היו הרבה אנשים בערך 20 אבל היה נחמד נורא. זה היה ככה באמצע. בין מסיבה לבין מפגש חברים. ככה שיש פעילות אבל לא הורסים את הבית.

במסיבה שעברה שעשיתי הייתי צריכה לנקות קיא ואלכוהול מהרצפה בשלושה דליים שחורים. שלא לדבר על כיורות סתומים מקיא הפעם רק ניגבנו קצת אפר סיגריות.

חגגנו בעצם שני דברים, כלומר חגגנו דבר אחד אבל היו לנו שני תירוצים: אחי שטס לחו"ל וקילומטראז' שנה לי ולאהובי. (בעע)

לפעמים במסיבות אתה מבין הרבה דברים בקשר לאנשים שמקיפים אותך. קודם כל שיש המון סוגים של אנשים מגיל 20 עד גיל 40 ושהם באמת מאד מגוונים, מזל שיש אלכוהול כדי לאחד את כולם.

דבר אחר שאתה מבין זה מי באמת קרוב אליך, מי יגיע בהתראה של כמה שעות ומי לא. דווקא כמעט כל מי שאני הזמנתי הגיע, אבל היו גם כאלה שהצטערתי שהזמנתי. לפעמים קשה להסביר את זה אבל אתה פתאום מרגיש מחבר שלך אנרגיות שליליות. כאלה שקשה לשים עליהם את האצבע אבל אתה מרגיש שביחס שלהם אליך יש עוד דברים חוץ מחיבה דברים כמו קנאה, רתיעה או אני לא יודעת מה, דברים שגורמים לך פחות מחובר עם האדם שקראת לו חבר. מצד שני כאלה שלא החשבת כממש קרובים מתגלים כאנשים הרבה יותר טובים ממה שחשבת.

בכלל זה מעניין לקחת את כל האנשים שמקיפים את חייך, אם זה שכנים, קולגות מהעבודה, חברי ילדות וחברים חדשים ולראות מה תהיה הדינמיקה כשכולם שיכורים בחדר אחד.

לפעמים זה משעשע ולפעמים זה מלחיץ. אני יכולה לאמר שבשורה התחתונה היה נחמד.

לקום היום בבוקר היה פחות נחמד, נסענו לארוחת צהריים אצל אבא של חבר שלי.

היתה לו פעם מסעדה בפלורנטין, מסעדת פעולים קטנה ואלוהים! הוא יודע לבשל.

כבד קצוץ וחציל בטחינה וטחינה ירוקה וסלק מוחמץ ועגבניות עם פלפל ירוק והכל תוצרת בית. תענוג.

ואז פירה שהיה בו הרבה חמאה וקצת פירה עם בצל מטוגן עם שינקה מלמעלה, זנב, שפונדרה עם תפוח אדמה ברוטב, קורקבנים עם פטריות, לשון עדינה ונהדרת וכל מיני מאכלים שאם זה לא היה הוא שמכין אותם, בחיים לא נוגעת בהם. (ברגל הקרושה עדיין לא נגעתי, בשר במרקם ג'לי לא עושה לי את זה).

וכאילו שזה לא הספיק לקינוח היתה גלידת וניל פצפוצים עם שבביי מקופלת. יאמי.

בדרך כלל הארוחות האלו מלוות בבירה נשר וייגרמייסטר לקינוח.

אחרי אתמול ויתרתי, הכבד שלי עוד מנסה להתאושש. וכאילו שכל זה לא מספיק , אמא שלי סחטה אותי רגשית שאני אגיע גם למסיבת פרידה לאחי שהיא עורכת. שם יהיו פירות ים טריים. קלאמרי בסגנון אנדלוסי ולסלט שרימפס, כאילו שלא כלתי היום מספיק לשבוע.

מכון כושר מחר בדחיפות.

בערך מגיל 16 מאז שאני וחברות שלי התחלנו לדפדף במגזיני פורנו אני מגלחת. לפעמים משאירה קצת ולפעמים לא.

ניסיתי עם סכין שלא מאד בריא לעור רגיש מעבר לפחד התמידי שאני אחתוך לעצמי את הדגדגן ואז לא יהיה עוד טעם לחיי.

נסו פעם לקרב תער לאיבר מנכן ותבינו אהבת מין מהי.

ניסיתי קרם להסרת שיער שמאיר את בסיסי השערה במקומה, אפילו שעווה שהוציאה לי שטפי דם וגם מכונת גילוח.

כשהכרתי את החבר שלי כמובן שהייתי מגולחת ונשארתי ככה כמה חודשים אך בזמן האחרון אני נותנת לשיער שם להשתולל ולצמוח, להשלים את הפער של כל כך הרבה שנים בו הוא נחתך, גולח והורחק עוד בטרם יצא לו לתפוס צורה. הרי הוא יאלץ לשכב איתי בכל מקרה, מגולחת או לא.

הבנתי שיש גם גברים בעלי פטיש ל"בוש", השיח שנמצא במפגש בין רגליה של האשה.

התברר לי גם שיש שחקניות פורנו ששמות פיאת שיער ערווה(!)

היום יש אופנות שונות ומשונות ומספרות שישמחו לעצב לכן את ערוותכן בצורות, צבעים ועיצובים לפי בקשתכן. (לשחורדיניות שמעדיפות שלא יגלו את זהותן האמיתית).

אז מה יש בו בעצם בשיער הזה?

כשהוא לא קיים, כלומר מגולח האזור נראה נערי כמעט ילדותי אולי זה ממש סוג של פנטזיה גברית לנערות צעירות.

מבחינה היגיינית שיער הערווה אוגר בתוכו חום לחות וריחות לא נעימים, לכן עדיף למרוט אותו.

ביוון העתיקה נשים היו נוהגות למרוט את שיערן כמו שאפשר לראות למשל ב"הולדתה של ונוס".

לעומת זאת, ביפן, נשים בעלות שיער ערווה דליל נחשבות לפחות פוריות. והיעדר שיער ערווה היה סמל לעקרות.

במאה ה16 בצרפת חל איסור להסיר את שיער הערווה. מעניין איך היו מגלים ומענישים את מי שהיו תופסים מגולחת?

אני אישית חושבת שיש קסם גם בשיח הפראי והטבעי, מראה אשת המערות כזה. אבל אני רואה את זה כפאזה חולפת

לפני הביקור הבא בים, הכל יוסר, וחבר שלי יחזור להיות מאושר.

לא ישנתי 48 שעות רצופות וגם בלילה שלפני כן ישנתי בקושי ארבע שעות.

כל היום שתיתי אספרסו, ומתוקים רק כדי להישאר ערנית.

דרגת העיפוף שלי האפילה לגבהים חדשים. שכחתי מכונה דולקת והיא הציפה את כל משטח הבר.

גם כן שליימזלית.

המנהלת צעקה. את צריכה להיות לידה כל הזמן! אני חשבתי שהיא התכוונה למכונה אבל אז הבנתי שהיא בעצם התכוונה אליי ושהיא צעקה על זו שמדריכה אותי על התפקיד.

כמה מביך.לא נורא.

אז היום עבדתי עם בחורה שעלתה לארץ לפני חמש שנים מרוסיה, המראה שלה מסגיר אותה אבל השפה…. לעולים מאולפן יש שפה יותר טובה, נהייתה לה עגת דיבור פרחית והתנהגות קצת גסה, פסאודו פרחית, אבל רואים שהיא לא באמת. איך להסביר . רואים שהיא לא גדלה עם האווירה הזו בבית.

ישר הבנתי שמדובר בעוד מקרה של עולה חדשה שניסתה להתאקלם בישראל, רק עם הישראלים הלא נכונים. הישראלים שהראו לה שלהיות חלק מאיתנו זה לדבר בגסות , לא להיות פראייר, להרים את הקול, להשתמש בתנועות ידיים מופרזות, לשחק אותה, פוזה. אני לא יודעת.

"איזו אישה אחד" היא אומרת ולא כטעות לא מודעת של עולה אלא כעגת דיבור פרחית. וזה מחלחל אותי. אין לי בעיה לשמוע דברים כאלה ברחוב, זה משעשע אותי. אבל בסביבה שלי, לשמוע אנשים אינטילגנטים מדברים ככה בכוונה, זה ממש מעורר בי חלחלה.

הרי השפה שלנו, היא בעצם כרטיס ביקור שלנו, היא יכולה להציל אותנו ממצבים לא נעימים, היא יכולה לעזור לנו לעבור מבחנים, להתקבל לעבודות ולהיות בני אדם בעלי אינטילגנציה בסיסית. שלא לדבר על כמה השיחות וההבנה ההדדית שלנו יכולה להיות עמוקה יותר ככל שהשפה בה אנו מתקשרים עשירה יותר. קטונתי מלהגג על חשיבותה של השפה, רבים וגדולים ממני כבר כתבו על זה לפני.

לדעת ולהכיר את הדקדוק של השפה שלך זה בסיסי, אבל זה מעבר ל"לדעת", זו לא הבעיה.

הבעיה היא לכבד. אני לא מגזימה ואומרת לאהוב. אבל לכבד ולהבין את מהות השפה, במיוחד שלנו שלמרות שהיום היא מזכירה אך במעט את שפת אבותינו זו עדיין שפה עם מקור עתיק ומחדשי השפה, היו ממציאים ובלשנים נפלאים.

ולהרוס הכל סתם בגלל ש"מגניב" לדבר ככה.

אל תבינו אותי לא נכון אני לא נגד סלנג, להפך הסלנג יכול להוסיף המון צבע (כמו המילה "פרחה למשל) אבל לא כשהוא מתבטא במשפטים כמו. "איזה אשה אחד".